הפוליטי מתעניין בך
המושג "בגידת האינטלקטואלים" שאול מספרו של המסאיסט הצרפתיג'וליאן בנדה (1928). בנדה הפנה את חִצי ביקורתו אל האינטלקטואליםשל תקופתו, בשל מעורבותם בפוליטיקה, והתייחס במיוחד לעניין הזדהותםעם הסנטימנט הלאומני שפשה באירופה בתקופתו. הוא לא השתמשבתואר אינטלקטואלים, אלא בביטוי clercs, והגדיר אותם כ"כל אותם אנשיםהמדברים אל הציבור באופן טרנסנדנטלי". קשה להשתמש היום בהגדרתוזו של בנדה, הן משום שהיא מתייחסת אל כל מי שאינם "הדיוטות" – כלומרגם אל הממסדים הדתיים למיניהם, והן משום שהיא עמומה מדי (למשל:מהו "טרנסצנדנטי"). חשיבותו של הטקסט והפיכתו לטקסט קנוני ולמטבעלשון על אינטלקטואלים (כמו במחזה "הקרנפים" של אונסקו), מעוגנותברגע כתיבתו על רצף ההיסטוריה של אירופה. למרות הזדהותי עם עיקרי הביקורת של בנדה, בעניין הקשר המטריד בין אינטלקטואלים לבין לאומיות(ולאומנות), אני מבקש לחלוק על שניים מטיעוניו. הראשון מתייחס לשאלתהגדרת האינטלקטואל, והשני לקשר שבין אינטלקטואלים לפוליטיקה. בסוגיה הראשונה אטען שהגדרתו של בנדה היא סטטית וא-פריורית, משום שאינהמביאה בחשבון את מעשיו של ה"אינטלקטואל", וארחיב על כך בהמשך.לעניין הקשר בין אינטלקטואלים לפוליטיקה אטען שבמצבים מסוימים איןלאינטלקטואל פריבילגיה לשתוק בשאלות מוסריות ופוליטיות. כפי שאמרפעם איש רוח לבתו אשר הודיעה לו שאינה מתעניינת בפוליטיקה: "את אוליאינך מתעניינת בפוליטי, אבל הפוליטי מתעניין בך".
המרחב הציבורי והאישי בישראל של היום נשלט על ידי הפוליטיקה במובנההרחב ביותר. אני מאמין שבמבט היסטורי על תקופתנו ניווכח לדעת שמעלחלק מפעולותיה ומעשיה של ממשלת ישראל דהיום מתנוסס דגל שחור(ואני נוקט לשון עדינה), ושאזרחי ישראל הפכו להיות בני ערובה של מדיניותחסרת אחריות ובלתי דמוקרטית. זאת בשל התנהלותם של נבחרי הציבור מצד אחד ושל מספר ארגונים פלסטינים, מצד אחר. ארגונים אלה, ברגעשהחלו לטבוח באזרחים חפים מפשע, איבדו את הלגיטימציה שלהם לפעולבמסגרת המאבק (הלגיטימי כשלעצמו) של העם הפלסטיני לשחרור מעולושל הכיבוש הישראלי.
האחריות למציאות זו אינה מוטלת רק על כתפי ממשלת ישראלהנוכחית, אלא גם על כתפי ממשלות "העבודה" השונות, אשר טיפחו אתפרויקט ההתנחלויות בחסותו של כיבוש קולוניאלי. בספטמבר 2000 "מכר"ראש הממשלה אהוד ברק – לכאורה איש שמאל – את בוחריו הערביםוהיהודים, בהתנשאות ובגסות, רק כדי להוכיח לעולם כולו את טענתו ש"איןעם מי לדבר". הוא לא השכיל לחזק את תומכי ההסדר הרבים בקרבהפלסטינים, ניסה למחוק מסדר היום נושאים חשובים כמו שאלת הפליטיםהפלסטינים, וסירב לעצור את פרויקט ההתנחלות. ראש הממשלה שנבחראחריו, אריאל שרון, גרר אותנו יחד עם שרי הצבא שלו, תוך שיתוף פעולהעם ארגוני הסירוב הקיצוניים, אל עברי פי פחת. התוצאה: טבח מחרידבאזרחי ישראל, יהודים וערבים; חיסולם הפיזי של פלסטינים רבים ללאמשפט; המשך מדיניות הכיבוש ודיכוי אכזרי של העם הפלסטיני בחסותלאומנות יהודית ודתית ופרגמטיזם ליברלי. נוסף על כך התפתחה בעשריםהשנים האחרונות אידיאולוגיה ניאו-ליברלית דכאנית ("פונדמנטליזםליברלי"), אשר העצימה את אי-הצדק החברתי לממדים מבהילים. ישראלמדורגת היום במקום השני ברשימת מדינות ה-OECD, בכל הנוגע לשיעוריהעוני ואי-השוויון. כמעט שליש מן המשפחות בארץ (רובן המכריע מקרב אוכלוסיות הערבים, המזרחים והמהגרים) הוגדרו בשנת 2000 כעניות.בפסיכולוגיה הפוליטית של ישראל, היא מוצגת כקורבן ולא כמחולל אקטיבישל המלחמה. אי-השוויון החברתי נתפס כנגזרת של מלחמת אין בררה.מעגל קסמים זה מוליך את כולנו אל נתיב של ללא מוצא, ומעטים הם אנשיהרוח (האינטלקטואלים האורגנים, בלשונו של גראמשי). שפוצים פה נוכח מציאות זו. הם אינם שותקים רק בשאלות מוסר למיניהן, אלא נמנעים מלחוות דעתם גם כשמדובר במידת התבונה והתועלת שבמצעד האיוולתהמתרחש לנגד עינינו. במצב עניינים זה, שבו עומדים שני הקולקטיביםהללו בפני נקודה שכמעט אין ממנה חזרה – אי-אפשר לקבל ולהשלים עםפריבליגיית השתיקה שמרשים לעצמם אינטלקטואלים, יהודים וערבים.שתיקה זו משמעותה בגידה.
אינטלקטואלים ופוליטיקה
הפוליטיקה היתה מאז ומתמיד "סדין אדום" בעבור העשייה המדעיתוהאינטלקטואלית. כשניסח מקס ובר את הקשר בין מדע לפוליטיקה, הזדהועם עמדתו אנשי מדעי החברה, שהאמינו כי הוא מבקש להגן עליהם מפניהפוליטיקאים. ובר התכוון גם לזה, אבל לא פחות מכך ביקש להגן עלהפוליטיקה מפני המדענים, מפני שראה את ההכלאה בין מדע לפוליטיקהכמעשה של זיהום תרבותי. ובר הליברל טען כי רק בהפרדת רשויות – ביןפוליטיקה למדע – תיתכן אובייקטיביות מדעית. אלא שהפרדה זו גובה גםמחיר כבד. "האובייקטיביות המדעית" מותירה את האינטלקטואלים ואת המדענים מחוץ למעגל הדיון בשאלות החשובות של התקופה. אביאבקצרה דוגמה היסטורית מרתקת. בסוף המאה ה-17 באו נציגי הכנסייההאנגליקנית אל חוקרי "החברה המלכותית" (Royal Society ) ואמרולהם: אם אתם רוצים להמשיך במפעל המדעי שלכם ללא צנזורה שלנו, ישלעשות למען הפרדת כוחות. אתם תעסקו במדע – באסטרונומיה, במכניקה,במחזור הדם או בלחצי אוויר. לכנסייה תשאירו את הטיפול בשאלות שלמוסר, מיניות, שלמות המשפחה, פוליטיקה, אידיאולוגיה, ושאלת קיומו שלהאלוהים. במילים אחרות, אתם תעסקו בפיזיקה ואנחנו במטאפיזיקה.האובייקטיביות היא אפוא חוזה טריטוריאלי בין נציגי המדע לנציגי הדת, שבוכל צד מדיר עצמו מן השאלות המעסיקות את הצד השני. חלוקת אחריות זועשויה להגיע עד כדי אבסורד. כשנשאל רוברט אופנהיימר 300 שנה לאחרמכן לאחריותו על פצצת האטום שפותחה בלוס אלמוס, ענה שעשה אתעבודתו כמדען. השימוש בפצצה הוא באחריות הפוליטיקאים, לא שלי, אמר.משל היתה זו חלוקה עבודה בין מחלקת המים לבין מחלקת החשמלבביורוקרטיה הציבורית של עיריית תל-אביב–יפו.
בחלוקת עבודה זו, שאותה הצדיקה הפילוסופיה של המדע במשךמאות בשנים נותרו האינטלקטואלים והמדענים עקרים ונטולי אחריות.האובייקטיביות הנקנית במחיר של הפרדה מוחלטת, הופכת – בניסוחו שלתיאודור אדורנו – ל"מיטת סדום של ההכרה". כאשר ויתרו מדעני החברההמלכותית לאנשי הכנסייה, הם הפקיעו לטובתם טריטוריה שלמה של סוגיותחשובות ביותר, הנוגעות במהותו של הקיום האנושי. אנשי רוח, מדעניחברה, אינטלקטואלים בפוטנציה, חייבים לצאת מידי פעם משדה עשייתם הספציפי ולהתמודד עם השאלות הפוליטיות והמוסריות הגדולות שלהתקופה. אני מניח כעת בצד את הסכנה האמִתית כשלעצמה הנשקפתלעשייה המדעית מן הספֵרה הפוליטית (סוגיית החופש האקדמי מחייבת דיוןבפני עצמו), ומבקש להדגיש את הסכנה הנשקפת לפוליטיקהמאי-השתתפותם של האינטלקטואלים בשיח הציבורי. אם נוותר על העיסוקבשאלות פוליטיות של ימינו נוותר בסופו של דבר גם על סדר היוםהאינטלקטואלי שלנו. איני קורא כאן לפוליטיזציה וולגרית של העיסוקהאקדמי, המדעי או האמנותי. אדרבה. אני קורא לאקדמאים, למדענים אולאנשי אמנות (במאים, ציירים, פסלים ואחרים) להפוך לאינטלקטואלים בלילהסב את עבודתם להיות פוליטית במובהק. אסביר למה כוונתי.
מיהו אינטלקטואל? הסובייקט, השדה והייצוג
קיימות הגדרות רבות של המונח "אינטלקטואל". לואי קוזר הציע נוסחה האומרת שאינטלקטואלים הם אנשים אשר מייצרים ומפיצים תרבות.כלומר, אינטלקטואל הוא יצרן של סמלים, אדם שמתמחה בייצור סמבולי, אובלשונו של פייר בורדייה, מי שמסוגל למסגר מציאות ולתת לה שם(naming and framing). הגדרות אלה דומות, לטעמי, להגדרתו של בנדהמשום שהן מניחות מראש מיהו אינטלקטואל וגורסות שאינטלקטואליםפועלים בשדה אחד. אני מבקש להרחיב ולהציע הגדרה מורכבת יותרהמכילה שלושה מאפיינים:
א. סובייקט. כלומר, את מי ניתן לכנות אינטלקטואל?
ב. שדה. כלומר, באיזו זירה פועל ומדבר האינטלקטואל?
ג. ייצוג. כלומר, את מי מייצג האינטלקטואל?
אלה הם שלושה מאפיינים הקשורים קשר הדוק למה שאנו מכנים "בגידתם של האינטלקטואלים".
אתחיל בסוגיית הסובייקט. כאן אני מתבקש לשאלה מיהו אינטלקטואל. עלפי הגדרתם של בנדה או קוזר, אפשר לזהות אינטלקטואל בעת עשייתוהשגרתית, למשל האם הוא מייצר ומפיץ תרבות. עם כל ההיגיון שבהגדרהא-פריורית זו, היא אינה מניחה דבר לגבי מעורבותו של נשוא ההגדרהבשדה המוסרי והפוליטי. אני מבקש להגדיר אינטלקטואל לא כפוזיציה אלאכמעשה. אינטלקטואל הוא מי שיש לו סטטוס בשדה אחד (ספרות, אקדמיה,שירה, משפט, פיזיקה) אבל מתייצב ומביע עמדתו בשדה אחר – הפוליטיוהמוסרי. אינטלקטואל הוא אדם הממיר את ההון הסמבולי שצבר בשדההפעולה שלו (ספרות, אקדמיה, פיזיקה, משפט, תיאטרון, ייצוג עובדים,שירות ציבורי, עיתונות וכדומה) כדי לבטא עמדתו במישור הפוליטי אוהמוסרי. כדי "לייצר" את עצמו כאינטלקטואל הוא צריך להיות מסוגל לחצותאת השדה שלו, לעזוב את הוֶקטורים המוכרים בשדה זה, שבו הוא פועלמתוך שגרה, ולשוטט בשדות אחרים, מכוח ההון הסמבולי שעומד לרשותו.הוא אינטלקטואל לא בשל היותו בעל סמכות בשדה הפוליטי, אלא בשל ההוןהסמבולי שצבר בשדה אחר. משום כך גם אין הוא מחויב בדין וחשבוןלשדה הפוליטי, או בתכלית אינסטרומנטלית כלשהי. אינטלקטואל "אמִתי"הוא טיפוס של משוטט, מאבחן, מתריס. אפשר לחשוב בהקשר זה על ולטרבנימין, כמי שמילא תפקיד של אינטלקטואל הנמצא במצב של שוטטות וגלותמתמדת.
כמו כל הגדרה גם הגדרה זו היא טאוטולוגית. אנו נדע להגדיראינטלקטואל רק לאחר שעשה מעשה והחל להביע את עמדותיו הביקורתיותבשדה המוסרי והפוליטי. הגדרה זו שומרת במידה מסוימת – בה בעת – עלמיקומו ועל מקומו של האינטלקטואל בשדה שבו הוא פועל. אם הוא פיזיקאי,או סוציולוג, אין מצפים ממנו שיגרום לפוליטיזציה של שדה הפיזיקה אוהסוציולוגיה. גם כשהוא פיזיקאי מפורסם, החותם על עצומה נגד מבצעיהפשע בדיר-יאסין, כמו שעשה בזמנו אלברט איינשטיין (יחד עם מספראינטלקטואלים אחרים, כמו הפילוסופית חנה ארנדט, הבלשן זליג הריס, אוהמתמטיקאית ברוריה קאופמן), נשמר ומוקפד קו ההפרדה בין שדההפעולה השגרתי שלו (פיזיקה) לבין השדה הפוליטי והמוסרי שאליו היגרלרגע קצר או ארוך. גם חנה ארנדט, שחתמה על עצומה זו, הקפידה עלאבחנה ברורה בין המחקר הפילוסופי שעשתה לבין האירוע הפוליטי שנגדויצאה. אין פירוש הדבר שלשדות השגרתיים שבהם עוסק האינטלקטואל אין היבט מוסרי. אין שדה החף מהשפעה מוסרית ופוליטית כלשהי. אולם שדותאלה לא עברו בהכרח פוליטיזציה.
המאפיין השני הוא, כאמור, השדה. צריך שיהיה שדה ממנו ניתןיהיה לדבר באופן חופשי, ללא פגיעה במעמדם של האינטלקטואלים.הדוגמה הקלאסית שמזכיר רלף דרנדורף היא זו של ליצן החצר, שפעלמתוך שדה מוגדר, אף על פי שסיכן לא אחת את ראשו כאשר השמיע דברי ביקורת כלפי המלך. האוניברסיטה היתה צריכה לשמש אתר מובהקלסיטואציה כזאת, אולם לצערנו לא תמיד היא ממלאת ייעוד זה. יש לכךמספר סיבות, חלקן מוצדקות וחלקן לא. הראשונה, האתיקהוהאפיסטמולוגיה המדעית הן בעלות כוח משיכה עצום. הן מנתבות לא רקאת מדעי הטבע אלא גם את מדעי החברה ואת הדיסציפלינותההומניסטיות, הנתפסות כחלק בלתי נפרד מאחדות המתודה, הטבעוהחברה (ההצהרה הקיצונית ביותר של עמדה זו היא של אנשי החוגהווינאי והאמפיריציזם הלוגי במחצית הראשונה של המאה ה-20). כל דיוןבעל משמעות נורמטיבית ומוסרית מוּצא מתחום החקירה. הסיבה השנייה הפוכה. היא נובעת לא מתוך ניסיון להידמות למדעי הטבע, אלא מתוך ניסיוןלהימנע מגלישה לא לגיטימית של המדע אל הספֵרה הערכית והפוליטית.כאמור, ובר לא ביקש לזנוח את השאלות המוסריות. להפך: דווקא משוםשייחס להן חשיבות עצומה לא רצה להשאיר אותן לאנשי המדע, הנוטים להפכן לשאלות פרוצדורליות. הוא ביקש להגן על הפוליטיקה ועל המוסרמפני הטכנוקרטיה, ובו בזמן גם סימן טריטוריות אפשריות לדיון מוסרי.הסוציולוגיה האנליטית – מאסכולת שיקאגו עד פרסונס ומרטון – עיקרה אתהחשיבה הוֶבריאנית והפכה אותה לאַ-היסטורית, תוך חיסול האופוזיציותהוֶבריאניות הקלאסיות בין כוונה לתודעה, בין קטגוריות אוניברסליותלסוביקטיביות, או בין הכרעות מוסריות לבין השלמה עם תודעת כלוב הברזל.בעוד שוֶבר האמין שהמתודה הסוציולוגית צריכה להתמקם במרחבאמביוולנטי, חיסלה הסוציולוגיה האנליטית את האמביוולנטיות הזאת, והפכהאותה למדע אמפירי ובינארי. הסיבה השלישית, היא פחד. בסוף המאהה-19, למשל, עמדו סוציולוגים בגרמניה בפני איום של סגירת המחלקותלסוציולוגיה. כך, מתוך רצון ליצור לעצמם בסיס לגיטימי בעיני השלטון,התנערו אלה משלושת המאבקים הפוליטיים הגדולים של אותה תקופה:הסוציאליזם, הפמיניזם והמאבק נגד היגיינה גזעית (אוגניקה). כך, בעיצומושל מאבק להישרדות באוניברסיטאות הגרמניות, התגבשה רטוריקה שלאובייקטיביות, שתאמה את העמדה הפוזיטיביסטית הקלאסית. אמרפרדיננד טניס (Tonnies) אחד מבכירי הסוציולוגים הגרמנים:
כסוציולוגים אנו לא בעד ולא נגד סוציאליזם, לא בעד ולא נגד הרחבתזכויות הנשים, לא בעד ולא נגד העירוב של הגזע האנושי. בכל אחתמן הסוגיות הללו אנו מוצאים שאלות למחקר אמפירי, אשר אינו עוסקבשאלות של תמיכה או אי-תמיכה ברעיונות או בתנועות חברתיות.
החופש מעיסוק בערכים ובמוסר הנחה את עמדתם של סוציולוגים במצור.גם כשאנו בוחנים תחום כמו הסוציולוגיה של המלחמה, איננו מוצאים בו דיוןמפורש ברוע ובמוסר. הסיבה העיקרית לכך היא שההיגיון של המדינה(האטטיזם) הפקיע את האלימות והפך אותה לעניין ממושמע. המדינההפקיעה את המלחמה ואת הרוע, וכן את הדיון על הרוע. את השינויהאפיסטמי הזה אפשר לשרטט על ציר גס, העובר מניקולס מקיאוולי עדנורברט אליאס. בחיבור הנסיך, שנכתב בעידן שלפני קום המדינה הריבונית,מציע מקיאוולי את ההצעה הבאה: "מן הראוי כאן לזכור ולשים לב, שישלנהוג בבני אדם יפה או להשמידם כליל" (הנסיך , עמ' 173). אף שמקיאווליאינו מקיים דיון מפורש באתיקה, הוא משתמש באופן דיבור שמעלה אופציותמוסריות ופוליטיות לדיון גלוי. אל מול אמירתו זו של מקיאוולי אפשר להעמידאת התיאור של נורברט אליאס בספרו The Civilizing, על אודות המונופולשלקחה המדינה על האלימות. מונופוליזציה זו, וצמיחת תרבות המומחיםשמסתנפת למדינה, שוב אינן מאפשרות דיון מוסרי במלחמה ושלום, ברעוטוב.
כאמור, אנו זקוקים למקום שממנו יוכלו אינטלקטואלים לדבר.כשכתב ג'ורג' אורוול מתוך מלחמת האזרחים בספרד, הוא תיאר אותהכמלחמה של אינטלקטואלים כנגד הפשיזם. אינטלקטואלים צריכים להיותמוכנים לצאת מן הקונצנזוס המחבק אל הכפור, הכריז במסה שקרא לה"מדוע אני כותב". האינטלקטואל צריך להיות מוכן, "להרצות באולמות עםרוח פרצים, לצייר בגיר על המדרכות, להפגין, להיעצר". המקום הזה צריךלהיות מכוּיר בתוך מה שמכונה הספֵרה הציבורית של החברה האזרחית.המקום הזה מצריך אוטונומיה יחסית אל מול מדינת הלאום המודרנית. ז'קדרידה מאמין שאוטונומיה כזו תושג באמצעות קיומן של "עריםקוסמופוליטיות", כלומר ערי מקלט אוניברסליות שאינן כפופות ללאומיותכלשהי. התרבות הפוליטית שלנו ענייה ביצירת מקומות מן הסוג הזה.
סוגיית הייצוג מתמקדת בשאלה את מי ואת מה מייצגהאינטלקטואל? ראשית, אף על פי שהוא מבקש להשפיע פוליטית, איןהאינטלקטואל חייב לייצג מציאות קיימת או קבוצה קיימת. האינטלקטואלמייצג לא רק את הקיים אלא מבקש גם לסמן את האפשרי והרצוי. העבודההביקורתית של האינטלקטואל מתמקמת בפער שבין "המצוי" ל"אפשרי".משחק עדין זה – בין הנוכח לבין המושתק – מאפשר הפרכתם של סיפוריםטלאולוגיים. אם נשתמש בניסוחו של ישעיה ברלין, סימונן של אופציות מאפשר לאתגר את המולך הטורף של הכורח ההיסטורי. על המתח הזה,בין המצוי לאפשרי, כותב רוברט מוסיל בספרו הנפלא איש בלא תכונות,שממנו אני אוהב לצטט את הפסקה הבאה:
המבקש להיכנס בלא תקלה בדלתות פתוחות, חייב להביאבחשבון שיש להן מסגרות מוצקות. עיקרון זה… אינו אלא אחתמדרישותיו של חוש המציאות. אך אם יש חוש מציאות, ואיש לאיפקפק בזכות קיומו, מן הדין שיהא בנמצא דבר-מה הקרוי חושאפשרות… חוש האפשרות ניתן אפוא להגדירו ככושר לחשובדברים שגם הם יכלו להיות, ולא להחשיב את המצוי יותר ממהשאינו מצוי. כשרון יצירתי זה עשוי, מסתבר, להיות בעל תוצאותמעניינות; ולמרבה הצער, יש והוא גורם שדבר אשר בני אדםמעריצים אותו, ייראה כפסול, ודבר שהם אוסרים יראה כמותר(מוסיל 1989, 28).
על פי ניתוח זה, יכול האינטלקטואל ואף חייב, לייצג רעיון גם אם אין לותומכים רבים. למשל, לעתים קרובות נשאלת השאלה את מי בדיוק מייצגת"הקשת הדמוקרטית המזרחית", זאת כיוון שהיא מורכבת מאינטלקטואלים ולא מבני שכונות. "הקשת", שהוקמה בשנת 1996, גיבשה סדר יום בעלשני כיוונים: האחד של שוויון חברתי וכלכלי אוניברסלי, והאחר שלרב-תרבותיות וזהות מזרחית. בפועל, היא הצליחה להביא לחקיקת חוקהדיור הציבורי, לפסיקת בג"ץ שעצרה תהליך של העברה סיטונאית שלקרקעות מדינה לידי חקלאים וספסרים, ולשינוי מסוים של השיח הציבוריבעניין הזהות המזרחית. מבקרי "הקשת" טענו שהקבוצה אינה מייצגתאותנטית של המזרחים, כיוון שעם הגרעין הקשה שלה נמניםאינטלקטואלים – רובם אנשי אקדמיה או יצרני תרבות – ולא בני שכונות.נניח לרגע לשאלה מדוע חושבים המבקרים שמזרחים חייבים להיותמיוצגים רק על ידי בני שכונות. פעם, למשל, כתב מבקר תרבות על גיליוןתיאוריה וביקורת בנושא "מרחב, אדמה, בית", שהוא כתוב בשפהשהמזרחים אינם יכולים להבינה. בביקורת מסוג זה יש כמובן הנחהמופרכת שמזרחים אינם מוכנים או מסוגלים לקרוא טקסטים אינטלקטואלייםמורכבים. סוגיה זו כשלעצמה מחייבת דיון נרחב, שלא אכנס אליו כאן. ואולם,הביקורת על חוסר הייצוג של "הקשת" מניחה הנחות אנכרוניסטיות לגביהאופן שבו מתנהלת הפוליטיקה. אולריך בך עושה אבחנה ברורה ביןהמודרניות הראשונה לזו המאוחרת. במודרניות הראשונה, משמעותה של פוליטיקה היתה קשר בין מייצגים (מפלגות) לבין מיוצגים (הבוחרים). אף על פי שבהגות התיאורטית מפלגות מייצגות רעיון, הרי שהפוליטיקה המודרניתתרגמה תפישה זו לפרקטיקה של כוח, סטטוס והקצאת משאבים, מתוך הנחה שכדי לגבש גוף פוליטי משמעותי יש לגייס את המספר הרב ביותרשל תומכים. בפוליטיקה המודרנית המאוחרת קשר זה השתנה משהו.קבוצות עשויות לייצג ערכים ולקדם אותם לא בשם בוחרים או המונים, אלאבשמו של רעיון. יותר מזה, היקף התמיכה הציבורית ברעיון אינו מדדללגיטימיות של פעולה פוליטית ומוסרית כלשהי. אינטלקטואל שמתנגדלרודנות בחברה רודנית אינו מקבל את הלגיטימציה שלו ממספר התומכיםבו, אלא מצדקת הרעיון כפי שהוא תופס אותו בקנה מידה אוניברסלי (לעניין זה אני ממליץ לקרוא את ספרם של ג'ורג' קונרד ואיבן זלני, עלאינטלקטואלים בדרך לכוח מעמדי). גם אורוול מדגיש את המתח הגדול ביןהמוסר האוניברסלי לבין המוסר הפרטיקולרי.
אני זוכר את ההפגנות שהיו באוסטריה בסוף שנות השמונים נגד מי שהיה מזכ"ל האו"ם, קורט ולדהיים, לאחר שהתברר שהיה חבר בארגוןנאצי. באותה תקופה היה יצחק שמיר ראש ממשלת ישראל והוא שיבח אתהמפגינים האוסטרים על אומץ לבם ונאורותם. באותה עת בדיוק, הפגינו אנשי שמאל נגד מדיניות הכיבוש בשטחים, שהתוותה הממשלה ששמיר עמד בראשה. אלה האחרונים לא זכו ממנו למילות שבח, אלא כונו בפיו"בוגדים". פרדוקס זה משקף את המתח הבלתי נמנע בין העמדההאוניברסלית לזו הפרטיקולרית. אנו יכולים להזדהות עם עמדה אוניברסליתכאשר היא רחוקה מאתנו, אבל מתקשים לקבלה כשהיא מונחת בחצרנוהאחורית (ראו דיון בעניין זה במאמרו של חנן חבר, בקובץ זמן אמת,בעריכתו של עדי אופיר) . האינטלקטואל חייב להכיר ולהסתגל לעמדה שלניכור, הנגזרת מתוך מורכבותה של שאלת הייצוג.
בהיסטוריה של 200 השנים האחרונות יש כמה וכמה דוגמאותלאינטלקטואלים שחיברו נכון בין העמדה האוניברסלית לזו הפרטיקולרית. אני ממליץ לקרוא את ספרו של שלמה זנד האינטלקטואל, האמת והכוח}.הדוגמאות המובהקות ביותר באירופה הן וולטייר, מונטסקייה וסארטר; גםפאנון, קאמי, דבואה, ממי וסזר, הם מודלים ראויים ללימוד ולחיקוי. אלה אנשים שלא חששו לחצות את הקווים כשחשבו שעליהם להשמיע את קולם.על וולטייר אמרו שיש לו החוצפה לפגוע להעליב, שיש לו "פה גדול" ו"צחוקשהורג". סארטר, בתקופת המאבק נגד הכיבוש באלג'יר, קנה לו מעמד שלנביא, וכאשר ביקשו אנשי הפה-נואר להשליך אותו לכלא אמר דה-גול: "לאנשים את וולטייר בבסטיליה". יש להזכיר בהקשר זה גם את תומס מאן (הרואת קלאוס מאן (מפיסטו) את אנשי אסכולת פרנקפורט, כמו אדורנו,הורקהיימר, מרקוזה, ניומן ופרום, שנקטו עמדה, עזבו את גרמניה ודיברומרחוק על צמיחת הפשיזם. היו גם כאלה שלא עזבו והתחברו אליו כמומרטין היידיגר וקרל שמיט. גם בארצות הברית אנו מוצאים מסורתאינטלקטואלית מכובדת, למשל כזאת המדברת בגנות הקפיטליזם בסוףהמאה ה-19, או אלה המבקרים את החלום האמריקני, כמו תורסטיין ובליין,גרטרוד סטיין או סינקר לואיס. גם אצלנו אפשר למצוא אינטלקטואליםמובהקים, כמו מרטין בובר, יהודה מאגנס או ארנסט סימון, שדיברו ועשו את כל שביכולתם למנוע את השתלטותה של לאומיות יהודית מיליטריסטית.וכמובן ישעיהו ליבוביץ, שניצל את ההון הסימבולי שצבר בשדה המדעי שלו(וגם את עובדת היותו חובש כיפה) עד תומו. את עיקר כוחו המוסרי שאבליבוביץ לא מן המורכבות של תפיסתו התיאורטית בשאלות הומניות, אלא מן ההון הסמלי שלו ומן העקיבות והעוצמה שגילה כאשר חזר שוב ושוב על עיקרי אמונתו. ליבוביץ הוא דוגמה קלאסית של אינטלקטואל אמִתי. אפשרכמובן להוסיף לרשימה את יעקב טלמון. לא מזמן קראתי מסה שלו משנת1970, שבה הוא מנבא את הצורך בהקמת גטאות בשטחים הכבושים.לעומת זאת, אני מוצא בעיתון הארץ מאמר של "אינטלקטואל" אחר – אמנוןרובינשטין, שכותב ב-10 ביולי 1967, כי הזמן עובד לטובתנו. הוא ממליץ לאלמהר ולעזוב את השטחים כדי שהערבים יבינו מה זה כוח. אנו רואיםבימים אלה לאן הובילה עמדה זו.
מדוע שותקים האינטלקטואלים?
לאחר שסקרתי את שלושת המאפיינים של "בגידת האינטלקטואלים", אנימבקש להתייחס לשאלה, על מה צריכים האינטלקטואלים לדבר היום ואיזהרעיונות עליהם לייצג. קחו, למשל, משפט שאמר לפני מספר ימים פוליטיקאיבשם גדעון עזרא, סגן שר כמדומני, לתקשורת. היום מתרחשת מלחמה,אמר, ולכן יש "קו קטן מפריד בין השמאל לבין בגידה במולדת" (הארץ, 6.4.2002). כלומר, יש מי שאצלו מוגדרת התייחסות ביקורתית למציאות כמעשה של בגידה. זהו בדיוק המקום והרגע שבהם אסור לאינטלקטואל להחשות, ודווקא כעת, כאשר הקונצנזוס החמים מגדיר את מעשה הכיבושכמלחמה על הבית, כאשר הזמרים, הקריינים, אנשי החדשות, מחבריההמנונים והלחנים, מתגייסים יחד לטובת "המלחמה על הבית". בימיםאלה, כאשר הכנת סנדוויצ'ים לחיילים נתפסת כמעשה פטריוטי, כאשרהתוכנית הכלכלית עומדת להפוך את ישראל לארגנטינה – צריךהאינטלקטואל לייצג את הקוטב ההפוך. עליו לשאול שאלות נוקבות עלמוסריות המעשה ולסמן אופציות אחרות. עליו להתריע על כך שאין המדובר במלחמת "אין בררה", ושכל ניסיון להגדירה כמלחמה מוסרית הוא מעוותומופרך. הוא צריך להילחם על המקום שממנו אפשר יהיה לדבר. אפשר לצטט בהקשר זה את סוקרטס, שאמר שאם אתונה היתה משכילה לנהוגכיאות באנשי הרוח שלה, היא היתה צריכה להמשיך ולממן אותם כדי שיגידואת אשר על לבם.
לאינטלקטואל איש הציבור יש דברים רבים לומר בעת הזאת. עליו להשמיע את קולו בעניין השפלתם של מאות אלפי אנשים אשר נמצאיםמתחת לקו העוני; על הרחבתו הברוטלית של הפער העדתי, הלאומיוהמגדרי; על המלחמה המיותרת; על שיעורי התמיכה המבהילים בטרנספרשל פלסטינים ישראלים ולא ישראלים; על הגזענות שבאה לידי ביטוי בשיחהדמוגרפי (כמו למשל דבריו של שלמה גזית בכנס הרצליה, כאילו ישלהשעות את הדמוקרטיה עד שיטופל נושא הדמוגרפיה); על הניסיון להוציאמפלגות ערביות אל מחוץ לחוק; על היעדר תבונה ודמיון במדיניותהישראלית, וגם על הטבח המכוער באזרחים ישראלים. הוא צריך לדבר גם על האופן שבו משתיקים כל תביעה לצדק חברתי בשם ההכרח "להגן קודם על הבית". הוא צריך להתייחס לקשר השתיקה בסוגיה של מזרחיותבישראל, ובאופן שבו השמאל הישראלי בוגד בתפקידו ובשליחותו (ראו בענייןזה את מאמרי "קשר השתיקה", מוסף הארץ, 27.12.1996).
מדוע איננו שומעים את האינטלקטואלים? יש לכך לפחות שלושסיבות, הקשורות בסובייקט, בשדה, ובייצוג. אמנה אותן בקצרה.הראשונה היא שאינטלקטואלים רבים מדברים, כפי שהגדיר בנדה, מתוךגרונה של הלאומיות. ג'ורג' שטיינר כבר אמר, ש"הלאומיות היא ארסהתקופה". כדי לשמר הומניזם חייב האינטלקטואל "להישאר בכפור, מחוץלמקלט הקודש של הלאומיות". בבחירה בין "מולדת" ל"טקסט" עליו לבחורבטקסט. מספר האינטלקטואלים אצלנו שבחרו במולדת הוא גדול. יצחקלאור מנתח בספרו דברים שהשתיקה (לא) יפה להם את האופן שבוהתגייסו הסופרים הלאומיים לייצר קונצנזוס יהודי בתקופת האינתיפאדההשנייה. אמנון רובינשטיין, אותו הזכרתי קודם, שלמה אבינרי,האינטלקטואלים שתמכו שחתמו בשנת 1967 על הכרוז למען ארץ ישראלהשלמה – כל אלה נכללים בקטגוריה זו. גם האמונה בכך שהסיבותלאי-השוויון החברתי והכלכלי נובעות מן המצב הביטחוני מקורהבאידיאולוגיה הלאומית.
הסיבה השנייה היא הכיבוש עצמו. באופן פרדוקסי, אותו כיבוששעליו צריך היה לדבר ממלא את המרחב הציבורי עד שהוא שוחק אתמקומו של האינטלקטואל ומסיח את הדעת משאלות בוערות נוספותשעומדות על סדר היום. לעתים, דיבור נגד הכיבוש נתפס כמלל חסר טעם.נזכרתי בריאיון שנערך לא מזמן עם שר הביטחון של מדינת ישראל דאז,בנימין בן-אליעזר ב"פגוש את העיתונות", שם הוא אומר לשלי יחימוביץ': "אסור לנו לחדש את הכיבוש. אנחנו נגמור את המבצע וניסוג משטחי A".כשבן-אליעזר מדבר על כיבוש למה הוא מתכוון? האם הוא מכבס את סוגייתהכיבוש עד כדי כך ש"נסיגה" משטחי A נחשבת כסיום הכיבוש? כיצדאפשר לצאת נגד הכיבוש כאשר גם שר הביטחון מתנגד לו? הסיבההשלישית היא התקשורת, ומה שהיא מייצגת. התקשורת קצרת רוח באופןקיצוני כלפי שני דברים. היא קצרת רוח לדיבור מחוץ לקונצנזוס ואנחנו רואיםאיך אנשי תקשורת מתגייסים לדבר כאילו זה עתה קיבלו צו שמונה; והיאקצרת רוח באופן קיצוני כשעליה להאזין דברים מורכבים. זה כמובן מצטרףאל האווירה האנטי-אינטלקטואלית השוררת במקומותינו, שהיא אמנם לאהמצאה ישראלית (בהקשר זה יש להזכיר את ספרו של פול ג'ונסון,אינטלקטואלים אשר מתאר כיצד אינטלקטואלים מעוגנים במערך שלחליפין, אינטרסים תשוקה וכוח) ואם נרצה נוכל לראות בו חלק ממסע שלדה-לגיטימציה כלפי אנשי רוח שהתגלו כאינטלקטואלים. אולם כאן אני מוצאאת עצמי פותח דיון בסוגיה אחרת, ולכן בכך אסיים.
נכתב באפריל 2002