סוחר אחד מיהופיץ מכר סחורה לאחד מלקוחותיו ב-20 דינר. הוא קיבל ממנו שטר של 100 דינר, אך בטעות לא החזיר את כל העודף המגיע לו. הלקוח לא שם לב והלך לדרכו, אך מצפונו של הסוחר ייסר אותו והוא פנה לרב העיירה וסיפר לו על המקרה. אתה מכיר את האיש? שאל הרב. מכיר היטב, ענה הסוחר. אתה יודע היכן הוא גר? יודע, בנו הרי לומד עם בני בחדר. אז מה הבעיה? תמה הרב. הבעיה היא, ענה הסוחר, אם לספר לשותפי על המקרה ולחלוק אתו ברווח, או לשתוק ולהשאיר את הכל אצלי. סיפור זה מתקשר לתרגיל המדהים ההולך ונרקם בימים אלה בין ש"ס לבין הלובי החקלאי בנושא אדמות הלאום.
בשנים האחרונות מנהלים החקלאים מאבק פוליטי ממושך כדי לקבל על הקרקעות החקלאיות פיצוי גבוה כמה שיותר, לאחר שהן יופשרו למטרות בנייה, תעשייה ומסחר. ועדת רונן פסקה לחקלאים במרכז הארץ פיצוי בסך 20% מהקרקע, ועדת מילגרום פסקה פיצוי של 10%, אך שר החקלאות שלום שמחון (מושבניק) וראש הממשלה (שלמשפחתו משק בכפר מל"ל ובחוות השקמים) רוצים פיצוי אף גבוה יותר מ-20%, והנושא יעלה ביום ראשון על שולחן הממשלה.
השתתפותו של אריאל שרון בדיונים ובהצבעה בממשלה בנושא זה היא בעייתית ביותר. שרון היה מאז ומעולם פעיל מרכזי בתחום. מהימים ששימש כשר האחראי למינהל מקרקעי ישראל (אם בתפקיד שר החקלאות, אם בתפקיד שר השיכון ואם כשר התשתיות) הוא פעל כל הזמן להגדלת הפיצוי לחקלאים, למרות ניגוד עניינים ברור, שהרי למשפחתו יש נחלה בכפר מל"ל. בתקופה שבה היה אחראי למינהל מקרקעי ישראל התקבלו שם החלטות, שבעקבותיהן נהפכה קרקע חקלאית בכפר מל"ל לקרקע מסחרית, שעליה נבנה פארק אזורים, המניב הכנסות גבוהות לבני היישוב, כולל למשפחת שרון – נושא הראוי לחקירה משטרתית.
עד כה עמד מול החקלאים כוח פוליטי נגדי שהפריע להם: חברי הכנסת של ש"ס, שאמרו שאת התמורה מהקרקע יש להעביר לכל עם ישראל, ולאו דווקא לחקלאים. ש"ס הושפעה מעמדתה של תנועת הקשת המזרחית, שטענה כי אין מקום לפצות את החקלאים באחוזים גבוהים כל כך כי הקרקע ניתנה להם בדמי חכירה סמליים למטרת עיבוד חקלאי. לכן ברגע שהמדינה מחליטה על שינוי ביעד, שינוי המעלה את ערך הקרקע באופן חד, המדינה היא שצריכה לקבל לידיה את הרווח ולהשתמש בו לטובת הציבור כולו. לחקלאים מגיע פיצוי רק לפי אובדן הכנסותיהם החקלאיות, ומובן שפיצוי זה הוא רק חלק קטן ממה שהם דורשים.
אבל חלפו הימים, ואנשי הלובי החקלאי נפגשו עם אנשי ש"ס, וברגע מסוים טפחו לעצמם על המצח: מדוע נמשיך לריב בינינו? מדוע ננקר את העיניים זה לזה? הרי אפשר לעשות צחוק מהחוליה החלשה יותר בפרשה: ממשלת ישראל.
וכך צמחה העסקה הבאה. ש"ס תשנה את עמדתה ותתמוך בממשלה ובכנסת בפיצוי לקיבוצים, למושבים ולאיכרים הפרטיים כך שהם יקבלו 20% משווי הקרקע לאחר שינוי ייעודה (כמו שהמליצה ועדת רונן). ההערכה היא, ששווי מתנה זאת הוא כ-6 מיליארדי שקלים. בתמורה ידאג הלובי החקלאי לתוספת לחוק, ולפיה גם ש"ס תקבל 20% משווי הקרקע שתופשר; כלומר, אותו סכום של 6 מיליארדי שקלים – שיועבר ל"מטרות חברתיות" שש"ס תחליט עליהן.
בש"ס מדברים על מתן סיוע נרחב לרכישת דירות לחסרי דיור, על עזרה לזוגות צעירים שאינם עובדים, על תמיכה במשפחות מרובות ילדים ועל עוד כמה "מטרות חברתיות", שבמעשה נסים יגיעו לכיסיהם של תלמידי הישיבות של ש"ס ויהדות התורה ולקבוצות אוכלוסייה דומות שש"ס רוצה ביקרן, ובקולן בקלפי. ש"ס תחליט, ש"ס תחלק, ואחר כך הליכוד לא יבין מדוע כוחו יורד מבחירות לבחירות.
אם כבר מחלקים, אפשר לשפר את עסקת אלי ישי-שלום שמחון ולחלק את יתר עור הדוב לעוד קבוצות לחץ. אם 20% יינתנו לחקלאים, ו-20% לש"ס, הרי שאפשר לתת עוד 20% לעובדי הנמלים, ועוד 20% לבניית כבישים עוקפים בגדה, ואת 20 האחוזים הנותרים להקדיש לשיפור המשכורות ותנאי הפנסיה של חברי הכנסת, השרים ושאר בכירי המגזר הציבורי; ואז תהיה ההצבעה בממשלה ובכנסת פה אחד.
כמו ביהופיץ, גם כאן שוד הקרקעות הגדול אינו הבעיה. השאלה היחידה היא, איך מחלקים את פירות השוד הגדול בין קבוצות הלחץ השונות.
פורסם לראשונה בעיתון "הארץ", 30.11.2001