16 בינואר 2017

רוב הישראלים, מכל העדות, לא מכירים את ההיסטוריה המזרחית שהתרחשה כאן. יומן חדש של הקשת הדמוקרטית המזרחית ינסה להשלים את החסר.

ב–2 במאי 1998 התקיים משחק כדורגל בין הפועל בית שאן לבית"ר ירושלים באיצטדיון קרית אליעזר בחיפה. הפועל בית שאן נאבקה על המקום שלה בליגה ואילו בית"ר ירושלים נלחמה על האליפות נגד הפועל תל אביב. באותו זמן נערך משחק שבו ניצחה הפועל תל אביב את הפועל פתח תקוה. אחרי הניצחון המתינו אלפי אוהדיה של הקבוצה התל־אביבית לתוצאת הסיום בקרית אליעזר, שבה היה תלוי גורל האליפות. בדקה ה-86, לאחר שאלמוג חזן, שחקנה של בית שאן, השווה את התוצאה מול בית"ר, הם פתחו בחגיגות. אלא שמאותו רגע הפועל בית שאן – שכמו בית"ר היא קבוצה בעלת זהות מזרחית מובהקת – הפסיקה להתאמץ: סמל מובהק לכך הוא שבמהלך האחרון של המשחק נראה שחקנהּ איתן טייב קושר את שרוכי נעליו. בית"ר זכתה באליפות וכך נולד "חג השרוכים", שאותו מציינים אוהדיה בכל שנה. ב–2000 העניק העיתונאי אבישי בן חיים את "פרס ישראל השנייה" של מקומון "ידיעות אחרונות" בירושלים להפועל בית שאן על שהפגינה סולידריות מזרחית ומעמדית במשחק האליפות.

הסיפור הזה היה אחד הסיפורים הנקראים ביותר בעמוד הפייסבוק של פרויקט החינוך של הקשת הדמוקרטית המזרחית, שנוצר לפני שלוש שנים על ידי יעל בן יפת, מנכ"לית הקשת. אבל בקשת ראו שעמוד פייסבוק, במיוחד עם המלה "חינוך", אינו מושך קהל רחב דיו והחליטו להרחיב את הפרויקט. השבוע הם השיקו אתר חדש וכן את היומן המזרחי הראשון, "זמן מזרחי", שמצוינים בו אירועים מן ההיסטוריה המזרחית בישראל, קטנים כגדולים.

"מכיוון שהפרויקט מבוסס על תאריכים, מיד עלה הרעיון של יומן", מספרת בן יפת. המודל היה היומן של "סלון מזל" – מרכז תל־אביבי מנוח של פעילים חברתיים – שצוינו בו אירועים פוליטיים וחברתיים. היומן המזרחי החדש – שאת ערכיו כתבה ליאת קדושים – מופיע בכריכות שונות, שכולן עבודות של אמנים מזרחים. אחת מהן – ציור של שרית חדד – יצרה הזמרת והאמנית נטע אלקיים. כריכה נוספת מעוטרת באיור של האמן דותן מורנו, שאחראי על עיצוב היומן כולו. מפיקי הקולנוע האחים אדרי תרמו את כרזות הסרטים "צ'רלי וחצי" ו"חגיגה בסנוקר". "השלב הבא הוא אפליקציה – זה בדרך", אומרת בן יפת.

"הפרויקט התחיל בעצם כשפירסמתי פוסט בפייסבוק על פרשת מקוב, שמבחינתי היא פרשה מכוננת ביחסים בין מזרחים לאשכנזים", מספרת בן יפת. "הסיפור הזה מזקק את היחס של היישוב האשכנזי ליהודים התימנים באותה תקופה". מדובר בפרשת ההתעללות של יונתן מקוב, איכר מהמושבה רחובות, בשלוש נשים תימניות, שהתרחשה בינואר 1913. הפרשה המצמררת, שבה נשים שקוששו זרדים נקשרו לזנבו של חמור ונגררו ברחבי היישוב, הונצחה בשירו של דן אלמגור "זמורות יבשות" שביצע הזמר יזהר כהן. "ראיתי שאף אחד לא מכיר את הסיפור הזה, כולל פעילים מזרחים, וזה המם אותי", אומרת בן יפת. "אז הבנתי שצריך לייצר קורפוס של מידע על ההיסטוריה המזרחית".

היומן מציין את ימי לידתם של מנהיגים ופעילים כמו אלי חמו, ויקי שירן, סעדיה מרציאנו ותקוה לוי. עוד מצוינים בו יום פרסומו של "קשר השתיקה", מאמרו המכונן של יהודה שנהב מ-1996, שהיא גם שנת הקמתה של הקשת הדמוקרטית המזרחית; סיפורה של מרסלה אדרעי שהנהיגה את מאבק האוהלים באשדוד ב–1991; ב-1 בספטמבר מצוינת הקמתו של בית הספר "קדמה" ב-1994; ב–27 ביולי 1909 נולדה מי שהיתה לימים לחברת הכנסת המזרחית הפמיניסטית הראשונה, רחל צברי ז"ל; ועוד מוזכרים פרשת עוזי משולם ב–1994; הכנס הפמיניסטי המזרחי הראשון ב–1995; יום מינויו של זלמן ארן, שהקים את מערך בתי הספר המקצועיים בישראל, לשר החינוך; וגם "יום התלתלים הבינלאומי", 22 בספטמבר, שציונו נועד לעודד נשים מזרחיות להיות גאות בשערן המתולתל.

בכל חודש מופיע זרקור על דמות או אירוע מסוים, ובסופו של היומן מובאים נתונים על ההיסטוריה של הדיור הציבורי בישראל, על הסללת המזרחים לבתי ספר מקצועיים ועוד. כך, למעשה, היומן נותן לפעילים כלים להפריך טיעונים אופייניים נגד המאבק המזרחי. "המקום היחיד שניתן לאשכנזים ביומן", מציינת בן יפת, "הוא ביום המאבק בגזענות, 21 במארס. בכל שנה נבחר גזען אחר ונספר את סיפורו. השנה זה פרנקנשטיין". פרופ' קרל פרנקנשטיין הוא מי שטבע את המונח "טעוני טיפוח", ובמאמריו מ-1951 תיאר את הפרימיטיביות והנחשלות הלימודית של בני עדות המזרח. בשנת 1965 הוענק לפרנקנשטיין פרס ישראל לחינוך.

"המטרה שלנו ביומן היא לפנות לבני נוער אבל בעיקר למחנכים", אומרת בן יפת. "למחנכים אין יותר מדי מידע. הרבה פעמים הם רוצים ללמד היסטוריה מזרחית, אבל אם הם לא יעברו הכשרות, הם לא יידעו מה ללמד".

הפרויקט נעשה ברוחו של ההיסטוריון היהודי־אמריקאי הווארד זין, שחיבר את הספר "היסטוריה עממית של ארצות הברית" (1980) ועסק בדרכים אלטרנטיביות לכתיבת ההיסטוריה דרך תולדותיהם של המוחלשים. כשם שזין שאף להגיע לכל הציבור האמריקאי בדרך זו, כך גם בן יפת מדגישה שהיומן לא מיועד רק למזרחים, אלא לכל מי שרוצה לפקוח את עיניו ולהבין מה באמת קרה פה בין מזרחים לאשכנזים.

בניגוד לפרויקט הממסדי של הכנסת ההיסטוריה המזרחית אל תוכנית הלימודים, שיוצר נרטיב מזרחי של שואה וגבורה ומוחק כמעט לחלוטין את האפליה ואת הקשיים של המזרחים אל מול הממסד הציוני האשכנזי בישראל – את ההיסטוריה שכותבים בקשת המזרחית לא ילמדו בבתי הספר. "זאת היסטוריה שהיא פחות ממסדית", מסבירה בן יפת. "לא באתי לעשות יחסי ציבור למדינה וגם לא לאנשים. אנחנו באים לספר את ההיסטוריה, כולל דברים שהם לא נעימים לקריאה, ומקווים שהמערכת תהיה מספיק חכמה כדי לאמץ חלק מזה". כך, למשל, היומן כולל את "נאום הצ'חצ'חים" של דודו טופז במערכת הבחירות של 1981 ואת פיצוץ בית הכנסת בבגדד, שיש הטוענים כי נעשה תוך מעורבות של שליחים ציונים.

כמו במערכת החינוך הממסדית, גם בקשת המזרחית מזכירים את הפרהוד, הפּרעות שנעשו ביהודי בגדד ב–1941. אבל אופן הסיפור הוא אחר לגמרי. "דוד של אמא שלי, ציון, נרצח בפרהוד", מספרת בן יפת. "המשפחה של אמא שלי גרה בשכונה מוסלמית והוא, שהיה רופא, לא שעה לאזהרות של השכנה והלך כבכל יום לבית החולים. שם הוא נרצח. אבל הבית של אמא שלי היה מוגן, כי השכנה יצאה החוצה עם הילדים שלה ושמרה על הבית. היה שם טבח מזעזע, אבל זה לא היה הסיפור האירופי, זאת לא חברה שאכלה אותם, שהקיאה אותם, זה סיפור אחר. תוך שבוע נתפסו כמה קצינים שהיו אחראים על זה והם הוצאו להורג, ועוד באותה תקופה הוקם בבגדד אתר הנצחה לנרצחים. נכון שזה השתנה ב-67' ואז החלו רדיפות נוראיות, אבל זה לא הסיפור של הפרהוד.

"אנחנו לא מחפשים לשנות את המציאות", ממשיכה בן יפת. "ואנחנו גם לא מנסים לעשות אידיאליזציה של המזרח ולא רוצים לעשות תעמולה מזרחית. זוהר ארגוב למשל – כתבנו שהוא עשה שינוי אדיר במוזיקה המזרחית, אבל כתבנו גם שהוא היה נרקומן שהורשע באונס. הכוונה אינה לכונן אליטה חדשה; יש כאן היסטוריה שיש בה גם טוב וגם רע".

פורסם ב"הארץ", בתאריך 29/12/16 על ידי אינס אליאס

מקור: http://www.haaretz.co.il/gallery/.premium-1.3184068