ירדנה אלון
ביום שלישי 21.8.01, כמו במודעת-אבל גדולה טבולה בדם, זעקה הכותרת ב"ידיעות אחרונות" – "סיבת הרצח: סתם".
ובהמשך: "הקלות הבלתי-נסבלת של האלימות. בן 16 נרצח במהלך קטטה שפרצה לאחר שנערה אחת חשבה או שמא רק חשדה שנערה אחרת כינתה אותה 'פרחה'." מן הכתבה של כתב "ידיעות אחרונות" רונן טל עולה כי נערה המתגוררת בירוחם שמעה שנערה אחרת מבאר-שבע כינתה אותה בכינוי הגנאי "פרחה" והיא יצאה להלחם על כבודה, וכשהיא מלוּוה בידיד, פגשה ביריבתה, הוטחו האשמות הדדיות שסופן רצח נער. כך הפך השם התמים "פרחה" לשם קטלני עד מוות.
פירוש השם "פרחה" שמקורו בערבית – שמחה. הוא ניתן לילדות מתוך תקווה שיהיו מקור של שמחה, וכן ביטוי לשמחה ולאושר שהפעוטה הביאה עמה עם צאתה לאוויר העולם. בישראל הפך השם הזה כאמור לכינוי גנאי שהופנה כלפי נשים בכלל ונשים מזרחיוֹת בפרט.
ב"מילון אחוּל מניוּקי לעברית מדוברת" בעריכת דן בן-אמוץ ונתיבה בן-יהודה, מוגדרת המילה "פרחה" כ-"כינוי זלזול לבחורה פשוטה, גסה, חסרת השכלה ועידון המתלבשת ומסתפרת לפי צו האופנה האחרונה".
ואין זה מקרה שסמי שלום שטרית כותב שיר בשם "פרחה שם יפה" ואף קורא לספר השירים האחרון שלו בשם זה, כמין ניסיון לרהביליטציה לשם המושמץ הזה, וגם כמובן כהתרסה כלפי החברה הישראלית.
מחמת גילם הצעיר של השותפים למהומה הקטלנית, טושטשו הפרטים המזהים, אך על-פי הפרסומים בעיתונות, הם מגיעים מהפריפריה הענייה ומוכת האבטלה, המאוכלסת ברובה במזרחים, מה שנקרא "ישראל השנייה", האחרת – ירוחם ושכונת נחל שען בבאר-שבע.
אני משערת כי אילו באו ממה שנחשב ל"ישראל היפה", כלומר אחד מאזורי היוקרה העשירים, הייתה התקשורת מכנה אותם "בני-טובים", וכל הסיקור התקשורתי את האירוע היה שונה. סביר להניח שגם הכינוי "פרחה" היה מושם מיד על סדר-היום הציבורי, ומחנכים, סוציולוגים, פסיכולוגים ואנשי-רוח היו מוזעקים לכל אולפן אקטואליה אפשרי ודנים בסוגיה – איך? כיצד? ולמה?
אבל התקשורת שמשתפת פעולה מאז 1979 (תאריך הולדתו של "שיר הפרֵחה", ראה להלן) בהתלהבות לא קטנה עם הסטריאוטיפ הגזעני והסטיגמה המופנית לעברן של נשים בכלל, ונשים מזרחיות בפרט, תולה את האשמה לא פחות ולא יותר במזג-האוויר: "אצל בני נוער בחום הזה של החופש הגדול האלימות מגיעה לעיתים תכופות ומהר מדי" ("ידיעות אחרונות" 21.8.01, רונן טל). והמשטרה, קרי המִמסד, תולה את האשמה ב"חופש הגדול" וב"קלות הבלתי נסבלת של השימוש בכלי-נשק", כפי שהתבטא מפקד משטרת מרחב הנגב, ניצב-משנה מאיר בוקובזה.
כאמור, הנערים והנערות שנטלו חלק בקטטה שהביאה לרציחתו של נער בן שש-עשרה הגיעו מירוחם ומבאר-שבע ומהם אין לצפות להתנהגות אחרת, ולכן אף אחד לא העלה בדעתו לעשות בדק-בית אמיתי אצל החברה הישראלית ולהניח את הנושא על סדר-היום הציבורי, ולברר איך וכיצד פרחה "הפרֵחה" וצמחה לממדים קטלניים עד כדי-כך.
הטענה שלי שהתקשורת היא משת"פית של הסטריאוטיפ הגזעני המעליב והבוטה הזה המופנה כלפי נשים מזרחיות בעיקר, נשענת על העובדה שבשנות החמישים, למשל, כשפלמ"חניקים צעירים – אליהם התייחס השיח האידיאולוגי הצברי-אשכנזי כ"עברי החדש", "הצבר האולטימטיבי", העמיד אותם כמודל לחיקוי והעצים את התדמית שיצר עבורם לדרגת מיתוס (אם כי יהיו כאלה שיטענו היום כי הללו לא היו אלא חבורת הרפתקנים שחטאו ב"היבריס" כשחצו את הגבולות לטריטוריה לא להם) – כש"יפי הבלורית והתואר" הלכו לפטרה ושילמו על עזות-המצח בחייהם נאסר השיר "הסלע האדום" להשמעה. על-פי הוראת המִמסד שראה בעיניים כלות כיצד נשחט לו המיתוס מול העיניים (מיתוס אחר לא היה בנמצא), הוגלה השיר למחוזות הנידחים של הגטו המוסיקלי השמור ליום-הזיכרון.
אבל כשמדובר במזרחים ובמזרחיות נפרצים הגבולות. אין דין, אבל יש אסידיין. "שיר הפרחה" הוא שיר הנושא של הסרט "שלאגר", סינרומן קולנועי שיצא לאקרנים ב-1979. אסי דיין, שכתב את התסריט וגם ביים את הסרט, הוא גם התמלילן של "שיר הפרחה", והוא יוצרה של דינה הפרחה האולטימטיבית, אותה מגלמת בסרט עופרה חזה. השיר בביצועה זכה לפופולאריות עצומה, להשמעות אין סוף ולהתנגדות כמעט בלתי-מורגשת, ועופרה חזה הפכה מודל לחיקוי לכל הנערות והנשים המזרחיות משכונות-המצוקה ועיירות-הפיתוח הנידחות. רכובה על כנפי הצלחתם של הסרט והשיר נחתה הזמרת אל מרכז הקונצנזוס הישראלי והפכה לסמל של הצלחה, לגיבורת תרבות ולמיתוס בפני עצמה.
המילים מדברות בעד עצמן. אני מגישה אותן לקורא.
שיר הפרֵחה
אין לי ראש למילים ארוכות
ואתה מין מילה ארוכה שכזאת.
צ'או ידידי וד"ש לחייך
בתקווה שתבין את הפרחה.
השמש של פרג' קורעת את הים
ואני מפליגה בתוך הכפכפים,
לאן שייקחו האורות אני שם
עם הלכה הליפסטיק ושאר דאווין.
כי בא לי לרקוד ובא לי שטויות
בא לי לצחוק ולא בא לי עליך,
בא לי בימים ובא לי בלילות
בא לי לצעוק "אני פרחה".
פנים שלא עושות חשבון
וג'ינס בסטייל שכתוב בעיתון,
סלסול נצחי בשערות
ופוסטרים במקום קירות,
רוצה לאהוב כמו בסרטים
חתיך שיבוא באנגלית וצבעים
come on baby המטוס מחכה!
ועוד חלום שלי ממריא לו ובוכה.
פעם שיהיה לי זמן להיות גדולה,
פעם תיגמר המסיבה,
כי בסוף כל פרחה מסתתר שיכון קטן
בעל לדוגמה ואלף כיווני עשן…
וכאן צריכה המזרחיוּת לבוא חשבון עם עצמה:
איך קורה שילדה שגדלה בלב העליבות של העוני, הסמים והפשע הישראליים (שכונת התקווה), הסכימה להיות משת"פית של הדימוי השוביניסטי הבוטה הזה, ואף פעם לא עמדה ברצינות על סדר-היום המזרחי.
מדוע הסכימה להיות שכירת-חרב של התדמית הזאת? מדוע התמסרה עם קול הפעמונים הנדיר באיכותו הווקאלית בקלות כזאת והלכה "לשכב עם האויב", במקום להשתמש בו ככלי-נשק מחאתי-חברתי, כפי שעשו אחרים שבאו ביחד אִתה מאותו מקום בדיוק ובאותו זמן. זמרים כמו אבנר גדסי, ניסים סרוסי וזוהר ארגוב ניסו גם הם להתקבל למועדון, ואין לבוא אליהם בטרוניות על כך, כי כל אמן זקוק לבמה, אבל הם לא הרשו לאחרים להגדיר את גבולות המזרחיוּת שלהם. הם סימנו את הטריטוריה הזהותית שלהם גם במחיר התקבלות לחיקו החם של הקונצנזוס.
יכול להיות שבמקום ובזמן שבו נכתב השיר, לא הייתה לעולם ולנו מדונה, שכן מדונה, אמנית שנויה במחלוקת, לקחה את דמותה של ה"פרחה הכל-אמריקאית", ה"בּימְבּוֹ", ושמה אותה על סדר-היום העולמי.
נכון, מדונה נמצאת מאז פריצתה לתודעה העולמית במרכזה של מחלוקת בין פמיניסטיות. יש הרואות בה כמציבה אתגר מתקדם ונועז להגמוניה הגברית, ויש הרואות בה ריאקציונרית ואנטי-תֵזה לפמיניזם, והדימויים שהיא יוצרת מתקבלים או בהערצה או בשנאה, אבל אי אפשר להתעלם מן העובדה שהיא מכתיבה סגנונות תרבותיים והיא משפיעה.
מדונה לקחה את תדמית הפרחה והפכה אותה להתרסה ומחאה נשית חברתית. בדרכה שלה, היא לימדה נערות ונשים צעירות להיות נשיות ומיניות בלי לפחד, וליטול שליטה מלאה על חייהן. היא לא נתנה למיניות הנשית המתפרצת להיחסם על-ידי "שיכון קטן, בעל לדוגמה ואלף כיווני עשן". היא צפצפה עליהם וקנתה לעצמה ארמונות.
לעומת זאת, הפרחה של עופרה חזה לא רק שלא הייתה שנויה במחלוקת, אף אחד לא התכתש עד זוב-דם עם הדימוי שהעבירה, אלא להפך, הרוב הגדול הסכים לקבל את הדימוי כמעין "עדות אנתרופולוגית". כן, לנשים בכלל, ולנשים מזרחיות בפרט "אין ראש למילים ארוכות", אז למה אתם מתפלאים שהן מכלות את ימיהן כפועלות-דחק, נאנקות תחת עול העבודה הפיסית הקשה במפעל זניח תמורת משכורת מעליבה וחולמות על אהבה כמו בסרטים, מייחלות ל"חתיך שיבוא באנגלית וצבעים" ויגאל אותן כמו סינדרלות מהעליבות היומיומית; הזיה אסקפיסטית, גלולת-הרגעה שרשם ד"ר שוביניזם.
כי במציאות החברתית הישראלית, מה יש לבחורה שבאה מהשוליים הסוציו-אקונומיים מלבד חלומות? מי יגאל אותה בקריאה "come on babyהמטוס מחכה"? מישהו בכלל סיפר לה שיש אלטרנטיבה?
נולַדת פרחה, תחיי פרחה ותמותי פרחה, ואם את רוצה לשנות את זה, תשני את המראה שלך קודם כל. אם תהיי בלונדינית עם עבר שחור נסלח לך, כי אנחנו מעריכים את המאמץ המיוחד, בייחוד אם תעטפי את זה בנחמדות סָכָרינית בלתי מזיקה ומאיימת סטייל פוליאנה; ואם זה בלתי אפשרי, אז נא להגיש לנו את עצמך על מצע אקזוטי מסולסל עם אותנטיות שאנחנו נגדיר אותה עבורך ובגבולות שאנחנו נציב בפנייך.
עופרה, אישה צייתנית וממושמעת ושבויה בכבלי הדימוי שהזניק אותה למעלה ורחוק, נענתה לקריאה "come on baby המטוס מחכה" והגשימה את פנטזית סינדרלה. אבל מכיוון שאין ארוחות-חינם, היא גם שילמה את המחיר. היא מתה מבושה או מאיידס, תלוי בעיניו של המתבונן.
ואז באו מרגלית צנעני, זהבה בן ושרית חדד, וסירבו בתוקף לאמץ את הפרחה לחיקן, ודרכן אל לב הקונצנזוס הייתה רצופת מאבקים של שחרור עצמי. הגדילה לעשות, לדעתי, שרית חדד ששלחה את "הבעל לדוגמה עם השיכון הקטן ואלף כיווני עשן" לעזאזל, ובחן כובש אמרה לו: "יאללה, לך הביתה מוטי!"
וחשבתי שהנה הכל הסתדר לטובה וכבר כל זה מאחורינו, ואז בא הרצח בבאר-שבע כדי להזכיר לנו, המזרחים בכלל והמזרחיות בפרט, שסופם של זרי דפנה להתייבש ולדקור את ישבנו של היושב עליהם.
פורסם לראשונה ב"הכיוון מזרח" 3.