בהמשך לכנס בנושא שינוי שטחי שיפוט שערכנו בחודש דצמבר 2004 והצהרתנו לצאת למאבק בנושא, התגייסו ראשי המועצות האזוריות לפעולה.בתאריך ה-14.02.2005 נערך בבית מלון שורש יום עיון תחת הכותרת "יום עיון בנושא ההתיישבות והקשת הדמוקרטית המזרחית". נציגי הקשת המזרחית היו עובדיה גולסטאני ונורית חג'אג'.
סדר היום דיבר בעד עצמו: גיוס כללי מול פעולת הקשת. לא, לא הופתעתי מגלי השנאה והפחד שהופנו כלפינו. יחד עם זאת היה לי קשה מאוד לחוות שוב את חוויית "בעלות הבית" הכל-כך מובנית של הנמצאים. בין היתר הם שוב החלו להשתמש ברטוריקה "החלוצית": "אנו שבאנו, עשינו, בנינו, נתנו…"
הטקסטים על האבא ששותה עראק במקום לדאוג לחינוך ילדיו "שודרגו" לטענות כנגד ראשי היישובים המושחתים, שניהלו ללא מיומנות את יישוביהם והביאו אותם לפי פחת. ראשי היישובים התעלמו מכך שאחוזי הבגרויות הגבוהים ביישובים שלהם הם תוצאה (ולהיפך) של חוסר ניהול סדרי עדיפויות נאותים במדינת ישראל. המסר הגלוי שביקשו ראשי המועצות האזוריות להעביר, היה שהם מושיטים יד לדיאלוג אך אם הקשת הדמוקרטית המזרחית – פניה "למלחמה" אזי הם נכונים אלי קרב והם יגייסו את כל כוחותיהם לעניין.
המסרים הסמויים היו מעניינים יותר. באולם נשמעו בין היתר ההערות הבאות (גם על הבמה נשמעו הערות בסגנון כזה):
"אולי תספרו גם על כך שריססו אתכם בדי-די-טי".
"אתם בעצם רוצים לדאוג לפליטים".
זכינו בעיקר לקיתונות של זעם. דוברים מזרחיים (שכמובן דאגו להזדהות ככאלה) תבעו את עלבונם על כך שאנו מתיימרים לייצג אותם.
היו גם קולות אחרים, אך קולם נעלם בתוך הקול המרכזי, ההגמוני.
אני חייבת להודות שבחרתי לעמוד לא רק כנציגת הקשת אלא גם כאישה ולהזכיר להם שדווקא מבית מדרשה של הציונות הסוציאליסטית למדתי שכל אחד אמור לקבל על פי יכולתו ולכל אחד מגיע על פי צרכיו. אבל נשארתי עם אמונתי התמימה – אל מול התנהגותם הצינית, כשביקשתי לתקן את סדרי העדיפויות הלא מתוקנות במועצות האזוריות.
אני עדיין מאמינה שאסור להעמיד את הבקשה לשוויון רק על פי ערך "התרומה" (וגם על זה ניתן להתווכח) או על פי "חשבון הדמים".
אלו הם רשמיי 'על קצה המזלג' מההשתתפות בכנס הקרקעות אליו הוזמנתי כמנהלת הקשת הדמוקרטית המזרחית ואשר נערך בבית מלון "שורש" הפסטורלי כל כך.