בזכות הפילוג: תשובה לגדי טאוב

 

אופיר עבו

 

 

גדי טאוב מציג במאמרו "אנחנו לא סלט פירות" תפישה חד-תרבותית המחזירה אותנו שנים אחורה מבחינת השיח הדמוקרטי שמתפתח בישראל בשנים האחרונות. קלוד לפור (Lefort), אחד ההוגים המרכזיים בצרפת בימינו אלה, טוען באחד מספריו כי המהפכה הדמוקרטית, המתחוללת בעולם מאז ימי המהפכה הצרפתית, התבססה על עיקרון מאוד ייחודי והוא פירוק האחדות בין מוקדי כוח, חוק וידע. לטעמו של לפור, הלוגיקה המאפיינת את הדמוקרטיה היא לוגיקה של פירוק. הדמוקרטיה מפרקת את מוקדי הכוח שאמורים להסדיר את חיינו ומספקת בידי קבוצות ויחידים את הכלים המעשיים להגדיר את זהותם תוך דיאלוג ומאבק עם המדינה ועם קבוצות ויחידים אחרים בחברה. משטר טוטליטרי, בניגוד למשטר הדמוקרטי, חותר להיעשות גורם של ממש בגוף המתיימר להיות ייצוג של עם מאוחד. בתואנה של השגת אחדות בין בני אדם, מוכחש הפילוג החברתי שחשפה הדמוקרטיה. הכחשה זו יוצרת את מרכז הלוגיקה של הטוטליטריות, והיא מתבצעת בו זמנית בתנועה כפולה: ביטולם של סימני הפילוג בין מדינה ובין חברה ושל סימני הפילוג הפנימי בתוך החברה. במקרה שכזה, המדינה מעלה את עצמה לסטטוס של הבעלים היחיד על האמת של הסדר החברתי, בין אם בשמו של הפרוליטריון כמו במקרה הבולשביקי ובין אם בשמה של לאומיות כלשהי, וחותרת בכך לשלוט בחברה.

  

החברה לה מכוון טאוב במאמרו היא חברה מהסוג הטוטליטרי, על-פי לפור. זוהי חברה שבה יש קידוש של המדינה, לא כמנגנון מוסדי שמסדיר ומארגן את החיים החברתיים, אלא כישות מהותית האמורה לקבוע את תודעתם של אנשים באמצעות מנגנונים כמו "כור ההיתוך". כאשר הוא טוען שמה שמייחד חברות מהגרים "הוא שהעיקרון המארגן שלהן, מה שהופך אותן לחברה, הוא לא החוויה של עבר משותף, אלא התוכנית לעתיד משותף. העבר מפריד; מה שמוקרן על העתיד הוא מה שמחבר", הוא למעשה טוען כי המקור היחידי לחיבור התוכנית לעתיד המשותף זה המדינה. שימו לב לנימה הטוטליטרית הניבטת ממשפט זה. אחד מעקרונות היסוד של הטוטליטריזם, כמשנה פוליטית וכפרקטיקה מוסדית, הוא ההישענות על דוקטרינה המבטיחה שינוי של הסדר החברתי הקיים וכינונה העתידי של חברה טובה יותר. בשם דוקטרינות כאלו, כבר חזינו במראות מבעיתים שאין צורך לפרטם כעת. אם המדינה היא המחברת הבלעדית של התוכנית לעתיד המשותף, המשמעות היא שאסור לאזרחיה לשאול שאלות מיותרות לגביה, הלא כן? המדינה יודעת כיצד להוביל אותנו לעתיד המשותף ולכן מדוע להעלות ספקות קנטרניים בנוגע לניהול המסע, עדיף להשאיר את העניינים בידיה, כי היא בוודאי יודעת מה הכי טוב בשבילנו.

  

טענתו המרכזית, אם כך, של טאוב היא שאת יהבנו בכל התחומים כדאי לנו להשליך על המדינה וכך ייטב לחברה הישראלית. בזאת מחזיר אותנו טאוב בעצם לשנות החמישים, שבהן היה כוח פוליטי בלתי מוגבל למפא"י, והיא זו שקבעה את ההסדרים בחברה בכל התחומים: בתרבות, בכלכלה, בחינוך, בפוליטיקה ועוד. טאוב בעצם לא מחדש כאן שום דבר, משום שעוד אז התפישה ההגמונית גרסה שיש לאפשר למפא"י לנהל את ענייני המדינה ללא הפרעה. תפישה זו טענה שמפא"י ובן גוריון בראשה, מעצם היותם מקימי המדינה, אינם מחפשי שררה, אלא בעלי הרצון והיכולת להוביל את המדינה למחוזות של הצלחה ושגשוג. תחת הרושם הזה, מדינת ישראל נקטה במדיניות פיזור האוכלוסין שביסודה היה הרעיון של דחיקת יהודי ארצות ערב שזה מכבר באו לשולי המדינה בכל המובנים האפשריים. בנוסף לכך, באמצע שנות החמישים החלה להפעיל המדינה תוכנית של חינוך קדם-מקצועי ומקצועי אשר היה אמור לקלוט את אלפי הילדים ממוצא מזרחי ולהופכם לפועלים. במקביל לכל אלה, התקיים תהליך סוציאליזציה שבמסגרתו קיוותה המדינה למחוק את זהותם הערבית של יהודי ארצות ערב ובכך להופכם ל"ישראלים". ואני אפילו לא רוצה לדבר על מעשי הנבלה של המדינה כלפי ערביי 48'. כל המעשים הנוראים הללו נעשו בשם עיקרון רטורי אחד שטבע בן-גוריון: "טובת הכלל" או בשפתו, "הממלכתיות".

  

חברה דמוקרטית אסור לה לעמוד מנגד ולצפות כיצד המדינה עושה בה ככל העולה על רוחה. חברה דמוקרטית היא חברה שעומדת על המשמר מפני פגעיה של המדינה. לפור טוען שהלוגיקה של הדמוקרטיה היא הרב-גוניות; הטוטליטריות מבקשת להכחיש את קיומה של הרב-גוניות במטרה לשקם אחדות. המשמעות האמיתית של הדמוקרטיה הישראלית תצא לאוויר העולם כאשר נעגן באופן מוסדי את הרב-גוניות הקיימת בחברה הישראלית. אם נכחישהּ, כפי שמבקש טאוב לעשות, מדינת ישראל תמשיך להיות מדינה טוטליטרית שמתעלמת מן הרב-גוניות בשם איזושהי אחדות ישראלית-יהודית מזויפת. סולידריות למראית-עין בלבד איננה יכולה לחפות על מעשי עוולה המתבצעים כנגד יחידים וקבוצות בחברה בשם "טובת הכלל".

  

ולסיום, אתעמק אך לרגע בתפישה הרב-תרבותית שאותה מציג טאוב במאמר, שהיא רק אחת מבין תפישות רב-תרבותיות רבות ושונות הקיימות במרחב התיאורטי המרתק הזה. התפישה הרב-תרבותית שטאוב מבקר בחריפות רבה כל כך במאמר זה היא הגרסה החיוורת ביותר של רב-תרבותיות. זוהי רב-תרבותיות מבית מדרשו של הגבר הלבן, השבע וההטרוסקסואל. זוהי רב-תרבותיות מזויפת הבאה לספק את רצונם של "הילידים" השונים בשימור תרבותם "הנחותה". מנקודת-ראות זו, ברור שכל מטרתו של הגבר הלבן, היא ליצור הפרדה בין תרבותו שתוסיף להיות המרכזית בחברה לבין התרבויות השונות שאותן הוא ירכז בגטאות, כך שתרבותו תהיה מחוסנת מפני הכתמות מצידן. עצם התמקדותו של טאוב בסוג זה של רב-תרבותיות מעידה כאלף עדים על אי-רצונו להתעמק בתיאורטיזציה של הרב-תרבותיות שפורה מאוד בשנים האחרונות, וזאת מסיבות פוליטיות. טאוב חושש שמא הוא יגלה דברים שלא יתאימו לחיצי הביקורת שהוא כה שש לשגר לעבר הרב-תרבותיות כרעיון. הרב-תרבותיות האמיתית, בניגוד לזו המזויפת, קוראת לשינוי רדיקלי של יחסי הכוחות התרבותיים בחברה ובמדינה. לא עוד קריטריון מגדיר שאותו מגלמת התרבות הלבנה (או האשכנזית, אם תרצו), אלא תרבות ציבורית שיסודותיה מוגדרים מחדש לאור עקרונות שוויוניים ורב-תרבותיים. רב-תרבותיות רדיקלית איננה קוראת להפרדה בין קבוצות ויחידים, אלא בדיוק להפך, היא קוראת להחרבתה של התרבות הקודמת ולבנייתו מחדש של מרחב ציבורי אשר תרבותו תהיה מושתתת על עקרונות ורעיונות רב-תרבותיים. סוג זה של רב-תרבותיות מבקש לשלב בצורה אמיתית ומהותית בין תרבויות ולא להותיר על מכונו חוט שדרה תרבותי היונק מקנה המידה של הגבר הלבן, השבע וההטרוסקסואל, ולצידו את הגטאות התרבותיים שייבנו עבור כל תרבות בחברה. גם אני פוסל את הרב-תרבותיות שטאוב פוסל אך זה לא מביא אותי ואחרים להשלכת הרעיון בכללו. טאוב מתנגד לעצם האידיאולוגיה של הרב-תרבותיות ואילו אני ואחרים מבקשים לחזות בכינונו של מרחב ציבורי שבבסיסו תתכונן תרבות שוויונית שבה יהיו משולבות כל התרבויות שקיימות בחברה הישראלית.

 

 

 

פורסם לראשונה ב"העוקץ", 11.04.2004