כל אדם המדבר ערבית הוא ערבי?

אלמוג בהר

 

"מתוך ספרו של שניר מתגלה הגות יהודית-ערבית שלא צמחה בהשפעת אופנות פוסט-מודרניות מברקלי בסוף המאה העשרים, אלא התגבשה בראשית המאה העשרים בהקשר קהילתי יהודי-מזרחי"

 

בעקבות ספרו של ראובן שניר: ערביות, יהדות, ציונות – מאבק זהויות ביצירתם של יהודי עיראק, הוצאת מכון בן-צבי, ירושלים ‏2005, 666 עמ'

 

 

 

כל תנועה לאומית צומחת מבקשת את גבולותיה, הן הפנימיים והן החיצוניים. סאטע אל-חסרי, אחד האידיאולוגים הראשיים של הלאומיות הערבית המודרנית בעיראק במחצית הראשונה של המאה ה-20, ניסה להגדיר את העם או האומה הערבית כך: "כל אדם המדבר ערבית הוא ערבי". בסוף ההגדרה הזאת הוא שם סימן קריאה ולא סימן שאלה.

 

יש לשער שאם היה צורך בהגדרה זו, הרי שלא היתה מובנית מאליה, וזהות לאומית אכן לרוב אינה מובנית מאליה בשלבי התגבשותה של תנועה לאומית. כשהגדיר את הערביות כפי שהגדיר ביקש אל-חסרי לקבוע כי הלא-מוסלמים החיים ויוצרים במסגרת התרבות הערבית הם ערבים. לשפה יש אמנם חשיבות ייחודית בקרב העם הערבי, אך אין ספק שהגדרה רחבה כל כך, ששמה דגש על אלמנט אחד בזהות, יכולה להביא לאבסורד: האם סטודנט יפני הלומד ספרות ערבית הוא ערבי מתוקף שליטתו בה, גם אם לא ביקר מעולם במזרח התיכון?

 

אבל השאלות האמיתיות אינן אלו הנמצאות על גבול האבסורד, אלא אלו הקרובות אלינו עד כדי כך עד שפעמים רבות איננו עוסקים בהן: האם היהודים בארצות ערב היו ערבים? האם סבי וסבתי שנולדו בבגדאד ודיברו ערבית כשפת אם היו ערבים? האם הערביות היא חלק מזהותם של המזרחים בישראל, שרובם כבר לא מדברים ערבית, ועל כן אינם ערבים על פי הגדרתו של אל-חסרי? ומה אומרים דברים אלה על זהותה של מדינת ישראל?

 

בשנים האחרונות יש תחייה של הדיון בשאלות אלו, הן מצד מחייבי התפיסה היהודית-ערבית והן מצד אלה השוללים אותה בחריפות, לא-מזרחים ומזרחים כאחד. ומבין המחזיקים בתפיסה היהודית-ערבית, באופן אישי או מתוך התייחסות לקולקטיב, מתוך התייחסות לעבר או להווה, בולט מקומם של היהודים ילידי עיראק וצאצאיהם.

 

די אם נזכיר את ששון סומך, שספרו "בגדאד, אתמול" יצא לפני כשנה, ואשר טען בראיונות עימו כי הוא "היהודי-ערבי האחרון"; את התבטאויותיו הרבות של הסופר שמעון בלס בנושא (ואת מאמריו של חנן חבר עליו); את ההתייחסויות לפטירתם של שני הסופרים היהודים האחרונים כותבי הערבית, יצחק בר-משה וסמיר נקאש; את צמיחתו של כתב העת "הכיוון מזרח"; את ספרה של אלה שוחט "זיכרונות אסורים" (2001); את ספרו של יהודה שנהב "היהודים-הערבים" (2003); את ספרו של "המאבק המזרחי בישראל" (2004) (וכן את קובצי שיריו, וביניהם האסופה "שירים באשדודית" (2003)); את קובץ המאמרים "חזות מזרחית" (2005), והקובץ "מזרחים בישראל" (2002) שקדם לו; את הספר "התרת הקסם מן המזרח" (2005) היוצא בימים אלו; את ספר השירים "שוברת קיר" (2005) של ויקי שירן שיצא לאחר מותה, ואת מאמריה של חביבה פדיה.

 

את ההתעוררות המאוחרת הזאת של זהות יהודית-ערבית במרחק של דור או שניים מן ההגירה אפשר להסביר בהרבה הסברים סוציולוגיים: הערביות נפסלה בישראל במשך זמן רב ונתפסה כנחותה ופרימיטיבית והמזרחי התבקש להדחיק את הסממנים הערביים בזהותו, ורק כאשר מספיק מזרחים קנו להם עמדות בכירות בעולם הרוח הישראלי הם יכלו להביע את דעתם ללא חשש; בדור הראשון שלאחר משבר ההגירה עסקו רוב המזרחים בהישרדות כלכלית, ולא יכלו להתפנות לוויכוח אידיאולוגי לגבי זהותם; וכן, באופן פרדוקסלי ואולי גם טראגי, רק כאשר המזרחים נעשו מספיק "ישראלים" הם יכלו לנסח את עמדותיהם בצורה שתישמע בארץ, ובין השאר בעברית ולא בערבית.

 

אבל לעיתים מתקבל הרושם שיש כאן ניסיון מלאכותי מצד קבוצה מזרחית אקדמית אליטיסטית, כמו זו הקשורה למשל לקשת הדמוקרטית המזרחית או למכון ון ליר, להמציא זהות יהודית-ערבית שמעולם לא היתה קיימת, מתוך מניעים פוליטיים רדיקליים שאינם קשורים לעברם היהודי או הערבי של היהודים בעולם הערבי לפני הגירתם לישראל, אלא מתחברים לדיון הפוסט-ציוני הרווח כיום. נדמה כי לפנינו וריאציה על הזהות האפרו-אמריקנית בארצות-הברית: רב-תרבותיות נוסח ברקלי או התכתבות עם הגותם של אדוארד סעיד, הומי באבא, פרנץ פאנון ושאר הוגים פוסט-קולוניאלים.

 

משום כך חשוב מאוד ספרו החדש של ראובן שניר, הדן במאבק הזהויות ביצירתם הספרותית של יהודי עיראק, וכתוב בשפה ברורה הרבה יותר מזאת של רוב הוגי ה"פוסט". שניר מביא עדויות ממקום עלום הזה בהיסטוריה שלנו, מהזמן שלפני הציונות ולפני ההגירה לישראל. בין השאר הוא מספר את סיפור צמיחתו של חזון התרבות הערבית בקהילה היהודית בעיראק במחצית הראשונה של המאה העשרים, או את סיפור צמיחתה של הקבוצה האינטלקטואלית היהודית החילונית בעיקרה, שביקשה להוביל חזון של השתלבות יהודית מלאה בתרבות הערבית, וגם, אם כי במידה פחותה, להשתלבות בלאומיות הערבית והעיראקית ככזאת שאינה סותרת את הדת היהודית. בנוסף מביא שניר את ההקשר העיראקי הלא-יהודי להתפתחויות אלו, כמו למשל את תפיסותיו של סאטע אל-חסרי.

 

ההיסטוריה יכולה לשמש כגורם מדכא אם היא כופה על האדם התבוננות מסוימת במציאות ובעצמו, ולכאורה אין לו אפשרות לחמוק ממנה. היא יכולה להיות גם גורם משחרר אם היא לוקחת את האדם אל אותם צמתים היסטוריים שבהם גם האפשרויות ש"נעלמו" ושנראות עתה בלתי-אפשרויות היו פתוחות, ולא רק האפשרות ש"ניצחה". מול הצמתים הללו אפשר לשאול מתי ולמה הפכו אפשרויות מסוימות, כמו למשל הזהות היהודית-ערבית, לבלתי אפשריות. מי גרם לכך ואיך? והאם אנחנו עדיין כבולים לאותה היסטוריה, או שאנחנו יכולים לשנות אותה?

 

מי מאיתנו הישראלים, ובתוכם גם הישראלים ממוצא עיראקי, ידע שהיה משורר, סופר ועיתונאי יהודי-עיראקי בשם אנואר שאול, שנשאר בעיראק בזמן העלייה ההמונית של שנות החמישים והמשיך ליצור בה בערבית, נאמן לחזון התרבות הערבית, והיגר לישראל רק לקראת סוף ימיו בראשית שנות השבעים? כעורך העיתון "אל-מסבאח" (המנורה) בשנות העשרים בבגדאד נהג שאול לחתום על מאמריו ושיריו בשם אבן אל-סמואל, כלומר בנו ממשיכו של אל-סמואל אבן עאדיאא' (שמואל בן עדיה), המשורר היהודי-הערבי בן תקופת הג'אהלייה הטרום-איסלאמית.

 

הספר רצוף דמויות מרתקות מההיסטוריה היהודית-עיראקית שנעלמו מן הזיכרון במעבר לישראל. הוא כולל אוצרות של תרגומים מן השירה הערבית של יהודים עיראקים, וכן כמה סיפורים קצרים (כולל סיפור מעניין משנת 1955 של סמיר מראד, הוא סמי מיכאל, שנכתב במקורו בערבית ותורגם עתה לעברית).

 

פני ההיסטוריה השתנו כמובן עם הקמת מדינת ישראל. שניר מתייחס לכך ומקדיש חלק נכבד מספרו להמשכיות (הזמנית ברובה) של הכתיבה בערבית בידי סופרים יהודים-עיראקים עם ההגעה לארץ, ולקשר שנוצר ביניהם ובין כותבים פלסטינים. הוא מתייחס גם למעבר ההדרגתי של מרבית הכותבים לעברית, שבה התרחש עיקר מאבק הזהויות המודגש בכותרת ספרו – בין הערביות, היהדות והציונות. בערבית, כפי שהוא ביקש להראות, לפחות שתי הזהויות הראשונות לא נתפסו כסותרות זו את זו לפני הקמת מדינת ישראל.

 

מתוך ספרו של שניר, אם כן, מתגלה הגות יהודית-ערבית שלא צמחה בהשפעת אופנות פוסט-מודרניות מברקלי בסוף המאה העשרים, אלא התגבשה בראשית המאה העשרים בהקשר קהילתי יהודי-מזרחי, בהקשר ערבי-עיראקי ובהקשר קולוניאלי ואנטי-קולוניאלי. מי שיבקש יוכל לתהות עתה אם כתיבת הספר לא נבעה מאופנות אלו, ואם בקריאתו או בכתיבת הביקורת עליו לא דבק רבב מהן.

 

 

פורסם לראשונה באתר "מחסום", 01.07.2005