היום לפני 71 שנה נולדה ד"ר ויקי שירן ז"ל – מצורף מאמרה "לפענח את הכוח – לברוא עולם חדש"

ד"ר ויקי שירן ז"ל –  מרצה לקרימינולוגיה במכללת בית ברל והאוניברסיטה העברית, ממייסדות הקשת הדמוקרטית המזרחית ו"אחותי".

בהרצאותיי הרבות לפני נשים בישראל אני מגלה תכופות עד כמה נשים וגברים אינם מכירים את החשיבה הפמיניסטית ועקרונותיה. מתברר שכולם שמעו על המלה "פמיניזם", אך מיעוט, בעיקרו נשי, מבין ויודע למה הכוונה. הרוב רואים בה מלה נרדפת לשוויון אזרחי שהוא ערך ליברלי המקובל היום בכל החברות הדמוקרטיות.

אבל פמיניזם הוא הרבה יותר מכך. לכן, בבואי לכתוב כאן על פמיניזם מזרחי, זרם ביקורתי בפמיניזם בישראל המוכר עוד הרבה פחות מאשר "הפמיניזם", אקדים מלים אחדות על פמיניזם כדי לפרוש את הנחות היסוד העומדות בבסיס המאמר. עם זאת חשוב לזכור שהצגת הדברים הליניארית במאמר – קודם פמיניזם ואחר כך מזרחיות – היא לצורכי בהירות בלבד. הפמיניזם המזרחי משלב את הראייה הפמיניסטית והניתוח המזרחי, ממש אורג אותם יחד, ולכן קונספטואלית לא ניתן להפריד ביניהם.

 

*

 

פמיניזם מתייחס לגישת ניתוח חברתי מנקודת מבט של נשים ולתנועת שחרור שהתפתחה ב150- השנים האחרונות במערב. בעולם שאמצעי התקשורת הפכו לכפר גלובאלי, הצליחו הרעיונות הפמיניסטיים לחדור גם מחוץ למערב, וכך נשים גילו שדיכוין בידי גברים חוצה גבולות גיאוגרפיים ומתקיים בתרבויות השונות זו מזו תכלית שינוי. התנועה הפמיניסטית המאורגנת, שאת ראשיתה מייחסים לכינוס נשים בשנת 1848 בארה"ב, חתרה מאז היווסדה לשוויון בין נשים וגברים, ובארצות המתועשות היא הגיעה להישגים מסוימים, בעיקר בהשכלה וחקיקה. עם זאת, ההגות הפמיניסטית של העשורים האחרונים אינה מסתפקת בשוויון, אלא מבקשת למוטט את העולם הגברי (הפטריאכלי) הקיים ולהציע במקומו מבנה חברתי אלטרנטיבי. סיבה מרכזית לכך היא שהשוויון שנשים השיגו בתחומים שונים הוא לרוב פורמלי ואינו מוביל לשינויים מהותיים מפני שלא נלווה לו שינוי מבני, ערכי ואידיאי.

כך, למשל, גם אם נשים רוכשות היום השכלה אקדמית במספרים שווים לגברים, הן אינן נקלטות בקדקודי המערכות המקצועיות שבהן התחילו לעבוד, מפני שגברים ממשיכים להיות מועדפים ומתוגמלים יותר מהן בשכר והטבות. נשים גם אינן מגיעות אל הקדקודים הפוליטיים, הכלכליים, התרבותיים והצבאיים, המעצבים בהחלטותיהם ממדים רבים של חיינו. הן נחסמות והן "חוסמות את עצמן", מפני שהמערכות הרעיוניות והכלכליות פועלות נגד שוויון אמיתי ומהותי.

עם זאת, קריאת התגר הנשית הגיעה אל כל תחומי החקר והדעת והציבה את החשיבה הפמיניסטית כאופוזיציה ביקורתית לידע הקיים. היום הפמיניזם אינו עוסק רק בתביעה לשוויון בין גברים ונשים, ואף לא רק במיפוי האפליה וההדרה של נשים בידי גברים ובידי ערכים גבריים (המוסווים כ"אוניברסליים"), אלא הוא מבקר את התנהלותו של העולם הקיים. הביקורת הפמיניסטית מציעה פרשנות חדשה של ההוויה האנושית והיא הופכת, לעתים מזומנות, את הידע הקיים על ראשו. היא בדרכה לברוא עולם חדש.

אין זו מליצה או רהבתנות. מדובר בהכרזת מלחמה. קחו, למשל, אתוס ידוע כמו אימהות. הרגע שבו אשה הופכת לאם הוא רגע של חסד מופלא שבו האשה מבצעת מעשה אכזרי כלפי עצמה: היא רוצעת את אוזנה מרצונה כדי להיעשות שפחה ליקיריה, ובחוסר אונים מוחלט מול החמלה והאהבה המציפים אותה, היא מכפיפה את חייה עד מותה לצורכי ילדיה. לרוב, בן זוגה, אבי ילדיה, מתגלש בזריזות לתוך המרחב האינטימי החדש ("המשפחה") ומכפיף את האשה גם לצרכיו. רגשי האחריות והאשמה המובנים ביחסי האם לילדיה, נוטים לסרס את יכולתה של האשה לקשור בין המצוקות הפיזיות והרגשיות שלה ובין מערך היחסים/תפקידים הנצלני שבו היא מוצאת את עצמה לאחר לידת ילדיה. מאוימת על ידי רודנותו של מיתוס "האם הטובה" היא משתיקה את עצמה ואוטמת את תודעתה. האלם הנפשי מביא נשים לשיגעון, למחלות גופניות, לאכזריות כלפי ילדיהן, למוות. לרוב הוא מביא אותן לחיים חסרים, דבר שהן מבינות רק באמצע חייהן, כאשר אין בידיהן הכלים והאמצעים לשנות הרבה.

יהיו קוראות וקוראים שיחשבו שזהו תיאור מופרך או קיצוני של השינוי המתרחש בחייה של אשה ההופכת לאם. נניח שכך, אך גם הם יסכימו שראייה כזו מסוכנת חברתית מפני שהיא יכולה להמריד נשים למאבק כוזב נגד מוסד המשפחה, נגד חלוקת העבודה בחברה ונגד האופי של מוסדותיה. למרבה השמחה, כוחה של הראייה הפמיניסטית הוא באבחנותיה הנוטות לקלוע ישירות ללבן של נשים. גם אם ימשיכו להציף אותן בהסברים אחרים, כפי שהעולם הפטריאכלי היטיב לעשות עד כה, נשים רבות מתחילות לראות את הקשר בין המצוקה הנשית הנלווית לאימהות, ובין יחסי אי השוויון בין נשים לגברים ויחסי הניצול בתוך הבית והמשפחה.

זו דוגמה אחת לאופן שהפמיניסטיות מציעות היום לנשים לפענח את העולם, בלי כניעות והשלמה, ובלי נכונות להסתפק בתביעה לשוויון בחלוקת התפקידים במשפחה ("שהוא יעזור לה"). הן מערערות על עצם המיתוס האימהי, על תכניו ועל מוסד המשפחה כולו במתכונתו הקיימת. זו עמדה מאיימת מאוד כי מוסד המשפחה הוא מוסד חברתי מרכזי בעל חשיבות עליונה לכל משטר כלכלי-תרבותי.

הוא שאמרתי: מדובר בעולם חדש. רוב הנשים מהססות. העולם הישן מוכר ונוח, אפילו לכאב ולברוטליות הן כבר התרגלו. זה כואב, הן אומרות, אבל פחות, אז אולי נדבר רק על שוויון באופן כללי?

לא, משיבות פמיניסטיות, אי אפשר. יהיה עלייך, אשה יקרה, לקחת בחזרה את המפתח על חייך. כך תשחררי לבסוף גם את הסוהר.

*

ההגדרה העצמית של אשה כ"פמיניסטית" היא  הגדרה מיליטנטית. אשה כזאת אומרת באופן אישי מאוד, אני מפענחת את המציאות החברתית שבה אני חיה מנקודת מבט של מורדת, ואני משתחררת מדיכוי, בעיקרו סמוי, אבל אני כבר לא לבד. האשה הזאת מהלכת קסם על עצמה ואומרת לשומעיה שהחלה להתגבר על הפחד ועל ההאשמות העצמיות, והיא מבינה עתה שמצוקותיה וחולשתה אינן נובעות מאופיה המזופת או מזלה הרע, אלא ממיקומה הנחות במבנה החברתי ומכוחה הפוליטי הדל. ובעיקר, מן הכוח העצום הנמצא בידי מדכאיה.

עוד היא אומרת שהיא יודעת שהעולם מעוצב בידי גברים, מנקודת מבטם, לתועלתם, וכדי לשנותו כך שיכיל אותה ואת אחיותיה ויממש את צורכיהן וחלומותיהן, היא צריכה להיאבק ולהסיר במו ידיה את כבליה. כאשר אשה זו חווה כתודעה מפעילה את העובדה שנשים מהוות את מחצית המין האנושי, היא הופכת לאשה פוליטית. חייה האישיים, כמו גם הידע הפרטי שלה, הופכים להיות רלוונטיים מאוד לתהליכים והחלטות חברתיות ברמה הקולקטיבית.

אם כן, כאשר אשה בוחרת להגדיר את עצמה כ"פמיניסטית" היא מציגה הגדרה זהותית חדשה שמאחוריה מתנוססים דגל, מאבק, סולידריות, אמון בעצמה ונחישות של נשים. לא אחת אשה זו תחווה לגלוג ואיבה מצד גברים, אך גם מנשים. נשים רבות מאוימות מקריאת המרד הנשית והן מתנגדות להשקפת העולם ולנקודת המבט שהיא מייצגת. יריבי הפמיניזם נוטים להציג את היעדר התמיכה הנשית הרחבה כראייה ניצחת לאי תקפותו.

התודעה הפמיניסטית אינה קלה לנשים. עדשות הפמיניזם הן חכמות ומחכימות אבל גם מכאיבות מאוד. נשים רואות דרכן את מארג הנורמות, הערכים, האמונות והמיתוסים שמעצב את חייהן ותודעתן כמוכפפות, באופן ישיר ועקיף, לגברים ולמשפחה. לפעמים הכפפתן נעשית בכוח הזרוע, אך בחברות הדמוקרטיות היא נעשית לרוב באופן מעודן המנצל את רגשותיהן וחוסר אונן. הכפפת נשים היא כה מושרשת בדימויי התרבות והדת, ותמיד עטופה במלים נאצלות ומחניפות, עד שנשים רבות מאמינות שזה מקומן הטבעי ותמצית נשיותן.

לכן נשים רבות אינן מגדירות את עצמן כפמיניסטיות. חלקן השלימו עם מעגלי הדיכוי של המשפחה, הבעל, הילדים, מקום העבודה. הן הסתגלו מפני שאין להן הכוח להילחם באנשים היקרים להן, מפני שהן מותשות ומפני שאפשר לחיות, הן אומרות בעייפות, גם עם רגעים אחדים של אושר. נשים רבות אחרות הנמצאות באמצע חייהן מתקשות להביט אל עברן בביקורתיות, חוששות להיות מוצפות ברגשות מסוכסכים ולאבד את מעט שלוות נפשן. ויש גם נשים רבות, בנות המעמד הבינוני-גבוה בעיקר, החיות חיים חומריים נוחים ואין להן הרצון או הדמיון לתאר עולם אחר וחדש.

וכך, עקב ההשתקה העצמית נערות ונשים צעירות מטופפות, בחסות אמותיהן וסבתותיהן, אל מערכות התפקידים והציפיות המסורתיות, וכמוהן גולשות אל מלכודת הדבש שמציע העולם (הפטריאכלי) לאוכלוסייה הנשית החיה את נחיתותה בהשלמה עצמית, והיום אף עם סיסמאות על שוויון ופמיניזם. הדיכוי הנשי כל כך הופנם, או לא מפוענח, עד שיש אפילו צעירות רבות המגדירות את עצמן כפוסט-פמיניסטיות, כי "פמיניזם שייך לשנות השמונים" ודיכוי נשים "זה רק באפגניסטן".

 

*

 

ההגדרה העצמית המזרחית, בדומה להגדרה הפמיניסטית, היא הגדרה פוליטית מיליטנטית שמאתגרת את המצב הקיים. במקרה זה, את ההגמוניה האשכנזית. לעומת הפמיניזם, שהוא מניפסט שחרור והגות תיאורטית חובקת עולם, המזרחיות היא השקפת עולם משחררת וזהות עצמית לוקאלית המתייחסות לציבור מוגדר: הישראלים שבאו מארצות המזרח הערבי והמוסלמי. אלה הם ה"ספרדים", צאצאי מגורשי ספרד שהתיישבו בכל ארצות הים התיכון, אלה הם "עדות המזרח", עולי ארצות אסיה ואפריקה, אלה הם "ישראל השנייה", בניה ובנותיה של פריחה, של מסעודה משדרות, של לימור ומירו, של ה"ארסים", של "מוכרי החמוצים" ו"בעלי הבאסטות", בקיצור, אלה הם האבות והאימהות שלנו, ואנו עצמנו, ילדינו.

ההגדרה העצמית המזרחית נתפסת כאקט פוליטי מתריס ומאיים והיא מעוררת הרבה עוינות ואיבה. אצל אשכנזים היא נוטה לעורר אי נחת, כעס, מיאוס, עצבנות ופטרונות זהירה. אשכנזים רבים נדרכים מול האדם המגדיר את עצמו כ"מזרחי/ת" מפני שבעיניהם הגדרה עצמית זו מסתירה נרטיב תוקפני דמיוני, המאשים אותם בקיפוח ודיכוי של המזרחים. הם מאמינים שמקור כל הטענות הכוזבות, או מרביתן, הוא צורך של מזרחים להצדיק נחיתות סוציו-אקונומית והשכלתית, כישלונות מתמשכים, עצלות וקנאה נוכח ההצלחה של אשכנזים, שנובעת לדעתם מעבודה הקשה, מאתיקה של השקעה וחריצות ומכשרונות ברוכים.

ההגדרה המזרחית מעוררת גם אי נחת בקרב מזרחים רבים, ולפעמים אף עוינות. היא מלחיצה אותם בעיקר כשהם שרויים במחיצת אשכנזים. מזרחים חווים את עצמם דרך השיח ההגמוני שבו המזרחיות היא קובץ סטריאוטיפים נלעגים ומלה נרדפת לשוליות, עוני ובערות. בשיח זה הקובלנה המזרחית מתויגת כבכיינות ומסכנות. לכן מזרחים חשים דחויים מהמרכז המואר של "הישראליות" אם יבחרו בהגדרה העצמית של מזרחיות. הם מעדיפים להתנכר לה. כמובן, תמיד יוסיפו בהקשר זה ש"הם גאים" במוצאם. בגלל ההשתקה הם יתעלו את המרירות והמצוקה, כמו נשים, כלפי עצמם או כלפי חלשים מהם.

תגובות של ציבורים מדוכאים דומות בדפוסיהן. הדרך לשחרור האישי והפוליטי רצופה בכאבים והכחשות עמוקות. לכן ניתן לקרוא את הטקסט שנכתב על פמיניזם לעיל כטקסט מזרחי, ואת הטקסט המזרחי כטקסט פמיניסטי. אבל מי שמצפים לאחוות מדוכאים או לרגישות מיוחדת של מדוכאים לדיכוי אחרים, יתבדו במהירות. לעתים קרובות אנשים החווים דיכוי בממד אחד או יותר של חייהם מוצאים את עצמם מדכאים אחרים בלי להניד עפעף. הם ימצאו שמיקומם כבעלי כוח מייצר תגובות ודפוסי התנהגות דומים לחלוטין לאלה של מדכאיהם. כך ניתן להבחין בחברה הישראלית שמזרחים או נשים מדכאים, כחלק מקבוצת השיוך שלהם, קבוצות חסרות כוח המוכפפות לצורכיהם במבנה החברתי.

נשים אשכנזיות, לדוגמה, מתנהגות כמדכאות כלפי מזרחים ומזרחיות, אף כי הן עצמן חוות דיכוי על רקע מגדרי. הן מגיבות כשאר בני הקבוצה ההגמונית מפני שהן חלק בלתי נפרד ממנה והפנימו את דימוייה השיוכיים והמעמדיים, אך בעיקר, מפני שהן, כמו הגברים האשכנזים, נהנות מזכויות היתר והנכסים העודפים החברתיים שצברה קבוצת ההתייחסות שלהן.

אשה המגדירה את עצמה כמזרחית בישראל צפויה ליותר מתשעה קבין של עוינות. לא רק בגלל הדה-לגיטימציה הממושכת של הקובלנה המזרחית ודובריה (ראו ערך: בכיינות) אלא משום שהקונפליקט העדתי הפך זה כבר לחלק מרכזי מן הפוליטיקה הישראלית. בעידן הכוח העולה של ש"ס, ההגדרה העצמית המזרחית מעוררת איבה עמוקה מפני שהתרסתה נגד ההגמוניה האשכנזית וערכיה התרבותיים אינה רק מנשר עיוני אלא איום ממשי.

ואכן, אשה הבוחרת להגדיר את עצמה כמזרחית היא אשה אמיצה המוכנה להיאבק מול איבה, הכחשה, ביזוי ולעג. במלה אחת היא אומרת שהיא עוברת שחרור פנימי ואישי ושחרור פוליטי. היא אומרת שהיא יודעת שהקולקטיב המזרחי שאליו היא משתייכת הודחק כאן אל השוליים, בתהליך ממושך של עשרות דורות, עד שהפך להיות בן בית במעמדות הנמוכים, שמהם קשה לרוב בניו ובנותיו להיחלץ.

היא אומרת שהיא יודעת שהתרבות המזרחית נמחקה ברגל גסה מההוויה והזיכרון הישראליים, וכך נשדדה מן המזרחים הזכות הטבעית לצמוח משורשיהם. היא גם אומרת יותר מדבר קשה אחד או שניים על הציונות. היא מצביעה על הקשר הכרונולוגי בין התחלת האפליה המוסדית והאידיאולוגית כלפי מזרחים ובין התחלת הפעילות הציונית בארץ ישראל, ואף על הקשר בין ההסללה של מזרחים אל המעמדות הנמוכים ובין האידיאולוגיה הציונית שראתה בהם "חומר אנושי" ירוד שאינו יכול לממש, כל שכן להנהיג, את הלאומיות היהודית המתחדשת.

היא חושפת את התפיסה האימפריאלית האירופוצנטרית שאימצה הציונות כדי להצדיק את ההתייחסות מפחיתת הערך אל היהודים שבאו מן המזרח הערבי לישראל. ולבסוף היא אומרת את הקשה מכל: שאפליית מזרחים לא פסקה והיא מובנית בתוך המבנה החברתי והאידיאי גם היום, שהפערים הסוציו-אקונומיים וההשכלתיים גדולים כבעבר, ושהתפיסה המתנשאת הגזענית כלפיהם עדיין דבוקה לעורה של החברה הישראלית כצרעת.

במלים אחרות, כאשר אשה מגדירה את עצמה מזרחית היא אומרת שלמדה לפענח את מבנה הכוח, על כל רבדיו התרבותיים, וכי לעולם לא תהיה מוכנה עוד לקבל את השקר והרשעות הטמונים בהנחה שמעמדם הנחות של מזרחים בישראל בכל תחומי החיים, במשך יותר ממאה שנים, הוא בגלל הגנטיקה שלהם, או בגלל העצלות, או בגלל ש"ס.

אשה כזאת מתחילה לחלום, לברוא, עולם חדש. אם היא פמיניסטית, קל לה הרבה יותר. הטבע האנושי, הסדר החברתי, מבנה הכוח, מנגנוני ההסוואה וההשתקה, מוכרים לה והיא מפענחת אותם בקלות. אחרי ככלות הכל, דיכוי הוא דיכוי.

*

 

בחייה של פמיניסטית מזרחית מצטלבים דיכוי על רקע מגדרי, על רקע עדתי ולרוב גם על רקע מעמדי. לכן היא מוצאת את עצמה נאבקת בכמה חזיתות. מול הדיכוי הגברי, מול הדיכוי הגברי-מזרחי, מול הדיכוי העדתי של נשים וגברים אשכנזים ומול מדכאיה ועושקיה כבת המעמד הנמוך. בנוסף לזה, פמיניסטית מזרחית ערה גם למיקומה מתוקף היותה חלק מן הרוב היהודי המדכא את המיעוט הערבי-פלשתיני, נשים וגברים כאחד. כל אלה דורשים ממנה יכולת להבין תמונת עולם מורכבת, להתבונן בביקורתיות בעצמה ובמעשיה, לנוע בין קווי תפר של זהויות מתנגשות, ובעיקר, לברוא עולם חדש תוך קעקוע לא-אלים של העולם הישן המדכא.

אגב, הבחירה המודעת במאבק לא אלים בדרך למהפכה מבנית וחברתית היא בחירה כמעט טבעית לנשים. עובדה מחקרית היא שגברים אחראים כמעט לכל מעשי האלימות בעולם, דרך פשע או מלחמה.

הפמיניזם המזרחי מציג חשיבה ביקורתית שעוצבה תוך כדי ניסיון ומאבק בישראל, ותוך כדי דיאלוג עם טקסטים תיאורטיים של פמיניסטיות שחורות ושל בנות העולם השלישי. בראש ובראשונה הוא מצביע על מנגנוני הדיכוי בפמיניזם עצמו, שמדכא ומדיר נשים בידי נשים, כאשר הוא בוחר להתעלם ממבנה הכוח בתוכו. וכך חושף הפמיניזם המזרחי את הפרקטיקה הרווחת של הפמיניזם האשכנזי לדברר את עצמו כפמיניזם המייצג את כלל הנשים, ולהציג את סדר היום הפרטיקולרי של נשים אשכנזיות בנות המעמד הבינוני והגבוה כאילו היה סדר יום אוניברסלי המשקף את סדרי העדיפות בחייהן של כלל הנשים בישראל. היינו, כאילו באמת היו גם נשים מזרחיות וערביות-פלשתיניות מן המעמד הבינוני ומן המעמדות הנמוכים שותפות לקביעת תכני השיח ומהות המאבקים של הפמיניזם בישראל. עובדה ידועה היא שנשים אלה אינן שותפות בארגונים הפמיניסטיים ובשדולות השונות, אלא כמיעוט מבוטל וייצוגי, בדומה לייצוג הפטרוני הנשי שגברים נוהגים לתת לנשים.

אבל, כמובן, אין זו שאלה של ייצוג קישוטי אלא  של חלוקת כוח. הפמיניסטיות האשכנזיות ערות לביקורת של הפמיניזם המזרחי, הרואה הקבלה בין דפוסי ההתנהגות שלהן כלפי מזרחיות וכלפי ערביות-פלשתיניות, ובין דפוסי ההתנהגות של גברים כלפי נשים. אבל כמו הגברים המזלזלים בטענות לאפליה על רקע מגדרי, גם הן מזלזלות בטענות לאפליה מצדן על רקע מעמדי, עדתי ולאומי. ההתעלמות הזאת מאפשרת להן להופיע במצג כוזב, כאילו הן מייצגות ציבור עצום ורב, מחצית מאזרחי המדינה, במקום שיופיעו כנציגות סקטוריאליות של מיעוט מוגדר כפי שהן. מול הביקורת הנוקבת, גם הן כמו הגברים מפעילות טקטיקות השתקה וגינוי בנוסח "במקום להילחם בדיכוי האמיתי, אנחנו נאבקות בינינו". כמובן, קל להן להשיג הנהוני הסכמה מפני שביקורת מזרחית מגונה בלאו-הכי בשיח ההגמוני הרווח בישראל.

הפמיניזם המזרחי, אם כן, חושף את המצב שבו פמיניסטיות אשכנזיות יכולות להיאבק במבנה הכוח הגברי, ובה בעת לשתף אתו פעולה כשהוא נותן להן כוח וזכויות יתר בזכות מוצאן העדתי ומעמדן הכלכלי. יותר מכך, הדבר מאפשר לפמיניסטיות אשכנזיות לשלוט כמעט בכל עמדות הכוח (המועטות) שיש לנשים בישראל ולהדיר מהן את הנשים המזרחיות והערביות-פלשתיניות, ואף לטשטש ביודעין עובדה זו. אביא שתי דוגמאות לכך.

בכנסת או באקדמיה, כמעט כל הנשים בתפקידים בכירים הן אשכנזיות. כידוע, מקומות אלה הושגו לא במעט בזכות המאבק הפמיניסטי נגד דיכוי נשים, ואכן, נפלא שנשים נמצאות שם, אבל מדהים לגלות שההיעדר הזועק של מזרחיות וערביות-פלשתיניות במקומות אלה אינו גורם לאותן נשים אשכנזיות לוותר על מעט מן העמדות הספורות שהשיגו כדי לתת מקום וייצוג גם לנשים אחרות ולקולן.  וכך יכול השיח הפמיניסטי הרווח בישראל להתנהל כאילו אין באמת כל משמעות חברתית לעובדה שבכנסת הנוכחית יש 15 חברות כנסת, 13 מהן אשכנזיות, מזרחית אחת, ערבייה-פלשתינית אחת. כלומר, גם מחר יידרשו נשים לתבוע שריון במפלגותיהן, אך לא ייאמר להן שהן צריכות לתבוע באותה נשימה שייצוג זה יכלול שריון למזרחיות ולערביות-פלשתיניות. לא ייאמר להן כי הפעם זה יפגע בנשים אשכנזיות ולא רק בגברים שהן תובעות לבוא במקומן.

באופן דומה נוהג השיח הפמיניסטי ההגמוני להתעלם מן העובדה  שבכל המחלקות ללימודי נשים, שהושגו בזכות המאבק הפמיניסטי, אין כמעט מרצות מזרחיות או ערביות פלשתינאיות. גם הפעם זה מתורץ בנימוקים השגורים בפי גברים ("אין", "לא תלוי בי" וכיו"ב). אגב, סטודנטיות/ים בלימודי נשים הנחשפים כל העת לייצוג המספרי החסר של נשים בהשוואה לגברים במקומות העבודה ובמשרות בכירות, אינם זוכים להכיר את הייצוג המספרי של מזרחיות וערביות-פלשתינאיות כמרצות, למשל, באוניברסיטאות, במכללות, בסמינרים, בחוגים ללימודי נשים. הלא דווקא מחלקות ללימודי נשים היו צריכות לנהל מחקרים מן הסוג הזה.

פמיניסטיות, מתברר, אינן חסינות לקסמו של הכוח כשהן טועמות ממנו, וגם הן, כגברים, מוצאות מסכת תירוצים והסברים כדי להצדיק הדרה של חסרות כוח. וכך, במקום שפמיניסטיות יפרקו את ההגמון מנשקו וכוחו, הן מצטרפות אליו. במקום  שיהיו הרצות לפני כל המחנה, סמל ודוגמה, הן מרדדות את הרעיון הפמיניסטי המשחרר והופכות אותו לאמצעי סקטוריאלי במאבק פנים-אשכנזי בין גברים לנשים. כך שומרת ההגמוניה האשכנזית בתוך הפמיניזם את מבנה הכוח הקיים בחברה הישראלית ומסכלת את יכולתו של הפמיניזם להיות אידיאולוגיה הבוראת חברה חדשה, שוויונית ושיתופית.

הפמיניזם המזרחי חושף גם את הקשר בין ההגמוניה הנשית האשכנזית בארגונים הפמיניסטיים ובין היעדר כמעט מוחלט של סדר יום כלכלי פמיניסטי הנוגע לחייהן של פועלות ונשים עניות. אמנם קיימת רטוריקה עזת צבע בקשר אליהן, אך כמעט שאין מאבקים פועליים ומעמדיים. לדוגמה, ראוי היה שתנאי עבודתן ושכרן של עוזרות בית ומטפלות, ברובן מזרחיות, ערביות-פלשתינאיות או עובדות לא חוקיות זרות, יהיו נושא למאבק פמיניסטי לוחמני של הארגונים והשדולות, ואף של הוועדה למעמד האשה בכנסת. אחרי ככלות הכל, התשלום הניתן היום לעבודת עוזרת משק בית הוא ניצול מחפיר והוא משולם בעיקרו על ידי נשים בנות המעמד הבינוני והגבוה, מעמד שנציגותיו הן גם אלה שמייצגות את הפמיניזם של נשות ישראל.

ההתעלמות של פמיניסטיות בישראל מדיכויים מרכזיים אחרים הוא מאפיין בולט של פעילותן. במשך יותר מעשר שנים נחשפו פמיניסטיות אשכנזיות לביקורת הפמיניזם המזרחי, אבל הן בחרו להתעלם ממנה ולהמשיך בפרקטיקות עדתיות המקנות להן כוח ומאפשרות להן את מעמד הפטרוניות כלפי נשים חלשות ומדוכאות. העובדה שרבות מהן פועלות כקבוצת אינטרס גרמה לפרגמנטציה ופירוד בתוך המחנה הפמיניסטי.

אבל גם פמיניסטיות מזרחיות אינן נקיות מהתנהגות דומה. ביחסיהן עם הקבוצה הערבית-פלשתינית המדוכאת על ידיהן הן מגלות דפוסים דומים. עם זאת, העוול הנגרם תחת ידיהן קטן הרבה יותר, כי אין להן עמדות כוח לחלק או להשפיע באמצעותן.

מעניין לבחון דפוסי התנהגות של הפמיניסטיות היהודיות, מזרחיות ואשכנזיות, כלפי נשים ערביות-פלשתינאיות בכל הנוגע לסכסוך המדיני. קונפליקט הדמים הממושך בין הישראלים היהודים לבין הפלשתינאים הערבים נידון בשיח הפמיניסטי מנקודת מבט יהודית, וכמובן תמיד במונחים רכים של "שלום" ו"דו-קיום". כך התאפשר לפמיניסטיות יהודיות רבות לצקצק בלשונן ולהשתתף בהפגנות ומפגשים  למען השלום ונגד הכיבוש, אך בו בזמן להימנע מדיון במשמעויות העמוקות של מבנה הכוח המעניק ליהודים, מזרחים ואשכנזים, זכויות יתר מפליגות לעומת הערבים-פלשתינאים, גברים ונשים.

גם היעדרן המסיבי של נשים מזרחיות וערביות-פלשתינאיות מהארגונים הפמיניסטיים, כמו גם של נשים יהודיות דתיות, איפשר לפמיניזם האשכנזי ההגמוני להתעלם מקולותיהן ומן האינטרסים המתנגשים שלהן ולהישאר בגבולות קלישאות השלום. גם הפמיניזם המזרחי בחר בדרך ההתעלמות הידידותית והסתפק בהצהרות רגשיות על אחוות המדוכאות, אחוות בנות ערב והמזרח וכיוצא באלה זוטות חשובות, אך שוליות בהקשרו העז של העימות.

בשנתיים האחרונות, בעקבות האינתיפאדה שפרצה באוקטובר 2000, התברר שגם הפמיניזם בישראל – כמניפסט שחרור, כהגות וכפעולה – אינו יכול להתעלם עוד מהדיכוי של הערבים הפלשתינאים בישראל ובשטחים, ובוודאי שלא להמשיך ולהסתפק בפעילות הצהרתית (פטיציות, הפגנות, כינוסים בחו"ל). התברר, אם כן, שכל מחשבה פמיניסטית שניתן לברוא חברה חדשה בד בבד עם שליטה בעם אחר היא נואלת ונידונה לכישלון חרוץ.

היום עסוקות הפמיניסטיות המזרחיות בדיון ביקורתי וחשוב זה. הן מנסות למצוא את קולן, לחשוף את האינטרסים הייחודיים שלהן ואת הזיכרון ההיסטורי המיוחד להן. הן רוצות לפענח את הקולקטיב המזרחי המבטא קשת רחבה של עמדות ורגשות כלפי הערבים בכלל, וכלפי הסכסוך עם הפלשתינאים בפרט. הן יודעות שבשביל רבים מהן היהדות היא זהות ראשונה במעלה, ושגם הציונות אינה נתפסת בעיניהן כתנועה שגרמה להם עוול עדתי ותרבותי אלא כתנועת שחרור יהודי שהצילה אותן כאשר הוקאו ממדינות ערב בעקבות הכרזת מדינת ישראל. הן גם יודעות שתודעתם של המזרחים מושפעת מהמרירות והתסכול מהדיכוי העדתי/תרבותי המוסטים אל הערבים-פלשתינאים החלשים מהם והחולקים אתם את המעמדות הנמוכים.  והן יודעות שהיכולת של מזרחים לחיות בשלום עם תרבותם ושורשיהם יכולה להתקיים רק במרחב מזרח תיכוני חופשי.

בכך עסוק היום הפמיניזם המזרחי. מלאכת הפענוח של הקשרים בין מגדר, מעמד, עדה ולאום, בתנאים קשים של  כיבוש, מלחמה ומוות, היא כמעט בלתי אפשרית, אך חיוניותה אינה מוטלת בספק.

 

*

 

הפמיניזם המזרחי כגישת ניתוח אינו מוכר ואינו נלמד באוניברסיטאות ובמכללות, בסמינרים למורים ובבתי ספר תיכוניים. בחלקו נובע הדבר מהיעדר טקסטים של רעיונותיו, עובדה הקשורה קשר הדוק לדיכוי הכלכלי ולהדרת נשים מזרחיות, ובחלקו הדבר נובע מדה-לגיטימציה כוללת של הביקורת המזרחית על ההגמוניה האשכנזית.

כך או כך, היעדר השיח על מושגיו עלול לגרום הלם קל לקוראות וקוראים המתוודעים כאן לראשונה לרעיונות ולמושגים של השיח הפמיניסטי מזרחי. אפילו המונחים "אשכנזים" או "פמיניזם אשכנזי", שאני משתמשת בהם דרך שגרה, מעוררים לא פעם סלידה בקרב אשכנזיות/ים, ובמיוחד כאשר הם מובאים בהקשר ביקורתי מזרחי. בשיח ההגמוני מזרחים מתוארים כאנשים שטוב להם, שעכשיו הם בכלל "אפילו השתלטו" על הכנסת, על הממשלה, על מפלגת העבודה, על הטלוויזיה והרדיו. אז מה הם עוד רוצים?

מול סילוף, דיס-אינפורמציה, אדישות והתעלמות צריך לנשום עמוק ולכתוב.