יהודה שנהב
הפוליטי מתעניין בך
המושג "בגידת האינטלקטואלים" שאול מספרו של המסאיסט הצרפתי ג'וליאן בנדה (1928).
בנדה הפנה את חִצי ביקורתו אל האינטלקטואלים של תקופתו, בשל מעורבותם בפוליטיקה, והתייחס
במיוחד
לעניין
הזדהותם עם הסנטימנט
הלאומני שפשה באירופה בתקופתו. הוא לא השתמש בתואר אינטלקטואלים, אלא
בביטוי clercs, והגדיר
אותם כ"כל אותם אנשים המדברים אל הציבור באופן טרנסנדנטלי". קשה להשתמש
היום בהגדרתו זו של בנדה, הן משום שהיא מתייחסת אל כל מי שאינם "הדיוטות" – כלומר גם אל הממסדים הדתיים למיניהם, והן משום שהיא עמומה מדי (למשל: מהו "טרנסצנדנטי"). חשיבותו של הטקסט והפיכתו לטקסט קנוני ולמטבע לשון על
אינטלקטואלים (כמו במחזה "הקרנפים" של אונסקו), מעוגנות ברגע כתיבתו על רצף
ההיסטוריה של אירופה. למרות הזדהותי עם עיקרי
הביקורת של בנדה, בעניין הקשר המטריד בין אינטלקטואלים לבין לאומיות (ולאומנות), אני מבקש לחלוק על שניים מטיעוניו. הראשון
מתייחס לשאלת הגדרת האינטלקטואל, והשני לקשר שבין אינטלקטואלים לפוליטיקה. בסוגיה
הראשונה אטען שהגדרתו של בנדה היא סטטית וא-פריורית, משום שאינה מביאה בחשבון את מעשיו של ה"אינטלקטואל", וארחיב על כך
בהמשך.
לעניין הקשר
בין
אינטלקטואלים
לפוליטיקה אטען שבמצבים מסוימים אין לאינטלקטואל פריבילגיה לשתוק בשאלות מוסריות ופוליטיות. כפי שאמר פעם איש רוח
לבתו אשר
הודיעה לו
שאינה מתעניינת בפוליטיקה: "את אולי אינך מתעניינת בפוליטי, אבל הפוליטי מתעניין בך".
המרחב הציבורי והאישי בישראל של היום נשלט על ידי הפוליטיקה במובנה הרחב ביותר. אני מאמין שבמבט היסטורי על תקופתנו ניווכח לדעת שמעל חלק מפעולותיה
ומעשיה של ממשלת ישראל דהיום מתנוסס דגל שחור (ואני נוקט לשון עדינה), ושאזרחי ישראל הפכו להיות בני ערובה של מדיניות חסרת אחריות ובלתי דמוקרטית.
זאת בשל
התנהלותם של נבחרי
הציבור מצד אחד ושל מספר ארגונים פלסטינים,
מצד אחר.
ארגונים אלה,
ברגע שהחלו לטבוח באזרחים חפים מפשע, איבדו את הלגיטימציה שלהם לפעול במסגרת המאבק (הלגיטימי כשלעצמו) של העם
הפלסטיני לשחרור מעולו של הכיבוש הישראלי.
האחריות למציאות זו אינה מוטלת רק על כתפי ממשלת ישראל הנוכחית, אלא גם על כתפי ממשלות "העבודה" השונות, אשר טיפחו את פרויקט ההתנחלויות בחסותו של כיבוש קולוניאלי. בספטמבר 2000 "מכר" ראש הממשלה אהוד ברק – לכאורה איש שמאל – את בוחריו הערבים והיהודים, בהתנשאות ובגסות, רק כדי להוכיח לעולם כולו את טענתו ש"אין עם מי לדבר". הוא לא השכיל לחזק את תומכי ההסדר הרבים בקרב הפלסטינים, ניסה למחוק מסדר היום נושאים חשובים כמו שאלת הפליטים הפלסטינים, וסירב לעצור את פרויקט ההתנחלות. ראש הממשלה שנבחר אחריו, אריאל שרון, גרר אותנו יחד עם שרי הצבא שלו, תוך שיתוף פעולה עם ארגוני הסירוב הקיצוניים, אל עברי פי פחת. התוצאה: טבח מחריד באזרחי ישראל, יהודים וערבים; חיסולם הפיזי של פלסטינים רבים ללא משפט; המשך מדיניות הכיבוש ודיכוי אכזרי של העם הפלסטיני בחסות לאומנות יהודית ודתית ופרגמטיזם ליברלי. נוסף על כך התפתחה בעשרים השנים האחרונות אידיאולוגיה ניאו-ליברלית דכאנית ("פונדמנטליזם ליברלי"), אשר העצימה את אי-הצדק החברתי לממדים מבהילים. ישראל מדורגת היום במקום השני ברשימת מדינות ה-OECD, בכל הנוגע לשיעורי העוני ואי-השוויון. כמעט שליש מן המשפחות בארץ (רובן המכריע מקרב אוכלוסיות הערבים, המזרחים והמהגרים) הוגדרו בשנת 2000 כעניות. בפסיכולוגיה הפוליטית של ישראל, היא מוצגת כקורבן ולא כמחולל אקטיבי של המלחמה. אי-השוויון החברתי נתפס כנגזרת של מלחמת אין בררה. מעגל קסמים זה מוליך את כולנו אל נתיב של ללא מוצא, ומעטים הם אנשי הרוח (האינטלקטואלים האורגנים, בלשונו של גראמשי). שפוצים פה נוכח מציאות זו. הם אינם שותקים רק בשאלות מוסר למיניהן, אלא נמנעים מלחוות דעתם גם כשמדובר במידת התבונה והתועלת שבמצעד האיוולת המתרחש לנגד עינינו. במצב עניינים זה, שבו עומדים שני הקולקטיבים הללו בפני נקודה שכמעט אין ממנה ח&