קמפיין חדש של הקיבוצים: "הקשת הדמוקרטית בעד זכות השיבה"
פעילי שמאל שנסעו אתמול בכבישי הארץ, בעיקר בכביש חיפה-תל-אביב ובכביש ירושלים-תל אביב, נדהמו לראות לצידי הדרכים כרזות גדולות המבשרות: "הקשת הדמוקרטית בעד זכות השיבה". הכרה בזכות השיבה על ידי גוף כמו הקשת המזרחית-הדמוקרטית אינה דבר מבוטל במחנה השלום, ורבים מפעיליו החלו לקיים בינם לבין עצמם דיונים בהולים כיצד להיערך אל מול השינוי המפליג הזה בזירה הפוליטית החוץ-פרלמנטרית.
אך תוך זמן קצר התברר כי מי שעומד מאחורי הכרזות המהפכניות האלה כלל אינה הקשת הדמוקרטית, תנועה שנודעה מאז הקמתה בעיקר בזכות פעילותה בתחומי חוק הדיור הציבורי ומדיניות הקרקעות בישראל.
מי שהציפו את כבישי הארץ בכרזות הפרובוקטיוויות הם פעילים ב"מטה גרנות", ארגון אזורי כלכלי של קיבוצי המרכז, הכולל, בין השאר, את הקיבוצים גן שמואל ושפיים.
מטה גרנות נחשב למיליטנטי ביותר במאבק המתנהל בין התנועה הקיבוצית והקשת הדמוקרטית בעניין הפשרת הקרקעות החקלאיות. המאבק חרג כבר מזמן מן התחום הענייני ונהפך למלחמה על האתוסים הבסיסיים ביותר של מדינת ישראל, בין מי שנתפשים כבניו היקרים של האתוס, לבין אלה שרואים עצמם כבניו החורגים.
מטה גרנות מיוצג משפטית על ידי עו"ד שרגא בירן, ולאחרונה שכר את שירותיו של הפרסומאי מוטי מורל, האיש אשר על הסיסמה "פרס יחלק את ירושלים". מבית מדרש זה יצאה הכרזה "הקשת הדמוקרטית בעד זכות השיבה", שבאה לעשות דה-לגיטימציה לקשת ולרמז כי חבריה תובעים את האדמות כדי לתת אותן לערבים.
עיתוי הפעולה לא היה מקרי: מחרתיים אמור בג"ץ לשוב ולדון בסוגיית הפשרת הקרקעות החקלאיות, לאחר שבדיון קודם בעתירה שהגישה הקשת הדמוקרטית בנובמבר 2000 הורה בג"ץ להקפיא כל החלטה בעניין, והטיל על הממשלה למצוא פתרון לנושא.
הממשלה התחלפה כבר מאז, אך גם זו הנוכחית מתקשה להכריע בסוגיה שהיא בעלת השלכות כלכליות דרמטיות לכל המגזר החקלאי, והשלכות חברתיות מרחיקות לכת. הכרזות המתעתעות שנתלו אתמול הן חלק מן המאבק המתנהל מאחורי הקלעים.
אופיין של הכרזות מעורר תגובות קשות בקשת הדמוקרטית ובתנועה הקיבוצית כאחת. "שוב מנופפים בדגל החבוט של הקשר בין המזרחים לערבים", אמר אתמול משה קריף, דובר הקשת המזרחית-הדמוקרטית. "חשבנו שהדגל הזה קופל כבר, אך הנה, הונף מחדש".
"כולם יודעים הרי שלקשת הדמוקרטית אין עמדה רשמית בנושא זכות השיבה, אך רוב חבריה, וגם רוב הציבור בישראל, מתנגדים לזכות השיבה", מוסיף קריף. "לעומת זאת, יש לנו דעה נחרצת בנושא הקרקעות החקלאיות, שהן נכס של המדינה שעכשיו 3% מן האוכלוסייה רוצים לעשות ממנו הון עתק. לאחר שאפסו להם כל הטיעונים והם מרגישים שהם הולכים להפסיד, גם לאור עמדתו של היועץ המשפטי לממשלה, הם מעוררים שדים ואימות קדומות".
מצידו האחר של המתרס הביע גברי בר-גיל, מזכ"ל התנועה הקיבוצית ויו"ר מטה המאבק של תנועות ההתיישבות בנושא הקרקעות, הסתייגות מוחלטת מאופיו החדש של המאבק.
"יש לנו ויכוח קשה מאוד עם הקשת במאבק שלהם נגד זכויות החקלאים בקרקע", אמר בר-גיל, "אבל שנתיים אנחנו טוענים שהם זורים שנאה ומסיתים נגד החקלאים, ודווקא משום כך אנו מסתייגים כשאנשים שלנו נוקטים באותה שיטה עצמה. אנחנו נגד קמפיין שלילי".
חריף יותר בתגובתו הוא יו"ר הנהלת מרצ, חיים אורון, חבר קיבוץ להב: "זהו מעשה פחדני של אנשים שאפילו לא העזו לחתום על הכרזות בשמם. הוא מבייש אותי כחבר קיבוץ".
אורון הביע זעם על כך ש"חלקים בהתיישבות גוררים את התנועה הקיבוצית כולה לעימות שיגרום נזק למעמד ולדימוי של המושבים והקיבוצים בכלל".
הקמפיין, שנועד לעשות דה-לגיטימציה ציבורית של הקשת, וכורך אותה בתמיכה בזכות השיבה, פוקד את התנועה בדיוק בעיתוי שבו חברים פורשים ממנה על רקע זהירותה הפוליטית היתרה.
הד"ר יוסי יונה מאוניברסיטת בן גוריון שבנגב, בעבר מן הפעילים הבולטים בקשת הדמוקרטית, סיפר אתמול כי כבר חודשים אינו משתתף במפגשים של התנועה. "היתה לי בעיה עם הדרישה שלהם לקרקעות מתוך העיקרון הציוני של 'גם אנחנו עשינו בשביל המדינה', ולא מתוך העיקרון האוניוורסלי", אמר יונה. "לי, ולחברים אחרים, יש בעיה עם זה. אבל המושבים והקיבוצים הם בני עוולה בניסיון הנואל הזה לעשות דה-לגיטימציה של הקשת. במקרה, זהו גם ניסיון מגוחך, כאשר הקשת עושה כל מאמץ להישאר תנועה של נושא חברתי אחד ולברוח מכל זיהוי פוליטי".
"בעיני זהו מאמץ לא נכון ובלתי אפשרי, במצב שבו המזרחים זכו ליחס מדכא בגלל האסוציאציה עם הערבים ועדיין ממשיכים לברוח מן הזיהוי הזה. לומר שהקשת תומכת בזכות השיבה הוא פשוט דבר מגוחך. הם הרי כל כך רוצים להיות שייכים ומקובלים", הוסיף ד"ר יונה.
פורסם לראשונה בעיתון "הארץ", 3.2.2002