7 במאי 2017

תשכחו מה שלמדתם בבית ספר. ישראל אף פעם לא רצתה שלום. דווקא המנהיגים הערבים הם אלה שנותרו עם ידם המושטת באוויר. זה לפחות מה שטוען אבי שליים, אחרון ההיסטוריונים החדשים, בספרו 'קיר הברזל, ישראל והעולם הערבי'.

צריך הרבה דימיון כדי להאמין שהאיש אפור השיער והלא-ממש-ספורטיבי, שנכנס לבית הקפה בצעדים מהוססים וכמעט מבוישים, הוא בעצם אויב המדינה. איש שאריק שרון אמר עליו ועל חבר מרעיו ש"אסור ללמד אותם" בבתי הספר. איש ששרת החינוך לימור לבנת דאגה לנכש את השפעתו ואת השפעת חבריו מספרי הלימוד ברגע שנכנסה לתפקידה. איש שקואליציה רחבה שמתחילה באניטה שפירא ושבתי טבת וממשיכה אל דן מרגלית ובן דרור ימיני ועוד רבים וטובים, רואה בו ובחבריו שרלטנים במקרה טוב ואנשים מזיקים במקרה הרע.

ונראה כי למרות חזותו התמימה למדי, עם התלתלים והדיבור האיטי, אבי שליים – הצלע השלישית והפחות מוכרת בחבורת ההיסטוריונים החדשים – יודע שהוא כזה, מין אויב העם, ואפילו נהנה מזה הנאה בריטית דקה. ועכשיו הוא בא לישראל, חמוש בספרו "קיר הברזל, ישראל והעולם הערבי".

אחרי שקוראים את 573 עמודי הספר אפשר להבין למה שרון ולבנת לא רוצים שילמדו פה את שליים: בכתיבה קולחת, מבוססת על עובדות, הוא סוקר את התגלגלות המגעים של ישראל עם העולם הערבי מ-1948 ועד 2000 ופוסק באופן נחרץ ("התפקיד של היסטוריון הוא לשפוט", הוא אומר) כי לסיפור הישראלי על כך שישראל תמיד הושיטה יד לשלום אבל לא היה לה עם מי לדבר – אין רגליים ואין ידיים. הערבים הושיטו שוב ושוב יד לשלום, פוסק שליים, וישראל תמיד דחתה אותה. כל פעם בנימוק אחר.

אנחנו קורבנות הסכסוך

מבין ההיסטוריונים החדשים, אבי שליים הוא ההיסטוריון הכי "קלאסי" אם אפשר לומר. בני מוריס התחיל כעיתונאי בעל מצפון, ישב בכלא הצבאי על סירוב לשרת בלבנון, ומתוך נקודת המוצא הזו הגיע לכתיבת ה"היסטוריה החדשה" של היווצרות בעיית הפליטים. אילן פפה היה פעיל בשמאל הלא-ציוני עוד לפני שיצא להשלים את לימודי הדוקטורט שלו באוקספורד ולפני שיצא למסע צלב להגנה על עבודת המסטר של תדי כץ שטענה כי בטנטורה נעשה טבח בתושבי הכפר. אבי שליים לא בא מרקע פוליטי. הוא למד היסטוריה בקיימברידג' מתוך מטרה לשרת בסופו של דבר כדיפלומט בשירות החוץ הישראלי, תפקיד שייעדה לו אמו, שהתאהבה בשירות החוץ הבריטי בשעה שמשפחתה מצאה מקלט בשגרירות הבריטית בבגדאד בזמן המהומות נגד היהודים שם ב-1941.

רק אחרי שלימד כבר כמה שנים יחסים בינלאומיים באוניברסיטת רדינג (והתמחה בכלל בעניינים אירופיים) ורק אחרי שעבר לאוקספורד, הוא התחיל להתעניין בתולדות הארץ ההיא, ישראל, שבה בילה בין גיל חמש לגיל 16 ובה עשה שנתיים ורבע של שירות צבאי. ההתעניינות הזו החלה לא מעט בזכות תלמיד אחד, שאת עבודת הדוקטורט שלו הוא קרא כבוחן חיצוני. שמו של התלמיד היה אילן פפה.

יד המקרה היא שזימנה את ההיסטוריונים החדשים לדור בכפיפה אחת. ב-1988 הוציא שמחה פלפלן את ספרו "לידתה של ישראל: מיתוסים ומציאויות", אילן פפה הוציא את "בריטניה והסכסוך היהודי-ערבי", בני מוריס הוציא את "לידתה של בעיית הפליטים הפלשתינאים", ושליים הוציא את "התנגשות מעבר לירדן: המלך עבדאללה, התנועה הציונית וחלוקת פלסטין". שבתי טבת, הביוגרף של בן גוריון, יצא אז, מעל דפי "הארץ", בהתקפה מוחצת על מה שכינה "ההיסטוריונים החדשים". בני מוריס ענה לו, והוא ואילן פפה המשיכו להילחם את המלחמה הזו, שמהר מאוד חרגה מסתם ויכוח אקדמי.

אבל בעוד מוריס ופפה מתכתשים כאן עם שומרי החומות של ה"היסטוריה הישנה", זו שטענה שהפליטים הפלשתינאים עזבו מרצונם ושהתנועה הציונית תמיד שחרה שלום, שליים נשאר באנגליה, המשיך ללמד באוקספורד, לפרסם מאמרים ולכתוב ספרים על הסכסוך הישראלי-ערבי. "קיר הברזל" יצא לאור בבריטניה בשנת 2000 ונמכר ביותר מ-45 אלף עותקים – רב מכר במונחים אקדמיים. מאז הוא תורגם לארבע שפות, קודם כל לערבית ולאחרונה לפורטוגלית, בברזיל.

רק עכשיו, בעקבות יוזמה של יעקב שרת, בנו של משה שרת, שהחליט לתרגם את הספר על דעת עצמו ובא להוצאת "עליית גג" עם כתב יד מושלם, יוצא הספר בעברית. לא לפני ששליים פנה לחמש הוצאות ספרים בישראל בבקשה שיתרגמו את הספר, ונענה בשלילה. "לא מעניין", ענו לו. זהו ספרו הראשון של שליים שמופיע בעברית.

לא רק המסלול האקדמי של שליים שונה מזה של חבריו. גם הרקע הביוגרפי. פפה נולד על הכרמל בחיפה, מוריס נולד באנגליה. שליים נולד בבגדאד ב-1945, בן למשפחה עשירה, בית מפואר עם שלוש קומות, עשרה משרתים ומשרתות, משרת מיוחד שהולך לשוק לעשות קניות. אביו היה יבואן של חומרי בניין והתחכך עם ראשי השלטון בבגדאד, כולל עם ראש הממשלה דאז נורי סעיד.

"רוב השרים היו קליינטים שלו", מספר שליים, "הם היו באים אלינו הביתה ומזמינים חומרי בניין לבית שלהם. הם אף פעם לא שילמו אבל בתמורה הזמינו אצלו עבודות לממשלה ושילמו הרבה יותר ממה שהיה צריך. זו היתה שחיתות, אבל לא שחיתות ברוטלית, כמו אצל סדאם חוסיין. זו היתה תרבות פוליטית ערבית ישנה, תרבות של פשרה".

אמו היתה קשורה לשלטון הבריטי. אביה היה המתורגמן הראשי של הצבא הבריטי בעיראק במלחמת העולם השנייה, שניים מאחיה שירתו במודיעין הבריטי בתור מתורגמנים וזכו אפילו לאזרחות בריטית. זה עזר להם מאוחר יותר, כשרצו לצאת מעיראק.

שליים מתאר בית שבו היהדות לא היתה מרכיב חשוב בזהות של הוריו. "היהדות היתה פולחן", הוא מספר, "ההורים היו הולכים פעם בשנה לבית כנסת, בבית דיברנו ערבית-יהודית, שמענו מוזיקה ערבית. גם הציונות לא היתה דבר חשוב, לא היתה להורי שום אמפתיה אליה. היו סוכנים ציונים שניסו לעשות תעמולה, אבל על האליטה היהודית, וגם על מעמד הביניים, זה לא עבד. לא היתה בעיראק מסורת של רדיפות או אנטישמיות".

הפוגרום הראשון התרחש ב-1941, בפרהוד, אגב המרד העיראקי (הפרו-נאצי) נגד השלטון הבריטי. הבעיות האמיתיות התחילו עם מלחמת השיחרור, מספר שליים, אז התחילה ההתנכלות. השיא הגיע כשהושלך רימון לבית הכנסת המרכזי בבגדאד ב-1951, "ומאז ועד היום מתנהלות שמועות שסוכן ישראלי הוא שזרק את הרימון".

ואתה, כהיסטוריון, ניסית לבדוק את השמועות האלה?

"ביקשתי בגנזך המדינה לקבל את התיק על בגדאד. למרות שלפי החוק המסמכים האלה כבר אמורים להיות משוחררים, אמרו לי שהתיק סגור ואני לא אוכל לראות אותו. מכר שלי אמר לי שהוא בדק את התיק ואין בו שום מעורבות ישראלית. כל המעורבים בנושא העלאת יהודי עיראק – שלמה הלל, מרדכי בן פורת – מכחישים במרץ שהיתה מעורבות כזו".

ומה אתה חושב?

"אין לי מספיק כלים כהיסטוריון. אני רק יודע ששרת כתב ביומן שלו, אגב עסק הביש במצרים (שבו הטמינו סוכנים ישראלים פצצות בבתי קולנוע בקהיר כדי לסכסך בין מצרים לבריטניה), כי 'בעיראק היה מקרה דומה'. הוא לא מפרט, אבל שרת חשד כנראה שהמוסד השליך את הרימון.

"אני חושב – אני לא יכול להוכיח – שהיתה הבנה בין ממשלת עיראק לממשלת ישראל. הבנה, לא הסכם. ישראל ביקשה מעיראק להעלות את היהודים, העיראקים אמרו: אנחנו לא מתנגדים, אבל היהודים ממלאים פה תפקידים מרכזיים בכלכלה העיראקית. אז ישראל אמרה: תשאירו את הרכוש של היהודים אצלכם. זה תואם את ההתנהגות של ממשלת עיראק. מייד אחרי זריקת הרימון, התחילה בהלה אצל יהודי עיראק, ואז הממשלה הוציאה חוק ולפיו כל עיראקי – הם כתבו עיראקי, לאו דווקא יהודי – שרוצה לצאת את המדינה, יוכל לצאת אם יירשם עד תאריך מסוים, אבל הוא ייאלץ לוותר על אזרחותו.

"100 אלף מבין 130 אלף היהודים בעיראק, כולל אבא שלי, נרשמו. ואז, מייד אחר כך, יצא חוק חדש שקבע שכל עיראקי שוויתר על אזרחותו, מוותר על כל שאר הזכויות שלו, כולל זכויות הקניין. אבא שלי היה בטוח שיהיה לו מספיק זמן למכור את הרכוש שלו, אבל אז התברר לו שהוא איבד הכל: בית ומחסנים וסחורה בשווי חצי מיליון ליש"ט של אז. בסוף הוא עוד נאלץ לגנוב את הגבול לאיראן על גב חמור, כי הוא היה ערב לחובות של יהודי אחר שנעלם. אני, אמי ואחיותי, עם האזרחות הבריטית שלנו, יצאנו את עיראק בטיסה רגילה לקפריסין ונפגשנו עם אבא שלי בישראל".

אז בעצם אתה מקבל את טענת אנשי "הקשת המזרחית" שאומרים שהעלו את היהודים מארצות ערב כדי לספק חומר בניין לציונות בישראל?

"התיאוריה הזו מאוד משכנעת. ניצחנו במלחמת השיחרור והקמנו מדינה, אבל מספר התושבים היה מאוד קטן, פחות ממיליון. בשביל בן גוריון העדיפות הראשונה היתה עלייה, והרזרבואר הגדול של יהודים כבר לא היה באירופה אלא בארצות ערב. אנחנו לא פליטים, אף אחד לא גירש אותנו מעיראק, אף אחד לא אמר לנו שאנחנו לא רצויים. אבל אנחנו הקורבנות של הסכסוך הישראלי-ערבי".

יודע מה זו לאומנות

שליים, אז בן חמש, נחת עם הוריו ברמת גן. אביו הצליח להביא איתו קצת כסף וניסה לעשות כאן עסקים, אבל נכשל. "רימו אותו. בבגדאד, אם היית נותן צ'ק והוא היה חוזר, לא היית מראה יותר את פרצופך. פה זה היה סימן של כבוד", מספר שליים. אמו, שלא עבדה יום אחד בחייה, מצאה עבודה כטלפנית בעיריית רמת גן. היא השתלבה יפה. גם הוא ואחיותיו הסתדרו לא רע. הם למדו עברית מהר, אם כי בבית המשיכו לדבר ערבית עם ההורים.

באביו הוא התבייש קצת, במיוחד כשהיה קורא לו בערבית ברחוב, אבל לא העז לבקש ממנו לא לדבר אתו בערבית בפני זרים. "הוא היה איש שבור, אבל המשיך להתלבש ולהתנהג כמו איש מכובד, מאוד מנומס, לא התפרץ ולא התלהם", מספר שליים, "הוא הביא אתו מבגדאד את כל החליפות שתפר לו החייט שלו מבד אנגלי. לא היתה לו עבודה והוא היה יורד לרחוב, עם חליפה וחולצה מגוהצת ועניבה, והולך לבתי קפה לשבת עם החברים שלו מעיראק, שגם להם לא היתה עבודה וגם הם הסתובבו עם החליפות שלהם ברחוב".

וניסית לדבר אתו?

"הוא לא דיבר על עיראק, הוא שתק. היום מעניין אותי הקרע שלו ומעניין אותי למה הוא לא דיבר אז. אולי הוא דיבר ולא גיליתי עניין. ילדים, כנראה, לא מתעניינים בהיסטוריה. הוא מת ב-1971".

בכיתה של שליים, ברמת גן, היו לא מעט ילדים עיראקים, אבל האשכנזים בכיתה נתנו את הטון. עידו דיסנצ'יק היה אחד מהם. "לא נתקלתי באפליה, ולא הרגשתי מקופח, אבל האווירה היתה שכל מה שאשכנזי זה טוב, וכל מה שערבי הוא פרימיטיווי", מספר שליים. "הרגשתי הישג כשהיו לי חברים אשכנזים. אני זוכר שילד אחד הניח את היד שלו על הכתף שלי ואמר לי: אתה החבר הכי טוב שלי. הפליא אותי שהוא לא מרגיש שאני נחות".

בכיתה ישב שליים בספסל האחרון, לא עשה שיעורים, לא הוציא הגה. הציונים שלו היו גרועים. את הסקר – אותו מבחן שנעשה אז בכיתות ח' לקראת המיון לבתי הספר התיכוניים – הוא עבר להפתעת כולם. גם המחנכת שלו הופתעה, ודאגה לומר לו את זה. "קראו לה מרים גלאנס, והיא היתה מורה טובה, ממוצא ייקי. אבל היא היתה עוינת. כשקיבלתי את התוצאות של הסקר, היא באה אלי ואמרה לי: 'אתה יודע שעברת רק בגלל ההנחות שעושים למזרחים'".

ונעלבת?

"נעלבתי, אבל לא אמרתי כלום. היא היתה צריכה לשמוח, היא לא היתה צריכה להגיד את זה".

העלבון הזה סימן את תחילת הפריחה של שליים. שנתיים אחר כך, כדי להציל אותו מציפורני בית הספר התיכון, שניבא לו כישלון בטוח, החליטה אמו של שליים לשלוח אותו לאנגליה, לאחיה שהיגר לשם אחרי היציאה מעיראק. שליים הגיע ללונדון בגיל 16 ב-1962, למד בבית ספר יהודי, ושם הוא כבר לא הרגיש זר. להיפך. העובדה שהוא בא מישראל הפכה אותו לכוכב, לאטרקציה. הוא סיים את התיכון בציונים גבוהים, חזר לישראל לעשות צבא ועד היום הוא זוכר את טקס ההשבעה שלו בטירונות.

"זה היה בהרי יהודה, והסיסמה היתה 'בדם ואש יהודה נפלה, בדם ואש יהודה תקום'. אני זוכר שהתחושה שלי היתה שאנחנו מוקפים באויבים ואני מוכן למות למען המולדת. היום זה עוזר לי כחוקר. אני יודע מה זו לאומנות. הרגשתי אותה בתוכי".

אחרי הצבא הוא חזר ללמוד היסטוריה באוניברסיטת קיימברידג', התחתן עם נכדה-רבא של לויד ג'ורג', מי שהיה ראש ממשלת בריטניה בזמן הצהרת בלפור, חזר ארצה במטרה להתקבל לשירות החוץ הישראלי, אבל אז התבשר שקיבל עבודה כמרצה באוניברסיטת רדינג במחלקה ליחסים בינלאומיים. ב-1987 התקבל כפרופסור באוניברסיטת אוקספורד והיה עמית בקולג' סנט אנתוני היוקרתי. ולכל זה, עד כמה שידוע, הוא הגיע בלי הנחות למזרחיים.

לא הרגשתי בושה

בתחילת הקריירה האקדמית, מספר שליים, הוא החליט במודע לא לעסוק בסכסוך במזרח התיכון. אבל לאט לאט הוא נגרר. מאמר פה, מאמר שם. ב-1982 הוא הגיע לישראל עם מלגה כדי לכתוב מחקר על השפעת צה"ל על מדיניות החוץ הישראלית. בדיוק אז נפתחו הארכיונים שדנו במלחמת 1948, ושליים מצא את עצמו יושב בארכיון המדינה ימים על ימים. "אז נפתחו לי העיניים", הוא אומר. "היתה לי גרסא דינקותא והאמנתי בטוהר הנשק של ישראל, האמנתי שישראל היתה הקורבן. גיליתי מסמכים שהראו לי דברים אחרים".

בני מוריס סיפר לי בזמנו שכאשר מצא מסמך שהוכיח מעשה טבח או רצח, הוא שמח על הגילוי ההיסטורי, אבל לא הרגיש בושה כישראלי. מה אתה הרגשת?

"אני לא ישבתי בארכיון של צה"ל ולא נחשפתי למסמכים על מעשי רצח או אונס. עבדתי על מסמכים דיפלומטיים. לא הרגשתי בושה, אבל נדהמתי. ידעתי שבכל מדינה יש פער בין הרטוריקה לפרקטיקה, אבל אני לא מכיר אף מדינה שהפער אצלה כל כך גדול כמו בישראל. כל המנהיגים מדברים על שלום. גולדה נהגה לומר שהיא מוכנה לנסוע לכל מקום בעולם כדי לעשות שלום. אבל אלה לא היו דברי אמת. בארכיון, במסמכים הישראלים, מצאתי שכל מנהיגי ערב היו אנשים מעשיים, אנשים שרצו שלום.

"קח לדוגמה את חוסני זעים (הרמטכ"ל הסורי שתפס את השלטון ב-1949 והודח כעבור כמה חודשים, מ"ר). הוא אמר שהשאיפה שלו היא להיות המנהיג הערבי הראשון שעושה שלום עם ישראל. הוא הציע חילופי שגרירים, הסכים לקלוט רבע מיליון פליטים פלשתינאים בסוריה, אבל דרש שהגבול יעבור באמצע הכנרת. הוא לא העמיד אולטימטום בעניין שאר הפליטים. נדהמתי מהתגובה הישראלית. בן גוריון אמר: קודם כל נחתום על הסכמי שביתת נשק עם סוריה, אחר כך נראה. זה הרס את הגרסה דינקותא שלי. זה לא שבן גוריון לא רצה שלום, הוא רצה שלום, אבל על בסיס הסטטוס קוו. ישראל אמרה אז שאין עם מי לדבר. האמת היא שהיא בעצם אמרה שאין על מה לדבר".

על סמך ההכרה הזו, שנבטה בין מדפי גנזך המדינה בירושלים, כתב שליים את ספרו "התנגשות מעבר לירדן", שיצא כאמור באותה שנה עם ספריהם של מוריס, פפה ופלפן – אותם "היסטוריונים חדשים" ידועים לשמצה או לטובה, תלוי בעין המתבונן. במאמר שכתב שליים לפני כמה שנים הוא סיכם את מה שנראה בעיניו כחמשת הטיעונים המרכזיים של ההיסטוריונים החדשים: הגרסה הרשמית אמרה שבריטניה ניסתה למנוע הקמת מדינה יהודית, ההיסטוריונים החדשים טענו שהיא ניסתה למנוע הקמת מדינה פלשתינית; הגרסה הרשמית אמרה שהפלשתינאים ברחו מרצונם, "החדשים" אמרו שהפליטים הוברחו או גורשו; הגרסה הרשמית אמרה שיחסי הכוחות נטו לטובת הערבים, "החדשים" אמרו שלישראל היתה עדיפות גם בכוח אדם וגם בנשק; הגרסה הרשמית אמרה שלערבים היתה תוכנית מתואמת להשמיד את ישראל, "החדשים" אמרו שהערבים היו מפולגים; הגרסה הרשמית אמרה שהנוקשות הערבית מנעה שלום, "החדשים" אמרו שבמבוי הסתום אשמה בעיקר ישראל.

החבורה הזו התפרקה בינתיים. המהפך הרעיוני שעבר על מוריס אחרי פרוץ האינתיפאדה השנייה שבמסגרתו הצדיק למעשה את גירוש הפלשתינאים ב-1948, הרחיק אותו משליים. "הוא ירד מהפסים והביע דעות גזעניות", אומר שליים, "זה פוגע בו כחוקר". פפה טעה, לדעתו של שליים, בכך שהגן הגנה פוליטית על עבודת המחקר של תדי כץ בנוגע לטבח בטנטורה, וטעה עוד יותר כשתמך בחרם האקדמי על ישראל. "זה רעיון לגמרי טיפשי ואבסורדי", הוא אומר, "בשום מקרה אני לא מוכן לתמוך באמברגו על דיאלוג". עם שניהם, דרך אגב, הוא שומר על יחסים אישיים טובים.

שליים מראש התעניין בנקודה האחרונה מבין חמש הנקודות שעליהן דיברו ההיסטוריונים החדשים: הוא התעניין בתולדות "המבוי הסתום" ביחסי ישראל והעולם הערבי. "קיר הברזל" הוא היסטוריה מקוצרת של המבוי הסתום הזה. הספר שואל את שמו מהמאמר המפורסם שפירסם זאב ז'בוטינסקי ב-1923. "על הסכם מרצון בינינו לבין ערביי ארץ ישראל אי אפשר אפילו לחלום", כתב ז'בוטינסקי באותו מאמר, "לפיכך יכולה ההתיישבות להתפתח בחסותו של כוח שאיננו תלוי באוכלוסייה מקומית, מאחורי קיר ברזל שלא יהיה בכוחה של האוכלוסייה המקומית לפרוץ אותו".

ז'בוטינסקי היה אז במיעוט. מפא"י היתה הרוב, ובן גוריון בז אז לז'בוטינסקי. אבל למעשה, טוען שליים, בן גוריון והתנועה הציונית ומדינת ישראל בעקבותיה אימצו את תאוריית "קיר הברזל", כלומר הם האמינו שהדבר היחיד החשוב הוא "לקבוע עובדות בשטח" ולכן אין טעם להיכנס למו"מ עם הערבים. הם רק שכחו, מעיר שליים, את הסיפא במאמרו של ז'בוטינסקי – שם הוא אומר שאחרי שהערבים ישלימו עם "קיר הברזל", אפשר יהיה לדבר איתם על ויתורים הדדיים.

עשר השנים הראשונות של מדינת ישראל מוכיחות, לפי שליים, את הטיעון הזה. פארוק מלך מצרים רצה הסדר, וישראל דחתה אותו. עבדאללה מלך ירדן רצה הסדר, וישראל דחתה גם אותו. על זעים מסוריה כבר דובר למעלה. אפילו הארכי-אויב נאצר, חושף שליים באחד הגילויים המפתיעים של הספר, שיגר שליחים ואף שלח מכתב אישי לשרת, אז ראש הממשלה, במטרה לגשש גישושים של הסדר. גם הוא נדחה על הסף.

מן הספר עולה תחושה ברורה של מדינה שאינה יודעת שובע. דיין, אז הרמטכ"ל, לוחץ למלחמה עם מצרים כדי לכבוש את רצועת עזה ושארם א-שייח, ו"מעלה הצעה" לכבוש את הגדה. יגאל אלון לוחץ לתקן את "הבכייה לדורות" שנעשתה ב-1948, לכבוש את הגדה ולספח אותה. בן גוריון משתעשע פעם ברעיון הזה ופעם ברעיון אחר, וב-1956, רגע לפני מבצע סיני, הוא פורש את החלום הגדול שלו בפני הידידים החדשים מצרפת: ישראל תכבוש את חצי האי סיני, תתפוס את הגדה המערבית תוך פירוק ממלכת ירדן ותגיע עד לליטני תוך הקמת מדינה מרונית בצפון לבנון. כל הצמרת הישראלית (למעט משה שרת), אומר שליים, אימצה את רעיון "קיר הברזל". הוויכוח היחיד היה היכן להציב אותו.

כל פגישה חשובה

מרדכי (מורל'ה) בר-און היה שם כשבן גוריון חשף את "התוכנית הגדולה" שלו בארמון סוור ליד פאריס. הוא שימש אז כראש לשכתו של דיין והיה שותף להרבה מגעים חשאיים ולא חשאיים. היום הוא בעצמו היסטוריון, וגם ידיד אישי של שליים. אנחנו יושבים על מרפסת ביתו של בר-און במושבה הגרמנית בירושלים, מעוז אליטה ישראלית, מקום ששליים לא היה שייך אליו אף פעם, ומשוחחים על מה שקרה.

בר-און היה פעיל ב"שלום עכשיו", והוא לא ממש חלוק על שליים לגבי העובדות. הוא חלוק עליו מאוד לגבי הפרשנות ששליים נותן להן. נכון, ישראל דחתה את כל ההצעות הערביות, הוא אומר, נכון, עד מאי 1967 לערבים לא היתה שום תוכנית ממשית לתקוף את ישראל. אבל את ההצעות הערביות אי אפשר היה לקבל, והמלחמה היתה בלתי נמנעת, כי הערבים לא היו יכולים לשכוח את מה שעשו להם הישראלים ב-1948.

בר-און זוכר את נאום "התוכנית הגדולה" של בן גוריון. "הייתי נבוך כששמעתי את זה, זה נשמע כמו טקסט מוועידת ורסאי", הוא אומר. אבל הוא מודה שמחשבות ההתפשטות, לפחות לכיוון מצרים, היו רווחות מאוד בשנות ה-50. "נכון שמ-1955 דיין לוחץ למלחמה עם מצרים. הוא מפציר בזקן ללכת ל'מלחמת מנע', והזקן לא נעתר. בדצמבר 1955 דיין נפגש עם 50 קצינים ושאל אותם מי תומך במלחמת מנע. כולם, חוץ מאחד, הצביעו בעד. דיין לא קיבל מבן גוריון רשות לצאת למלחמה יזומה, אבל לדרדר את המצב – זה כן. באחת מפעולות התגמול בשטח המפורז בניצנה הוא ביקש להשאיר את הכוחות עד הבוקר בתקווה שהמצרים יתקפו". בסופו של דבר בן גוריון הורה לו להוציא את הכוחות ודיין ויתר. בר-און מודה שדיין רצה לסלק את המצרים מרצועת עזה וליצור רצועה מאל-עריש עד שארם א-שייח בשליטת ישראל. "זו היתה התפשטות טריטוריאלית", אומר בר-און, "אבל היא נבעה ממה שדיין ראה כחולשה אסטרטגית של ישראל. לא היה כאן עניין אידיאולוגי".

שליים, לעומתו, רואה בדיין ובבן גוריון מקור לכל רע. בן גוריון הוא רשע, דיין חשב במונחים של סכסוך נצחי. שרת היה היחיד שניסה להילחם נגדם. הוא ייצג אסכולה אחרת, אסכולה שהאמינה שאפשר ליצור דיאלוג עם הערבים; שמה שישראל עושה, ואפילו מה שישראל אומרת, משפיע על הדינמיקה של הסכסוך. "אני חושב שהיו שתי אסכולות", אומר שליים, "וכשבן גוריון פיטר את שרת ב-1956 הוא הרס את האסכולה המתונה, ולא היתה לה תקומה. לא היה לאסכולה הזו מנהיג. אבא אבן לא היה פונקציה".

"שטויות", מבטל אותו בר-און בתנועת יד, "לא היו שתי אסכולות. היתה אסכולה חזקה, שלטת, של בן גוריון והיתה אסכולה קטנה, חלשה, של שרת. זה לא היה כוחות".

שליים טוען שפעולות התגמול בשנות ה-50, הבייבי של דיין, הביאו להידרדרות, להעמקת השנאה ולהרחקת הסיכוי לדיאלוג. לכן שרת נלחם נגדן בכל כוחו. נלחם והפסיד. בר-און מסכים שלפחות בגזרה המצרית, פעולות התגמול הן שהולידו את פעולות הפדאיון מרצועת עזה והן שהובילו למלחמת סיני. אבל דיין חשב, אומר בר-און, שהערבים שונאים אותנו בין כה וכה, ולכן לא משנה בכמה כוח נשתמש. בר-און חושב שהוא צדק. "שרת חשב שאם נתנהג יפה, הערבים לא יעשו לנו צרות. ואם נתנהג לא יפה, השנאה הערבית תגאה. אני חושב שהוא טעה בשני הדברים. היו 750 אלף פליטים פלשתינאים, דפקנו אותם ב-1948, היו להם סיבות טובות לשנאה. אז מה אם נוסיף עוד שניים-שלושה קילו שנאה? אם אפשר לעשות פעולה טובה, היה צריך לעשות אותה. מצב היסוד של העולם הערבי היה אי קבלת המצב של 1948 וזו היתה מחשבה ילדותית לחשוב שמשהו יעזור".

כאן בדיוק חלוק שליים על בר-און. עבד אל-רחמן צאדק, שהיה קצין העיתונות של מצרים בפאריס, ניהל את המגעים מטעם נאצר עם ישראל ב-1955. "הדיאלוג הזה לא היה על שלום", אומר שליים, "הוא היה על הפגת המתח, על הפחתת התעמולה, על הקלות לסחורות, דברים שהיו יכולים לשפר את האווירה, להיות קצה חוט"…

בר-און: "קצה של מה"?

שליים: "של ניסיון להבין אחד את השני, של התחלה של דיאלוג מעבר לקווי העימות".

בר-און: "אני עומד כאן בניגוד גמור לאבי. עבדאללה לא היה יכול להעביר את הסכם השלום בממשלה שלו. העניין של זעים לא היה רציני. בן גוריון טעה בכך שלא נפגש איתו רק משום שאז היה מונע מאבי לכתוב את המאמר שלו. נאצר היה יותר רציני אבל לא היה מדובר שם על שלום. מקסימום היו מעבירים גרביים בתעלת סואץ. ישראל לא רצתה לקבל שלום בתנאים המינימליים שהערבים היו מוכנים לדבר עליהם: גבולות החלוקה והחזרת הפליטים. אם היינו מסכימים לזה, לא היתה היום מדינת ישראל".

שליים: "לא הכל שלום או מלחמה. יש גם הסדרי ביניים. כל מגע, כל פגישה חשובה. מלחמת סיני העמיקה את האיבה, העמיקה את השנאה, ב-1964 יוצרים את אש"ף, מקימים מפקדה ערבית מאוחדת, בפעם הראשונה הליגה הערבית שמה לה למטרה להשמיד את ישראל. זו תוצאה של מלחמת סיני, וזה מה שהוליך למלחמת ששת הימים".

לגבי ששת הימים דווקא שניהם מסכימים. ב-1967 התרחש הרגע שבו קיר הברזל הפך למציאות בתודעה הערבית. מהרגע הזה ואילך הערבים מבינים שלא יוכלו להביס את ישראל והדרך היחידה להשיג ממנה משהו היא במשא ומתן. בר-און אומר שב"תהליך נבון" אפשר היה אז להחזיר את השטחים ולהשיג שלום. שליים אומר שמייד אחרי המלחמה, חוסיין הציע שלום מלא תמורת נסיגה מהגדה, אבל "גלילי ואלון ושאר גנבי הקרקעות" השיבו בשלילה. בעיני שליים, התשובה השלילית הזו היא המשך של מדיניות שהולכת מאז 1948 ואולי אפילו לפני זה. בעיני בר-און זו טעות נקודתית.

שליים רואה בשרון ממשיך ישיר של גישת "קיר הברזל". "שרון אף פעם לא האמין שאפשר לפתור את התהליך בדרכי שלום", אומר שליים. "הוא תמיד היה אלוף של פתרונות אלימים. ארבע שנים הוא ראש ממשלה, ולא היתה לו אף פגישה אחת על הסדר הקבע. אצל ז'בוטינסקי קיר הברזל היה מטאפורה. אצל שרון הקיר הופך למציאות פיסית שמכערת את הנוף, הורסת את הסביבה, ולטווח ארוך הורסת שתי חברות, החברה הפלשתינית והחברה הישראלית. השמאל תומך בגדר, אבל אני לא מאמין שהיא תביא להסדר".

אבל מה שליים יודע, עוד בבית הקפה אמר לי שליים כי מאז שהיה ילד, ישראל נראתה בעיניו כמו "טריק אשכנזי" שהוא לא הרגיש חלק ממנו, "אני לא בטוח עד היום שאני יודע איך הטריק הזה עובד".

 

 

פורסם ב'הארץ' ב-09/08/05

http://www.haaretz.co.il/misc/1.1035195