הקשר המושתק בין הסוגיה הפלסטינית והמזרחית

 

יהודה שנהב

 

 

 

מתוך הרצאה שנתן פרופ' יהודה שנהב בבית הספר לשלום, מרץ 2001

 

 

 

במשך שנים התקיימה בחברה הישראלית תעשיה של מפגשי דו-קיום בחסות מוסדית ובמימון של ארגונים ליברליים במסגרת מה שמכונה "החברה האזרחית". סביב תעשיה זו התפתחה אידיאולוגיה אשר ניזונה מתחום הפסיכולוגיה החברתית. מפגשים אלה קיבלו אופי של סדנאות ליחסי אנוש, מתוך הנחה שאינטרקציה משותפת בין יחידים מצמצמת את השנאה ההדדית ומפחיתה סטריאוטיפים (מה שמכונה בתחום הפסיכולוגיה החברתית "השערת המגע".

 

זאת עמדה אידיאולוגית מוזרה, בלשון המעטה. סכסוך לאומי לא מסדירים כהרף עיין במפגשים להפחתת סטריאוטיפים. סכסוך לאומי הוא תופעה פוליטית אשר הסדריה מצויים בזירה הפוליטית ולא בזירה האינידיבידאולית או בזירה הבינאישית. להגיד שהסכסוך מתקיים בין אנשים זה כמו להגיד שיגאל עמיר רצח את יצחק רבין מפני שהיה סכסוך ביניהם. מתוך עמדה זו אני רוצה להטיל ספק גם ברלבנטיות של עמדות אישיות כלפי סכסוכים פוליטיים, בעיקר באופן שהם באים לידי ביטוי בסקרים פוליטיים, או במחקרי עמדות. אלו אינם יכולים לשקף את עומקו של סכסוך אתני או לאומי, הן משום שהן נתונות לגחמות הרגע, למניפולציות של מנהיגים, של הלכי רוח, והן משום שהם מוחקים את ההיסטוריה של הסכסוך. על כך אמר פעם הרברט מרקוזה בהקשר אחר: יש להבין את המציאות כמות שהיא, ולדחות את עובדתיותה בעליל.

 

לעמדה פילוסופית, תיאורטית זו יש השלכות לגבי נשוא הדיון שלנו היום והוא הקשר בין המזרחים לסוגיה הפלסטינית. אני מבקש לטעון שאם למזרחים עמדות ניציות כלפי ערבים, אלו הן, בחלקן לפחות, תוצאה של אידיאולוגיה בת שנים של שלילת הערביות בקרב הציונות האירופית, אשר הופנמה על ידי המזרחים שניסו להשתייך אל מרכז הקולקטיב הישראלי. שלילת המזרחיות (או השורשים הערביים) של המזרחים באה לידי ביטוי בשתי צורות בולטות. האחת, שמזרחים מבקשים להכנס אל החברה הישראלית דרך מנגנונים דתיים-יהודיים. תופעה זו יכולה להיות מוסברת במספר צורות, אחת מהן היא שמזרחים אשר זהותם מתפצלת בין דתם היהודית ובין תרבותם הערבית (לפחות במקור), בוחרים להדגיש את הצד היהודי-דתי של זהותם על חשבון ערביותם. נקודה שניה חשובה היא ההכחשה של הזהות המזרחית על ידי המזרחים המבקשים להיות מזוהים כ"ישראלים" ולא כמזרחים. כאן אני רוצה להתמקד דווקא בעניין המזרחי ולהביט דרכו על הסוגיה הסבוכה של הלאומיות הפלסטינית.

 

אני חושב שנוצרה פה עמדה בעיקר בקרב השמאל היהודי, שהוא ברובו שמאל ציוני אשכנזי חילוני, שמכירה בסוגיה הפלסטינית ובמורכבות שלה מצד אחד, ומתכחשת לסוגיה המזרחית-חברתית-עדתית מצד שני. ארצה להביא כמה דוגמאות לעמדה זו, ואחר כך לנסות ולשים אותה בקונטקסט תיאורטי, היסטורי, תרבותי ופוליטי. הדוגמאות וההערות אינן מסודרות מדי, כך שתסלחו לי על רמת האסוציאטיביות הגבוהה בשעת לילה מאוחרת זו.

 

לפני כמה שנים כתבתי בעיתון הארץ מאמר בשם "קשר השתיקה" (מוסף הארץ, 27.12.96). שבו ניסיתי לתאר את נקודת העיוורון הזו של השמאל האשכנזי. ניסיתי להבין מה קורה עם השמאל האשכנזי שבאופן מפתיע לגמרי מכיר בבעיה הפלסטינית. השמאל היה מוכן למדינה פלסטינית לפני שהממשל הנוכחי הסכים להכיר בה, כאילו מבטא משהו מתקדם ונאור. מצד שני השמאל הזה מוביל את ההכחשה של הסוגיה המזרחית. יש כאן אנומאליה מוזרה.איך מסבירים את היחס השונה למה שנקרא "המזרח"? אולי חלק מההסבר טמון בכך שהפתרון לסוגיה הפלסטינית נוגע בפתרון ההפרדה. ההפרדה היא סוגיה כל כך עקרונית בשמאל הישראלי היהודי, כי באמצעותה אפשר לפתור את מה שנקרא הבעיה הערבית. את הפלסטינים אפשר להעביר אל מעבר לגדר. את המזרחים אי אפשר. משום כך ניתן להכיר בסוגיה הפלסטינית, אבל לא במזרחית. אני חושב שפה נעוץ משהו שאנחנו חייבים לפרק. הציונות היא תאוריה פוליטית שנבנתה על הפרדה מאד ברורה בין השאלה המזרחית לשאלה הפלסטינית. הממשק בין שתיהן הוא אחת מהנקודות הכי מאיימות על הלאומיות הציונית.

 

לא במקרה החיבור בין תנועת הפנתרים לבין תנועת מצפן בשנות השבעים איים על הלאומיות הציונית. אני חושב שהדבר הזה לא נובע רק מזה שסוכני שב"כ יושבים פה או שם ושומרים שהדבר הזה לא יקרה, אלא שזו תבנית תרבותית, מרכזית בתוך הדקדוק הפנימי של כל מערכות הידע והמערכות הפוליטיות הישראליות. לדוגמא, יש הפרדה מאד ברורה, אפילו בעולם האקדמי, בין ההיסטוריונים שעוסקים בפלסטינים, לבין הסוציולוגים, שעוסקים במזרחים, ואין ערבוב ביניהם. כשבני מוריס כותב ספר על "לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים" אין שם אף מילה על יהודים יוצאי ארצות ערב, למרות ששתי התופעות של מה שקרוי "חילופי האוכלוסין במזרח התיכון" או סוגית הפליטים, קשורות אחת בשניה בטבורן. בשנת 1948 כבר הייתה הסוגיה של "הפליטים המזרחים" על הפרק, לפחות מאז תכנית המיליון של בן-גוריון מנובמבר 1941. בעבודת מחקר ארכיונית שעשיתי הראיתי (התפרסם גם במוסף הארץ, 14.4.98 עמ' 14-18 "השוד המושלם") שרכושם של הפליטים הפלסטינים נקשר ברכושם של יהודי עיראק. בספר של בני מוריס (שנכתב בעשור האחרון והיתה כבר מודעות לבעיתיות זו) אין מילה אחת על הקשר שנקשר בין שתי האוכלוסיות בתיאוריה המדינית של ממשלות ישראל. מאידך קיימים האנשים שכותבים על המזרחיות, מנקודת מבט ביקורתית מאד, כמו ספרו של יוסף מאיר על "שליחות יבניאלי לתימן", שכותב שאת המאמץ להעלות את התימנים הניע הרצון לכבוש את העבודה , ולהפוך אותה לעבודה יהודית. המשימה היתה להביא עובדים יהודים שעובדים כמו הערבים, מה שנקרא "פועלים טבעיים". ברור שהתופעה קשורה בהשתלטות הלאומית, הציונית על פלסטין ארץ ישראל. מדובר בכיבוש הטריטוריה והעבודה וקיבוע הזהות היהודית. בספר אין ולו מילה אחת על התנועה הלאומית הפלסטינית. כלומר אפילו בתוך עולמות הידע האקדמי הפתוח לכאורה יש חסמים על אפשרויות החיבור בין שתי הסוגיות. עובדה זו משקפת חלוקת עבודה תרבותית בין הדיסציפלינות, ומסמנת מחדש את קוי ההפרדה בין שתי הסוגיות. אני חושב שכולנו צריכים לקחת על עצמנו כמשימה לנסות לגלות את הקשר בין השאלה המזרחית והשאלה הפלסטינית.

 

כשאני מסתכל על הביוגרפיה שלי אין דבר שיותר מעצב אותי מאשר העניין העדתי.

ההורים שלי עיראקים, אבא שלי הגיע לפלסטינה לא כציוני, הגיע כסוחר בשנת 1941 ונשאר פה. אמא שלי הגיעה במה שמכונה "עליית עזרא ונחמיה" של שנות החמישים מבגדאד. אני יכול לספר לכם שעות על האמביוולנטיות לגבי הזהות שלי, שיוצרת סיפור מורכב שלי כילד לגבי הדילמה הזו בין זהות ישראלית וזהות מזרחית-ערבית. אני זוכר כילד, שכשהייתי מביא חברים הביתה, אמא שלי הבהירה לי מי החברים הטובים ומי החברים הרעים. היא לא אמרה לי אף פעם, היא לא נתנה לי נוסחה, או תיאוריה. אבל באופן אינדוקטיבי לגמרי היה ברור שאם אתה מביא חבר אשכנזי מבית טוב, אתה מקבל מחמאות. ואם אתה מביא חבר מזרחי, אתה מקבל פרצוף. עכשיו אתה לאט לאט קולט את הסיפור הזה ונורא משתכנז בצורת המחשבה. אמא שלי מאד נהנתנית, התרבות הערבית היתה בדמה. להורים שלי היתה החבורה שלהם, היו נפגשים בכל ימי שישי, היתה תזמורת קול ישראל בערבית, וחפלה אצלנו בבית. בו בזמן בשכונה, אני מת מבושה, לא יודע מה לעשות עם זה. אני בא אליה ואומר לה "מה אתם עושים?" היא אומרת לי "מה זה לא תרבות?" היא שוכחת שבמשך השבוע היא ממיינת לי את החברים וממקמת אותי בסטרוקטורה החברתית. "מה לנו אין רופאים, אין עורכי-דין, אין מוזיקה?" הסיפור על אום- כולתום הוא באמת נדוש, כמעט כל מזרחי מספר כיצד בכל יום חמישי הראשון לחודש היא היתה מתחילה לשיר, ואני הייתי נדרך. אום-כולתום מתחילה לסלסל כמה שעות ואמא שלי לאט לאט מגבירה את הרדיו ואני לא יודע מה לעשות עם עצמי מרוב בושה. מיד הולך סוגר לה ומיד היא מגבירה. מוצא את עצמך מהר מאד כסוכן זר בתוך הבית. זה תוצר של סוציאליזציה חיצונית שעובדת בצורה מאד אפקטיבית, בעזרתה אתה מפנים ומכשיר את עצמך כתוצר של הגיון מסוים שאני מנסה להבין מהו.

 

במשך הרבה מאד שנים ברחתי מהמזרחיות שלי. הפנמתי את העמדה של השמאל האשכנזי שמזדהה עם העניין הפלסטיני אבל מכחיש את המזרחיות. כשאני מסתכל אחורה, מאוד הכחשתי את העניין המזרחי. חייתי הרבה מאד שנים באמריקה, היה לי נוח. בשנת 1995 חזרתי לארץ והעניין פרץ. הקמנו, קבוצה של מזרחים בני הדור השני, את "הקשת הדמוקרטית המזרחית" ותוך כדי גם התחלתי לחקור את העניין המזרחי. פחות עניין אותי העניין המזרחי מתוך הפרדיגמה הציונית, זאת אומרת, כן כור היתוך לא כור היתוך, כן היה קיפוח לא היה קיפוח, רציתי להגיע לשורש הדיון. התחלתי לעסוק ביהדות עיראק. יש המון ספרים על יהדות עיראק, אבל יש כמה ספרים שלא תורגמו אף פעם לעברית שעושים את החיבור המושתק עם הסוגייה הפלסטינית. למשל את הספר The Lure of Zion של עבאס שיבלאק, פלסטיני שכתב על עיראק. הוא עושה את החיבורים. הספר הזה, למשל, לא תורגם אף פעם לעברית. יש שומרי שער מאד קשוחים, קומיסרים ששומרים מה יתורגם לעברית, ואיזה סוג ספרות שעוסקת במזרחיות מביאים. עוד דוגמה הוא ספרו של נעים גלעדי בשם "הסקנדלים של בן-גוריון". גם הוא עושה את החיבור וגם הוא אף פעם לא תורגם לעברית. ספרו של שלמה סבירסקי "זרעים של אי שוויון" גם מנסה קצת לפרק את הסוגיה הזאת. מתוך המקום הזה הלכתי לארכיונים, ניסיתי לבדוק את הסיפור של יהודי עיראק, ניסיתי לחפש את הסיפור של הפצצות. כולם מדברים על הפצצות ואף אחד לא יודע את הסיפור. תוך כדי החיפוש עליתי על סיפור נורא מעניין שקשור ברכוש של יהודי עיראק.

 

הגילוי הגדול של יהודי המזרח על ידי התנועה הציונית היה בשנת 1941-2. בן-גוריון יוצא ב "תכנית המיליון" שלו. הוא טען שמכיוון שצופים שהרבה מאד יהודים יכחדו בשואה ותהיה בעיה דמוגרפית, הוא מבסס את התכנית שלו על יהודי ארצות ערב. חבורה מטעם סולל בונה, שבעצם קשורה למוסד, מתחילה את הפעילות המחתרתית בעיראק כשבשנות החמישים מגיעה להסכם והסדר עם נורי סעיד, ראש ממשלת עיראק, במסגרתו נחקק חוק ויתור הנתינות ב-1950. כל יהודי שרוצה לצאת את עיראק יכול לוותר על נתינותו ולצאת בלי רכושו. מעט מאד יהודים נרשמים בחודשים הראשונים, משהו כמו 1500 איש נרשמים מתוך 120,000. פתאום יש פצצה בבית כנסת מסעודה שם טוב בבגדאד ומיד אחרי זה 24,000 איש נרשמים. עבאס שיבלאק מתאר את זה בספרו, בכל פעם שיש ירידה בהרשמה, יש פיצוץ, חמישה פיגועים כאלה ויש הרשמה מאד גדולה. במרץ 1951 הפרלמנט העיראקי מחליט על הקפאת רכושם של היהודים בעיראק, היהודים עוזבים את עיראק בפעילות מאורגנת ומגיעים לת"א. מה מדינת ישראל עושה עם הסיפור הזה של הקפאת הרכוש? משה שרת במרץ 1951 מודיע בכנסת, אחרי סדרה של דיונים בממשלה, שעכשיו יש חשבון למדינת ישראל עם ממלכת עיראק מאחר והיא הקפיאה את רכושם של היהודים בארצות ערב. ממשלת ישראל מרשה לעצמה לנקות את ערך הרכוש הזה מהרכוש שהפלסטינים השאירו, ונלקח מהם, פה בפלסטינה, בשביל לקזז את התביעות שלהם.

 

הקשר הזה נוצר בברור ע"י ההיגיון המדינתי. יש פה לינקג' מאד מעניין עם הרבה הנחות יסוד לא ברורות, מה הקשר בין יהודי עיראק לפלסטינים? איך מדינת ישראל יכולה להשתמש ברכוש של יהודי עיראק שהוא בכלל לא בידיה, הוא בכלל לא שלה, בשביל לקזז בעיה אחרת שיצרה.

 

על מנת להבהיר את הסוגיה ברצוני לספר לכם איך מערכת הזיכרון מייצרת את התובנות של המזרחים לגבי הסכסוך. הרי, כמו שאמרתי קודם, מה אדם ספציפי כזה או אחר חושב, זה תוצאה של היסטוריה ארוכה. מערכות הזיכרון האלה הן מערכות מגויסות שבאמצעותן מעוצבות תובנות ועמדות של אנשים. עמדות של אנשים לא נוצרות מאליהן באופן רציונלי ואינדיבידואלי, אלא תוצאה של מערכות סטרוקטוראליות מאד מורכבות. אנשים הולכים לכל מיני אתרי זיכרון, אתרי הנצחה, מוזיאונים, וצורכים היגיון שמעצב את עמדותיהם. איזה סוג של זיכרון צורכים מזרחים בישראל אפרופו הסוגיה הפלסטינית? אני חושב שחלק גדול מהמאבק שנעשה על הרב- תרבותיות בחברה הישראלית הוא מאבק על זיכרון. למשל, זיכרון השואה מופקע מיהודים לטובת מדינת ישראל. זה כל הזמן קורה. כל מסעות המוות או מצעדי המוות, מצעדי החיים שלוקחים ילדים לפולניה זה הפקעה של הזיכרון ע"י מדינת ישראל. הדבר הזה הגיע לשיא האבסורד שלו בהצעה של אלוף יוסי בן חנן, שלפני שלוש שנים הציע להשביע יחידות עלית של צה"ל באושוויץ. הוא אמר שכשנגמר קורס של מסתערבים צריך לקחת אותם ולהשביע אותם באושוויץ את הספר. בשנת 1952 ממשלת ישראל ערכה דיון באפשרות להקמת יד ושם, סליחה שאני מספר על השואה כל כך הרבה, אבל אלו דוגמאות כל כך מובהקות לאופן שבו מעצבים זיכרון. הביאו הצעה להקמת יד ושם ובן-גוריון מציע לאזרח את כל נספי השואה, יהודים שמתו במלחמת העולם השנייה, לתת להם מה שהוא קורא "אזרחות של זיכרון". אזרחות ישראלית אוטומטית, וירטואלית, אבל מה זה הסיפור הזה? יש כמובן את הקטע הזה שאנחנו מזדהים עם נספי השואה, אבל הסיפור המרכזי קשור בניכוס השואה לצרכים מדינתיים. אפשר לדבר באופן פרדוקסלי על בדידותו של הזיכרון כאשר הוא מוקף בהנצחה. אתרי הנצחה זה לא על זיכרון ובטח לא על זיכרון של כל אחד ואחד. באתרי הנצחה מופעל איזשהו היגיון חיצוני ולכן אתרי זיכרון הם לא הזיכרון, אלא הם השכחה. כי מה שהם עושים, הם מקפיאים סוג מסוים של זיכרון ומייצרים אותו ומשכפלים אותו כל הזמן.

 

למה זה כל כך חשוב ומעניין? מפני שזה עוזר להבין איך הזיכרון המזרחי מנוכס לתוך מחוזות הזיכרון הישראלים. מחוז הזיכרון הוא מושג מעניין בפני עצמו, מושג היסטוריוגרפי, מושג סוציולוגי. בעניין המזרחי, שהוא קשור לעניין הפלסטיני, צריך להבין איך מחוזות הזיכרון הישראלי עובדים. למזרחי, בניגוד לפלסטיני, יש יחס מאד אמביוולנטי כלפי הלאומיות הציונית וללאומית הציונית יש יחס מאד אמביוולנטי כלפי המזרחי. מתקיים יחס של הכלה והדרה בין המזרחים והלאומיות היהודית הישראלית. 'אתם אחד משלנו אבל קרוב זר או זר קרוב'. זאת אומרת, אתה כמעט כמו האשכנזים אבל לא בדיוק. אתה חלק מהקולקטיב, לעומת הפלסטינים, שלהם בתוך הלאומיות הציונית נעשתה אתניפיקציה.

 

בשנת 1941 היה פוגרום בבגדאד ביהודי עיראק. הפוגרום הזה שנקרא "פרהוד" נהרגו 160 יהודים וכשבעים מוסלמים שהשתתפו בפוגרום. ברור לגמרי היום מתוך העדויות, שהבריטים עמדו להיכנס לעיר והם חיכו 48 שעות לפני שנכנסו. הם נתנו לאנרכיה פוליטית מסוימת להשתולל ובתוכה יש גם עדויות על חיילים בריטים שמסכסכים בין יהודים למוסלמים, שזו פרקטיקה קולוניאליסטית קלאסית. מעניין לבדוק איך יהודי עיראק עצמם מסתכלים על האירוע הזה, היום בדיעבד, אפרופו זיכרון. במרכז למורשת יהודי בבל, אתם מוצאים את הסיפור הזה מוגדר כחלק מאירועי השואה. המרכז למורשת יהודי בבל מוציא ספר שנקרא "שנאת יהודים ופרעות בעיראק" שמספר כיצד הפרהוד הוא חלק מאירועי השואה. המרכז למורשת יהודי בבל כותב מכתב למשרד החינוך "למה לא שואלים בבחינות הבגרות על השואה בבגדאד?" מאיפה הסיפור הזה בא? הוא בא מתוך הרצון של המזרחים להיות מוכלים בקולקטיב היהודי הלאומי ולהיות חלק מאותה דת אזרחית שנקראת השואה. זה מדהים כמה זה חזק בדת האזרחית הלאומית. חנה ארנדט כתבה פעם לפילוסוף הגרמני קרל יספרס: "תשמע אני מוטרדת. אדנהאואר החליט על שעת האפס בשנת 1945, כלומר, מאותו רגע שנגמרה המלחמה כל הגרמנים נורמלים. כל שבעים מיליון הגרמנים נורמלים, רק המופתי עוד נאצי".

 

בהיסטוריוגרפיה הציונית המופתי עוד נאצי, עד היום המופתי עוד נאצי. כל שבעים מיליון הגרמנים נורמלים והמופתי עדיין נאצי. ניתן לראות את ההיגיון הלאומי כל הזמן עובד ומייצר זיכרון, לנוחיותו.

 

אני חושב שההתחברות של המזרחים לימין זו התחברות קניוקטורלית- היסטורית. התחברות נסיבתית ולא מהותנית. המזרחים אינם יותר ימניים או יותר לאומיים או יותר מתלהמים מהאשכנזים. קיימת ברית היסטורית בין הימין ובין המזרחים. מייחסים אותה לעלייתו של בגין לשלטון. האלמנט הזה קיים אבל העניין התחיל עוד בשנת 1967. זו השנה המעצבת עבור המזרחים. הם הפסידו את מלחמת 1948 כיון שלא השתתפו במלחמה. 1967 זו המלחמה הראשונה שבה השתתפו ויכלו להוכיח את נאמנותם למדינת ישראל בפעם הראשונה. בגלל עוצמתו של הסכסוך, המזרחים היו צריכים להיות יותר צדיקים מהאפיפיור בעניין הלאומני. כמה דוגמאות יש לך של מזרחים שלא רוצים שיחשבו שהם ערבים? כמה מזרחים הולכים עם "חי" על הצוואר או עם כיפה, כדי שידעו שהם יהודים. הדיכוי הכפול שבו הם נמצאים מסביר בחלקו את העמדה הלאומנית של המזרחים. אחרת אין לי שום הסבר שקשור במשהו מהותי שעושה את המזרחים יותר לאומנים מהאשכנזים.

 

לבסוף אני רוצה להגיד שהשמאל הציוני חוטא לאמת כאשר הוא רוצה לגמור את הסכסוך על ידי היפרדות מהפלסטינים. סמי סמוחה מבטא זאת יפה לסגור את הסכסוך ולהפוך להיות שוויץ, לגמור את הסיפור עם האזור. הרי הציונות היא תנועה קולוניאליסטית הבנויה על תפיסה של אוריינטליזם ושלילת המזרח. השאלה אם כל התפיסות הללו ייעלמו כשייכון שלום. פתאום הערביות כן תיחשב בעיני יהודי אירופה שיושבים בישראל? הרי שלילת המזרח ובמקביל גיבוש המערביות של הציונות היא מאוד חזקה, כפי שביטא זאת אדוארד סעיד. המזרח משמש כותל שלילי שבאמצעותו אתה מגדיר את עצמך בתור 'האחר' של המזרח. איזה סוג של שלום, או אולי הסגר, יביא את אותו יהודי- אשכנזי- אירופי פתאום לאהוב את המזרח? לרב פורמן יש פתרון על- לאומי או טראנס- לאומי או אנטי- לאומי, אולי מין מדינה דו לאומית, משהו אחר מאשר פתרון ההפרדה. כי פורמן, למרות שהוא מתנחל, יש לו עמדות מעניינות, הרבה יותר מעניינות משל השמאל הציוני שלרוב הוא גם קולוניאליסטי ואוריינטליסטי בצורת החשיבה שלו.

 

מתן וילנאי נהיה שר התרבות, והביא את פרופסור זוהר שביט לתכנן לו דו"ח על מדיניות התרבות של ישראל לשנת 2020. ראיינו אותה סביב הנושא של הוספת שירת מחמוד דרוויש לתוכנית הלימודים. שר החינוך שריד אמר שאלו שירים ליריים, כלומר, שירים קלילים. זו פעולה של דה-פוליטיזציה לכל הנושא. זוהר שביט אומרת שלפני שמכניסים את מחמוד דרוויש ואת סמי מיכאל כדאי שילמדו ביאליק ועמיחי. כלומר את הנכסים של התרבות הישראלית הקנונית. כאילו בפליטת פה היא כרכה את דרוויש ומיכאל יחד. היא בדיוק מבטאת את העמדה של הלאומיות הציונית. ביאליק נולד באודסה ודרוויש נולד בבירווה אבל ביאליק נחשב יותר ישראלי מדרוויש ומסמי מיכאל שנולד בבגדאד. דווקא היא מראה את מה שהציונות כל הזמן מסתירה: קיים משהו משותף בין הגישה כלפי המזרחים וכלפי הערבים.

 

 

להורדה בפורמט doc