באה הסכין של העברית, עשתה אותנו שתי חתיכות \ אלמוג בהר

ספרה של שרה שילה יושב בצומת דרכים חשוב ומרכזי בספרות המזרחית בישראל, ומצליח לגעת בעומק ובאומץ בשאלת השפה והייצוג של המזרחיות

אלמוג בהר  25.05.2006

שום גמדים לא יבואו, מאת שרה שילה, הוצאת עם עובד, 2005, 254 עמודים

בביקורות הרבות שנכתבו על רומאן הביכורים של שרה שילה, "שום גמדים לא יבואו", ביקורות שליוו את נוכחותו המרשימה ברשימת רבי המכר לאורך שבועות ארוכים, בלט מקומה של השפה כאחת הדמויות הראשיות בספר, ונכתבו דברי שבח רבים על אחרותה של אותה שפה. מה היא אותה "אחרות"? ביחס למה היא "אחרת"? כלומר, מה היא השפה העברית ה"לא-אחרת"?

עיקר הכתיבה בעברית לאורך הדורות היתה "אחרת", כי לעברית מעולם לא היה נוסח אחיד וקבוע. אבל בעברית הציונית, שהפכה שפת דיבור יומיומי למיליוני בני אדם, נעשה ניסיון מודרניסטי מובהק ליצור מערכת כללים שתגדיר מרכז נורמטיווי (אשר יגדיר שוליים). ואף שכמעט שום יצירה ספרותית משמעותית לא נכתבה באותו תקן של העברית ה"לא-אחרת", צמחה בתרבות הישראלית החדשה אובססיה אל התקן המילוני החדיש וה"מדעי".

בספרה של שילה, התשוקה לתקן נמצאת בדבריה של מנהלת המעון שבו עובדת סימונה דדון, דבורה ניצולת השואה, המסבירה: "לא שבע – שבעה… הילדים הקטנים זה טבולה רסה, לוח חלק, מה שהם שומעים הם תופסים מיד. אל תשכחנה שזאת האחריות שלנו ללמד אותם לדבר עברית נכונה" (עמ' 42); התקן נמצא ברדיו שאתי, בתה של סימונה, מקשיבה לו: "בכל פעם שהצמדתי את הטרנזיסטור לאוזן יכולתי לספר לעצמי שהאשה-של-הרדיו מחכה בסבלנות שאגמור ללמוד ואדע לדבר בעברית כמו שלה עם כל המלים היפות שהיא אומרת, מלים שנשמעו כאילו באו מארצות רחוקות. לא התביישתי, חזרתי והגיתי אותן עד שהבנתי בדיוק מה הן אומרות" (עמ' 228); התקן והתשוקה לתקן אינם נותרים בסופו של דבר חיצוניים בלבד, הם מופנמים אל תוך המשפחה העומדת במרכז הספר, ואתי מפנה את התשוקה אל אחיה הצעירים וטורחת על תיקון שפתם: "אומרים שש ידיים, לא שישה" (עמ' 239).

הלשון, מתברר, היא זירת מאבק של מהגרים בארצם החדשה, היא הכלי המסמן את זרותם והמפריד ביניהם לבין ה"אחרים" שלהם, כלומר ה"לא-אחרים": "הביאו אותנו כולנו עולים חדשים. ערבבו קצת ושפכו לתבנית אפייה. עוד לא הספקנו להתקרר מהתנור, באה הסכין של העברית, עשתה אותנו שתי חתיכות: אחד שמתקן את הדיבור, ואחד שמתקנים לו אותו" (עמ' 43). בתוך הזירה הזאת של המאבק הלשוני בעבר ובהווה מתקיים הספר, והוא מנסה לנצח בה בדיעבד, בעבור דמויותיו, לאחר שהן כבר הוכרעו מבחינה מעשית, חומרית וחברתית.

מול הדגם העיקרי בתרבות העברית בדורות האחרונים, של הסתכלות חיצונית על המזרחיות כעילגות, מעמיד הספר ניסיון פנימי לתאר או ליצור עברית מזרחית שתהא אלטרנטיווית לעברית השלטת, תרתי משמע, בארץ. אבל איך אפשר לייצג את הסיפור המזרחי בשפה שאינה נכנעת, מחד גיסא, ללשון התקנית, המודרניסטית, אך גם אינה משכפלת, מאידך גיסא, את המבט על עצמה כעילגות נלעגת? מול הפתרון של הסטנד-אפיסטים, למשל, של ייצוג עצמי בדרך האימוץ המוקצן של דימוי העילגות כמקור לקומדיה, ראינו בספרות את הניסיון של דודי בוסי וקובי אוז לאמץ את "שפת הרחוב" כמקור של כוח, לגיטימציה, מחאה וקרנבליות; את הניסיון של דן בניה-סרי וחיים סבתו לחזור אל לשון החכמים, אשר דחתה העברית המודרנית, כשפה בעלת משקעים עמוקים ומסורת מזרחית ארוכה; את אימוץ הציוריות השקועה בסחי, הלכאורה אוריינטליסטית, של דורית רביניאן; ואת ההיפר-תקניות, המנצחת את ניסיון התקניות עצמו, של רונית מטלון.

שרה שילה עושה בספרה ניסיון אחר, ומורכב לא פחות, של אימוץ שפת המהגרים השבורה בהתעכבות על היופי הנחבא בתוכה, וב"השמעה" של הדרך שבה שפת המהגרים מצלצלת את מנגינת השפה הקודמת, הערבית המרוקאית. אין זה משנה אם אכן קיימת משפחת דדון במעלות אשר חושבת ומדברת כך; שילה מצליחה לשלב בין שימושי שפה המוכרים לכולנו מן החיים לבין מניפולציה ספרותית היוצרת מהם דבר מה חדש, שיש בו הפתעה ופיוט, וכך היא מייצרת מורכבות של ביטוי המבחינה בין הדורות השונים, בין הורים לילדים, בין גברים לנשים, ובין הפריפריה למרכז שמדמיינת הפריפריה (קובי, בנה הבכור של סימונה, מנסה פעם אחת להצמיד את הכינוי "מסעדן" לאביו שנפטר, מלך הפלאפל של מעלות: "סתם רציתי לנסות איך זה, שמעתי בראשון ככה אומרים", עמ' 171).

גיוון השפה נוצר גם באמצעות חלוקת הספר לארבעה חלקים, למעשה מעין ארבע נובלות, אשר כל אחת מהן בנויה כמונולוג: בראשונה מדברת סימונה דדון, אם המשפחה, בשנייה דודי ואיציק (בחלק העשוי כמונולוג משותף), בשלישית קובי, וברביעית אתי. המונולוגים מקפלים אל תוכם נושאים רבים: אמהות ואלמנות, הגירה ומוות, ילדות ונכות, העבודה במפעל ורצון הבריחה של גבר צעיר מעיירה נידחת, שייכותה ואי-שייכותה של הבת למשפחה. שלושת החלקים הראשונים יוצרים מתח לקראת לילה אחד של קטיושות על מעלות, והמפגש המשפחתי הצפוי באותו הלילה או למחרת, ביום האזכרה השישי לאבי המשפחה, מסעוד. בחלק הרביעי, הסובב סביב קולה של הבת, לא מתממש המפגש.

אני מתכוון לחטוא כאן בשני חטאים, שעל פי רוב איני נוהג לחטוא בהם: אתייחס לסופו של הספר במעט יותר מרמיזה, מה שעלול לפגוע בקוראים אשר עדיין לא הגיעו אליו, וכן אציע סוף אחר. כל מי שאינו מוכן למחול על חטאים שכאלו, כדאי לו להניח מידיו את הביקורת בנקודה זאת. במקום המפגש בין בני המשפחה הבוגרים מגבשת שילה את פתרון העלילה סביב ניסיונה של אתי לספר לשני אחיה הצעירים, התאומים, שנולדו לאחר מות האב ומשוכנעים כי אחיהם הבכור, קובי, הוא אביהם, את האמת על המשפחה. נסיגה עלילתית זאת, הכוללת סיפור ילדים שאתי מספרת, ואשר ניכר בו כי הוא קרוב מאוד ללבה של הסופרת, מותירה את המתח של חלקי הספר האחרים בלתי ממומש.

ייתכן כי הסופרת ויתרה על הדרמה הגדולה של המפגש בסוף הספר בין אתי, סימונה, איציק, דודי וקובי, מחשש לייצר טלנובלה (מי טען כי עלילה של טלנובלה אינה אפשרית בספרות טובה?), אבל בכך פיספסה את הפוטנציאל הרב הטמון בספר, שבזכותו הוא עולה עשרת מונים על רוב הספרים היוצאים בינינו יום-יום. דומה כי רגע הוויתור נמצא בהבטחתה של אתי לשני התאומים: "אני אמשיך את הסוף עד שיהיה לנו סוף טוב" (עמ' 241); במקום להוליך את קוראיה עד הסוף אל ההתמודדות האמיתית והכואבת נסוגה שילה אל הרצון להציע להם נחמה. אבל לקוראים די בחמלה שהם חשים ששזורה בכתיבה, בחוכמת העין והלב הקוסמות את הסיפור. הנחמה, במקרה זה, גם מקלקלת וגם אינה מנחמת באמת. והתשוקה לפתור את הסיפור מביאה לכך שייוותר לא פתור.

אפשר לנחש כי אתי היא הדמות הקרובה ביותר לסופרת עצמה, שגם היא לא היגרה לארץ בעצמה אלא נולדה בה להורים מהגרים מעיראק. בגלל או למרות הקירבה הזאת, אתי היא הדמות המפוספסת ביותר בספר, ו"מגיע" לה סיפור מורכב יותר, אשר המוקד שלו אינו נמצא בניסיון שלה לספר לתאומים את סיפור מות אביהם, אלא בהתמודדות שלה עם התשוקה להשתייך לפנימיות המשפחה ועם התשוקה להתנתק ממנה, עם ומול שאר בני המשפחה. את סיפור יחסיה עם התאומים אפשר היה להקדים או לקצר, בלי אותה הבטחה להמשיך "סוף טוב", ולפנות אחריו אל המפגש המשפחתי הקשה לפני המצבה.

ספרה של שרה שילה יושב בצומת דרכים חשוב ומרכזי בספרות המזרחית בישראל, ומצליח לגעת בעמקות, באומץ ובהתבוננות חדה בשאלת השפה והייצוג של המזרחיות, במקום הפריפריאלי ויחסו למרכז, במבנה המשפחתי על מורכבות היחסים בין נשים וגברים ובין הורים וילדים, במקום המעמדי-כלכלי, במקום מול הערבים וביחס למצב המלחמה. וכל המורכבות הזאת, לו נמשכה אל סוף הרומאן, אולי לא היה בה כדי להעניק נחמה, אבל היה בה כדי להעמיד את הספר כאחד האירועים המכוננים בפרוזה המזרחית בארץ, כמו "המעברה" של שמעון בלס בשנות השישים, כמו "שווים ושווים יותר" של סמי מיכאל בשנות השבעים, כמו "עוגיות המלח של סבתא סולטנה" של דן בניה-סרי בראשית שנות השמונים, וכמו "עקוד" של אלברט סויסה בראשית שנות התשעים.

פורסם לראשונה ב"הארץ"
http://www.haaretz.co.il/literature/1.1107888