עור שחור – מסכות לבנות: פראנץ פאנון, מנגנון של יחסי כובש נכבש

ירדנה אלון

לפראנץ פאנון, אפשר להגיד, נחשפתי בטפטופים. בתחילה בשנות השבעים כשפגשתי את בן זוגי שבא מגרמניה. בשנות השבעים עדיין נשבו הרוחות הצעירות והתוססות של מהפכת הסטודנטים שהתחילה בסוף שנות השישים בצרפת והמנהיג שלה היה דני בנדיט או "דני האדום" כפי שאהבו לכנות אותו אז, כך שהתמזל מזלי ונחשפתי להגות ולאידאולוגיה של פאנון, כי ישראל של אז היתה בעיצומה של מערבולת ריגשית בין האופוריה של מלחמת ששת הימים וההלם של מלחמת יום כיפור ונתונה לשיח פנימי מסוכסך שלא השאיר מקום לדברים מבחוץ להיכנס אליו.

אחר כך בא "אוריינטליזם" של אדוארד סעיד,שבשנות השמונים לא היה יומיומי בישראל כי הוא תורגם לעברית לפני שנתיים בערך, וכל השנים היה נעול בשיח האקדמי; ועבור הקומץ האקדמי הישראלי שכן התייחס אליו הוא היה יותר הטחת עלבון בפרצוף וכתב האשמה נוקב שצריך להתגונן מפניו. הישראליות העדיפה להתעלם ממנו או לאיין אותו מאשר להתייחס אליו ולהתמודד איתו.

ואז בתחילת שנות התשעים באה ד"ר אלה שוחט הצעירה עם ספרה "הקולנוע הישראלי: היסטוריה ואידאולוגיה" והמשיכה את הקו הזה. הפרק על ייצוג המזרחים בקולנוע הישראלי פתח לרגע את תיבת פנדורה של שאלת מלחמת המעמדות בישראל וכך גם מאמריה על המזרחים כקורבנותיה של הציונות. היא הסעירה את הרוחות והרתיחה את דמה של מה שנחשב ל"אליטה האינטלקטואלית "(האשכנזית) ועזבה בטריקת דלת לארה"ב, שם מצאה פרטנרים אחרים לשיח הזה.

באמצע שנות התשעים קמה "הקשת הדמוקרטית המזרחית" שאני נמנית על פעיליה והשם פראנץ פאנון שוב נזרק מדי פעם לחלל האויר. אפשר היה לחוש אותו בסמוי: חשתי את הזרם התת-קרקעי של ההגות והאידאולוגיהשלו שמדי פעם בעבע ונבע על פני השטח.

אינתיפאדת אל אקצה והמצב הבטחוני, החברתי והכלכלי שהלך והידרדר בעקבותיה הכריח את הישראליות לעמוד נוכח מציאות שכבר אי אפשר היה לאיין אותה, להתעלם ממנה או לשלוח אותה לחו"ל. המציאות דרשה התייחסות ועמידה גלויה ונחרצת יותר. השיח הישראלי, הן בנושא הסכסוךהישראלי–פלסטיני והן בנושא החברתי-כלכלי ומלחמת המעמדות, הפך פתוח יותר – מפני שהמציאות לא השאירה ברירה אחרת, כי כל הפתרונות שהובאו עד אז נראו בלתי ישימים, אוסף של קלישאות מגוחכות שאף אחד כבר לא רצה להתעסק איתן מפני שהן נראו ונשמעו כמו עלבון לאינטליגנציה.

מהאין ברירה הזה הישראליות התחילה לחפש תשובות בחוץ,וכשהישראליות התחילה לחפש פתרונות בחוץ היא גם התחילה לעשות את ההשוואות.

אחת ההשוואות היתה הדמיון שבין סכסוכים קולוניאליים בארצות אחרות והניסיון לראות ולבחון איך אחרים פתרו את הסכסוך הזה. הכי בולט והכי חזק היתה המשוואה צרפת-אלג'יר, ישראל-פלסטין, ואכן נכתבו מאמרים פה ושם עד כמה זה דומה ועד כמה זה שונה; אבל מה שהפליא אותי זה שהשם פראנץ פאנון לא עלה במאמרים האלה או כמעט ולא הוזכר. דיברו על יחסי כובש-נכבש, על יחסי מדכא-מדוכא, והתחילו ניצניה של חשיבה קצת אחרת ביחס לפתרונות, אבל היא לא סיפקה את הסחורה – לטעמי האישי לפחות – מפני שדרך החשיבה הזו, הפורמט שלה, מעולם לא עסק במטענים הרגשיים-נפשיים,בפתולוגיה הרגשית-נפשית של יחסי כובש-נכבש, מדכא-מדוכא,ולכן הייתה מאוד עקרה בעיניי.

כשמתחילים להתייחס לפן הזה של הסכסוך ,הן הישראלי-פלסטיני והן המעמדי – יחסי אשכנזים-מזרחים – עולות כמה שאלות מאוד מרכזיות בעיני. אבל לפני שאזרוק את השאלות האלה לחלל האוויר אני מודה ומתוודה שאין לי תשובות פסקניות או משנה סדורה בקשר אליהן. כל שאני מבקשת זה לשים אותן על השולחן ולתת לכם לישון על התשובות שלהן בלילה ולקום בבוקר עם תובנות והארות חדשות. אני רוצה לספר קצת עלפראנץ פאנון האיש.

פראנץ פאנון נולד ב-1925 באי מרטיניק שבאיי הודו המערבית, מקום שהיה במשך מאות בשנים תחת שלטון קולוניאליסטי צרפתי. הוא היה מולאטי (בן למשפחה מעורבת). ב-1943 עזב את מרטיניק והגיע לצרפת, שם הצטרף כמתנדב לכוחות צרפת החופשית שנלחמו נגד הנאצים במלחמת העולם השנייה. הוא נשאר בצרפת ולמד בעזרת מילגה רפואה ופסיכיאטריה בעיר ליון. תוך כדי לימודיו החל בכתיבת מאמרים ומחזות ופרסם ב- 1952 את ספרו הראשון "עור שחור-מסכות לבנות" שעסק באפקט של הגזענות והקולוניאליזם על בני אדם והיה מבוסס על נסיונוונסיונם של אחרים כאיש שחור החי בחברה לבנה .

ב- 1953 ניהל בית חולים פסיכיאטרי באלג'יר. בזמן שהותו שם פרצה מלחמת העצמאות האלג'ירית, ופאנון זועזע קשות מהמראות והסיפורים של מטופליו  מה שזעזע אותו במיוחד היה המראה של רופאים צרפתים המשתפים פעולה בעינוי הפצועים הנחקרים.

ב- 1956 גמלה בליבו ההחלטה להתפטר ולהצטרף לכוחות השחרור האלג'ירים. הוא עבר לטוניס, משם דיווח וכתב עבור כתבי עת צרפתים כמו "זמנים מודרנים" שערך ז'אן פול סארטר, וסיפר על המאבק לשחרור מנקודת מבטם של הנכבשים האלג'ירים. הוא כתב עבור העיתון "אל-מוג'אהיד" שפרסם ה- FLN ונשלח מטעמם לגאנה כדי לבנות צירי אספקה לצבא האלג'ירי. בגאנה חלה בלוקמיה וסיים את כתיבת ספרו "ארורי האדמה". הפילוסוף ז'אן פול סארטר ערך ופירסם את הספר.

פאנון נפטר ב- 1961 בגיל 36. שני הספרים שהותיר אחריו ואסופת מאמריו נתנו השראה לעמים רבים שחיו תחת כיבוש קולוניאליסטי והפכו לנכסי צאן וברזל לכל הנאבקים באשר הם לשחרור וחופש, וזאת מפני שבספריו חשףפאנון את מנגנוני מערכות הדיכוי הנפשי והתרבותי של יחסי כובש-נכבש. בהשראת ספריו נלחמו עמים באפריקה, באסיה, בקריביים, בדרום אמריקה ובארצות הברית ,שם הושפעו באופן מיוחד תנועות שפעלו לשחרור ושוויון זכויות למען השחורים – "הפנתרים השחורים" בעיקר.

"אל תחקה- תמציא".

"לכל דור ניתנת ההזדמנות לגלות את ייעודו ואז להגשים אותו או לבגוד בו".

"העושר אינו פרי של עבודה אלא התוצאה של שוד מוגן ומאורגן".

אלה הן אמירות פאנוניות.

מקריאה בכתביו של פאנון עולות השאלות שאני מבקשת להניח על סדר היום הישראלי בכלל והמזרחי בפרט.

שאלה ראשונה: נגיד שהסכסוך הישראלי-פלסטיני יסתיים עכשיו. מחר אנחנו יוצאים מהשטחים, מפנים התנחלויות, חותמים על הסכם שלום,שתי מדינות לשני עמים, הגבולות מוסכמים על שני הצדדים, הגיע הקץ לסכסוך הפיסי; האם נשתחרר גם נפשית? בכל זאת מדובר ב-35 שנות כיבוש: איך אנחנו כישראלים משחררים עצמנו נפשית מהזהות של הכובש? איך אנחנו מפסיקים להיות כובש לא רק פיסי אלא גם נפשי?

שאלה שניה: פאנון מדבר על חשיבותה של השפה לנו ככובשים (או אם נעביר את זה לנושא של הסכסוך המעמדי). נמצא כי יש למדכא שפה משלו, שפת הכובש, שפת המדכא שמדברת במונחים של "אין עם פלסטיני", "אין דבר כזה 'אשכנזים – מזרחים'", "כולנו יהודים" או "כולנו ישראלים". יש פה מחיקה טוטאלית של זהותו של האחר. יש עוד ביטויים כמו "כיבוש נאור","טוהר הנשק"; אצלם "נהרגו" ילדים ואצלנו "נרצחו" ילדים. חלק מתהליך השחרור הוא פירוק השפה. איך מתמודדים איתה? איך לומדים לדבר בשפה אחרת?

שאלה שלישית: כשמשווים בין מלחמת צרפת-אלג'יר והסכסוך הישראלי-פלסטיני, ההבדל המשמעותי והבולט הוא שאמנם כבשנו פיסית אבל תרבותית נחלנו כישלון חרוץ (ולא שאני מצרה על כך). מעבר למאבק הפיסי יש כאן מאבק תרבותי-רוחני בינינו לבינם. הפלסטינים מעולם לא אימצו אל חיקם את התרבות שלנו (כמו האלג'יראים את הצרפתיות, לפחות האינטלקטואלים שביניהם).

מי שמדשדש כל הזמן במדמנה של החיפוש אחר זהות זה אנחנו, שכל הזמן שואלים את עצמנו: מה זה ישראלי? מיהו יהודי? מהי ישראליות? הפלסטינים לא שואלים את עצמם אם הם פלשתינים ומהי פלסטיניות. הם מאוד מוגדרים בפני עצמם ואנחנו מאוד מבולבלים ונבוכים בפני עצמנו. מלחמת התרבות הישראלית נחלקת לשתיים: מיעוט "אליטיסטי" שכופה את השיח האירופוצנטרי מחד, ולעומתו רוב שרוצה למזג את זהותו ותרבותו המזרחית כחלק לגיטימי ושווה ערך. האם הפחד של הישראליות הוא שלאחר שייעלם הכיבוש הפיסי יבוא הכיבוש התרבותי?

בספרו של פראנץ פאנון "עור שחור –מסכות לבנות" שעוסק בשאלות של צבע וזהות אתנית, איך הלבן והשחור בונים את זהותם על פי הגדרתם את האחר (אם הוא שחור אני לבן, אם אני חזק הוא חלש, אם אני תרבותי הוא פרימיטיבי, אם התרבות שלי גבוהה שלו נמוכה), פאנון מצטט אישה מולאטית ממרטיניק שאומרת שלא אכפת לה אם המאהב הצרפתי הלבן שלה נאה או מכוער: "כל שאני יודעת הוא שיש לו עיניים כחולות ,שיער בלונדי ועור בהיר".

אז מה בין קולוניאליזם ופמיניזם?

ומה נמצא ברווח שבין העור השחור והמסכה הלבנה? כמה מרחב לנשימה יש שם? האם צפוף ומחניק שם בפנים? או אולי חמים, מרווח, ומגונן?

"העולם הקולוניאלי הוא עולם חתוך לשניים; יש בו קו חלוקה שגבולותיו מסומנים ע"י מחנות הצבא ותחנות המשטרה" (ארורי האדמה).

"האזור בו חיים הילידים אינו העתק של האזור המאוכלס על ידי המתיישבים. שני האזורים הם ניגודים בלתי משלימים האחד של השני. עירם של המתיישבים היא עיר בנויה ביציבות מאבן וברזל,זוהי עיר מוארת, הרחובות מכוסים באספלט והזבל נבלע בלתי נראה ובלתי ידוע בפחי האשפה….רגליו (של המתיישב) מוגנות בתוך נעליו החזקות, למרות שהרחובות בעירו נקיים וישרים ללא מהמורות ואבני נגף. עירו של המתיישב היא עיר שבעה, נהנתנית, אוהבת נוחות ובטנה מלאה בכל טוב. עירו של המתיישב היא עירם של הלבנים, של הנכרים.

לעירם של הילידים, עיירות השחורים ה"מדינות" "שמורות הטבע" יש שֵם רע.היא מאוכלסת על ידי אנשים ידועים לשמצה. הם נולדו שם ואין זה משנה היכן וכיצד, הם מתים שם ואין זה משנה היכן וכיצד.

זהו עולם צפוף ,אנשים חיים בו אחד על גבו של השני, בקתותיהם בנויות אחת על גבה של השנייה. עירו של היליד היא עיר רעבה ללחם, לבשר, לנעליים, לפחם, לאור, עירו של היליד היא עיירה מכופפת, כורעת על ברכיה, מתפלשת במדמנה, זוהי עירם של "השחור", "הערבי המלוכלך"……

…"אין יליד שאינו חולם לפחות פעם אחת ביום לשים עצמו במקומו של המתיישב"….(ארורי האדמה).

תגידו, כשאתם קוראים קטע כזה לא עולה אצלכם לרגע האסוציאציה של התנחלויות מול מחנות פליטים? של שכונות עירוניות כמו התקווה, שפירא, הארגזים, הקטמונים, מול רחביה, סביון, הרצליה פיתוח, רמת אביב ג'? עיירות פיתוח שכוחות אל מול הקיבוץ או המושב?

אפילוג: פאנון ואני

בוקר אחד התעוררתי והרגשתי כמו אישה כבושה.

אישה כבושה? חשבתי לעצמי, בטח התעוררתי מסיוט, אחרי הקפה הראשון יעלם הטעם המר כלענה של תחושת ההשפלה. קמתי, בראש מעורפל הפעלתי את הקומקום החשמלי, עמדתי בחדר האמבטיה, שטפתי פנים וצחצחתי שיניים.

אישה כבושה! אמרה לי דמותי הנשקפת במראה.

אישה כבושה?! הזדעקה דמותי הנשקפת במראה.

טפו!..ירקתי את שאריות המשחה מהפה לכיור.

טעמו המתוק של הקפה לא עמעם את התחושה. לבסוף התקשרתי אליו ואמרתי לו "לא טוב לי איתך, אני רוצה שתצא מחיי".

חשתי הקלה והרגשתי טוב.

תם הסיפור של יחסי כובש-נכבש.

התחיל הסיפור של שתי ישויות אוטונומיות.

ובמוחי הזדמזם לו שירו של סטינג:

"אם אתה אוהב מישהו

תרגיש חופשי להוציא אותו לחופשי"