השד העדתי: מי מהם גדול ומסוכן יותר?

אסף גלאי
 

צחוק הגורל. ניצחונו המפתיע של עמיר פרץ בבחירות לראשות מפלגת העבודה והכרזתו הנרגשת "אני אקבור את השד העדתי" – מביאים דווקא מחדש את הפוליטיקה של זהויות לאג'נדה הציבורית שלנו. האם זה טוב? האם זה רע? דבר אחד ברור: נצחונו של עמיר פרץ מזרים דינמיקה תוססת בזירה הפוליטית והרבה תחזיות עשויות (או עלולות) להתהפך מקצה לקצה. בקיצור, הפתעה גוררת הפתעה והמשקיפים הפוליטיים, כמו הציבור כולו, מצפים לראות מה ילד יום.

הפוך על הפוך. ייתכן שהכרזתו הנמלצת של היו"ר הטרי של מפלגת העבודה היה זה בפועל יריית הפתיחה של מאבקי זהויות גלויים, בין- ופנים-מפלגתיים, בעוצמה כזו כפי שהחברה הישראלית לא ידעה כמותם בעבר. יש לצפות שבזמן הקרוב יותר ויותר אזרחים ואזרחיות יתחילו לשאול את עצמם מה גדול יותר: השד העדתי או שמא השד האנטי-עדתי. כי בעצם נשאלת השאלה מה פסול בכך כשמציגים את ההתמודדות בין פרץ המזרחי לבין פרס האשכנזי? אחד יהודי פולני והשני מרוקאי. אז מה? שניהם ישראלים כשרים למהדרין. ודווקא המאמץ למחוק מהם את זהותם ותווי פניהם האתניים מתחיל להיראות מיושן, מלאכותי ומחוסר סיכוי. מהו החטא הגדול בלהציג את שני האישים הללו (ואת כולנו בעצם) בפרספקטיבה התרבותית-היסטורית? זה דווקא מוסיף להם ולכולנו מימד יהודי, אנושי וציבורי. מה הטעם בריטואל החוזר, ה"ציוני" כל כך של למחוק מכולנו את ההשתייכות האתנית? במה זה מועיל לנו? נאמר שהדבר היה הכרחי בשנות החמישים. נאמר שהקונצפציה הזו, הפחד הקמאי מפני "השד העדתי", "שלילת הגלות" הזו לתצרוכת פנים, החזיק מעמד בערך כ-50 שנה. אבל עכשיו זה כבר נגמר.

באופן כוללני יותר אפשר לומר, שעד כה חיינו תחת הצל של מה שקרוי ה"שד העדתי" שהיה מופיע ונעלם לו משמי הפוליטיקה הישראלית לפי צורכי השעה ובקונסטלציות שונות. כעת הגיעה השעה לעשות סוויטש בראש. כולנו נדרשים למפנה של מאה ושמונים מעלות. יש לשאול את השאלה: בין השד העדתי לשד "האנטי-עדתי" – מי גדול ומסוכן יותר? מסתבר שהאנטי-עדתיות היא בעוכרנו. בה טמונה הבעיה ולא בעדתיות או בטיפול נבון בה. וגם אין הכוונה כאן לתופעה הרדודה והנפוצה של האשמות הדדיות בגזענות. מדובר בנוהג המשותף לציבור, לפוליטיקאים ולתקשורת העוסקים בעצם באנטי-עדתיות המטיל אימה וחוזרת לכולנו כבומרנג. השד האנטי-עדתי כופה עלינו זהות מתוסבכת וחד-ממדית. זה שם טריז בינינו לבין עצמנו. הוא מכתים את העדות כולן ואף מנתק אותנו מהתפוצות ומהקהילות השונות שמהן באנו. בעידן של שחרור זהויות פרטיקולאריות, האנטי עדתיות מתחילה להצטייר בכל המיאוס וההרסניות שלה. לעומת זאת, עדתיות חיובית, שהיא מחוברת בטבור לישראליות של כל אחד מאתנו, עשויה להוות מקור של כוח, יצירה וליכוד חברתי. אי-אפשר לבנות סולידאריות כלל-חברתית אם פוסחים על הסולידאריות התוך-עדתית. אם מטפחים הקשרים בתוך כל עדה אזי אפשר לבנות יחסים של כבוד בין העדות השונות. והסולידאריות, הקשר והכבוד הזה יהוו את התשתית של הלאומיות הישראלית.

ייתכן ונפל הפור ובחודשים הקרובים נהיה עדים אצלנו ביתר שאת לעימות בין תפיסת עולם סוציאל-דמוקראטית לתפיסה ניאו-קפיטליסטית. אך כולנו יודעים, שיש עודפי מלל ורטוריקה בשתי האסכולות הללו הבאות לכסות על העדר כלים להבנת המציאות המורכבת והמשתנה. יש להיזהר מקלישאות הדוחפות לעתים קרובות להקצנה ואף לאלימות שכולנו חייבים להימנע מהם. אם מצד אחד יש כיום מגמה פוליטית של חידוד הבדלים אידיאולוגיים, מצד שני גובר גם הצורך בהפיכת הזהויות האתניות השונות לחלק מהקונצנזוס הכללי וכנקודת מפגש בין בעלי דעות פוליטיות שונות. מהלך זה עשוי לסייע בשיח הפוליטי ואף להעמיד את כל המחלוקות בפרופורציה נכונה. להתמיד בהפחדות-סרק בשד העדתי מסב נזק לחברה כולה, כי זה גורם לבלבול וטשטוש זהויות. יש לגשת לנושא בצורה רציונאלית, עם רגישות יהודית וזיק של תקווה בלב. בעידן של חוסר יציבות כרוני, הדורות הצעירים זקוקים יותר מתמיד לחוסן רוחני ולתחושת השתייכות לחברה מגבה ונאמנה. לכן על החברה היהודית-ישראלית לכלול בדחיפות באג'נדה הפוליטית שלה את הדיון הערכי בזהות האשכנזית-ספרדית-מזרחית. יש לעשות זאת ללא קלישאות ודעות קדומות, וברוח קונסטרוקטיבית. יתר על כן, מיקומו של דיון זה בפרמטר גלובלי ובן-זמננו יוסיף לו עוצמה ותוקף. אם נדע לשלב בחכמה מסורת ומודרנה כי אזי תהיה לכולנו, לכל מגזר בפני עצמו ולכולם ביחד, סיכוי ממשי לתקומה ולהתחדשות.

 

פורסם לראשונה ב-18.11.2005 באתר של התנועה לזהות אשכנזית