מעבר לשאלת השחרור: פראנץ פאנון והמצב הפוסטקולוניאלי

יהודה שנהב

 

"כשאני מחפש את האדם באמצעות הטכניקות והנוסחים של אירופה, אני רואה רק מבול של רציחות ורצף של שלילת האנושי" כותב פראנץ פאנון, הפסיכיאטור השחור ממרטיניק, בספרו  "נדכאי האדמה" (Les Damnes de la terre). דברים אלה נסמכים על עדות אישית. בשנת 1953 מונה פאנון על ידי ממשלת צרפת לראש המחלקה הפסיכיאטרית בבית חולים באלג'יר. במהלך שירותו שם הוא נחשף למוראות הכיבוש הקולוניאלי על מפגעיו ותוצאותיו הטרגיות. הוא היה עד למקרים בהם נכנסו כוחות צרפתיים לבית החולים  והוציאו משם פצועים אלג'ירים עוד בטרם קיבלו טיפול רפואי. הוא חזה במו עיניו ברופאים שסירבו לטפל בלוחמים אלג'ירים פצועים ואף היו שותפים לחקירתם שכללה שימוש בעינויים. פאנון מאן ליטול חלק בפרקטיקות אלו. במקום זאת הוא תעד את הזוועות, ניסח מכתב התפטרות מבית החולים, עקר לתוניס והפך להיות אחד מן המבקרים החריפים ביותר של הקולוניאליזם האירופאי. חציית הקוים שלו היתה דרמטית. בשנת 1957 הצטרף פאנון רשמית לחזית לשחרור לאומי של אלג'יר  (FLN). לא ברור אם הוא קרא את 'תיזות על הפילוסופיה של ההיסטוריה' של וולטר בנימין, אולם הוא  היה בוודאי מסכים עם בנימין שההיסטוריה - מנקודת מבטו של הקורבן -  אינה התפתחות פרוגרסיבית אלא קטסטרופה מתמדת. ההיסטוריה הקולוניאלית נתפסה על-ידי פאנון כאקט מתמשך של ברבריזם.

פאנון לא זכה לראות בעצמאותה של אלג'יר. הוא נפטר ממחלת הלוקומיה בשנת 1961. אולם למרות שהיה רק בן 36 במותו, הוא השאיר אחריו כתיבה עשירה וענפה  המספקת היום תובנות יסוד לגוף ידע המכונה  התיאוריה הפוסטקולוניאלית. לבד מ"נדכאי האדמה" פרסם גם את  "עור שחור, מסיכות לבנות"  (Peau noire, masques blancs), "הקולוניאליזם הגוסס" (A Dying Colonialism) ו"למען המהפכה האפריקנית" (Pour la revolution africaine), האחרון הוא קובץ של מאמרים שפרסם במשך השנים במקביל בצרפתית וערבית בעיתון המחתרתי של הפ.ל.נ:  el Moudjahid

            התיאוריה הפוסטקולוניאלית היא תוצאה מאוחרת של המאבק האנטיקולוניאלי שאת שורשיו ניתן למצוא במאבקים הפוליטיים לדה-קולוניזציה ובעמדות שהציגו מנהיגים בולטים ב"עולם השלישי" דוגמת מהטמה גנדי, ג'אוארלל נהרו או פטריס לומומבה. מנהיגים אלה, שלחמו לשחרור ארצותיהם משליטה קולוניאלית ישירה וממושכת, התמקדו בכתביהם באופן שבו יצר המערב קרטוגרפיה עולמית חדשה ודיכא תוך כדי כך את הקולוניות שתחת שליטתו. בכתיבתם סימנו מנהיגים אלה את המנגנונים באמצעותם כפה המערב על שאר העולם את פרשנותו – מה שמכונה אירופוצנטריזם - והציג את עצמו כתפיסה אוניברסלית המוגדרת במונחים של מודרניות ושל תרבות גבוהה מול נמוכה.

המאבק האנטיקולוניאלי התמקד בעיקר בזירה הפוליטית של המאבקים הלאומיים לעצמאות. אולם הכוח הקולוניאלי עיצב את שליטתו לא רק באמצעות הכוח הצבאי והכלכלי. לצד המדינה, המחנה הצבאי והתעשיה התייצבו גם כיתות בית הספר, הכנסיה, התרבות,  המדע, המעבדות, ואולמות ההרצאות באוניברסיטאות. מסיונרים נוצרים הזינו את משימת התירבות של "הילידים" באידיאלים נוצרים ומדענים העניקו לגיטימציה לכינון היררכיות גזעיות ואתניות. מדעים מיוחדים כמו האתנולוגיה או האתנוגרפיה הוקמו כזרועות תיאורטיות של הקולוניאליזם האירופי. מייד עם הפיכת האתנולוגיה למדע רשמי בבריטניה בשנת 1846 החלו אתנולוגים לארגן את המידע הנכנס מן הקולוניות ולהציג בערי אירופה  מעין  "גני חיות אנושיים". גמדים,  שחורים לבקנים או נשים הוטונטוטיות הוצבו מאחורי סורגים במה שכונה "תערוכות אתנוגרפיות". הם הובאו מאפריקה לאירופה ועוררו סקרנות בקרב  פיסיולוגים, זאולוגים וחוקרי טבע שניסחו את תשוקתם הקולוניאליסטית והפורנוגרפית במונחים של סקרנות מדעית. חוקר צרפתי בשם ז'ורז' קובייה  כתב על התיעוב שעוררה בו "ונוס" ההוטונטוטית והשווה את אחוריה אותם כינה "מסה רוטטת וצמיגה" לאחוריהן של קופות. תערוכות אתנוגרפיות ואתנולוגיות אלה שימשו "הוכחה" להבדלים בין הגזעים ואישוש לדוקטרינת הפרוגרס האירופית.

             אלא שהפרספקטיבות האנטיקולוניאליות שניתחו באופן ביקורתי את מנגנוני הדיכוי פסחו, עד לזמנו של פאנון, על העובדה שהעולם אינו מחולק באופן פשטני  לשולטים ונשלטים, מדכאים ומדוכאים, טובים ורעים. הגותו של פאנון צמחה מתוך לב המאפליה של אלג'יריה. במלחמה שם השתתפו כמיליון חיילים צרפתיים שהגנו על כמיליון וחצי מתנחלים (גם שם זה כונה בצדקנות: "הגנה על הבית"). הפייה נואר וארגון ה- OAS  של המתנחלים הפעילו טרור עצמאי ויחידות של מנהל אזרחי וכוחות של משתפי פעולה אלג'יראים שולבו ביחידות הצבא שהפעיל  שיטות של "טיפול מיוחד" במורדים. מתנגדי הכיבוש עונו, הושלכו ממסוקים, הוצאו מבתי חולים ועברו  "חקירה ממושכת".  בתקופה זו נהרגו ונטבחו כמה מאות אלפי אלג'ירים, לא רק על ידי הצבא הצרפתי אלא גם כתוצאה מלחימה בין ארגונים אלג'ירים לבין עצמם. עדויות מן התקופה מראות שגם הצבא הצרפתי עצמו  (למשל אצל ז'אן-ז'אק סרוואן-שרייבר בסגן באלג'יריה, הוצאת כתר 2002) בדומה לכוחות המורדים  (למשל אצל נואל פאורליר  בשחר במדבר, הוצאת עם עובד 2002) לא היו עשויים מקשה אחת. גם אלה וגם אלה היו מורכבים מרבדים שונים וביטאו עמדות שונות מגוונות. מאידך, המטרופולין בפריס חי בהכחשה כמעט מונוליטית. השלטון והתקשורת סיפרו שהכוחות נשלחו לצורך של 'פסיפיקציה', והבורגנות הצרפתית רצתה להאמין. די דומה למה שקורה כאן אצלנו בימים אלה  ממש.

מתוך הזוועות הללו מזהה פאנון את המנגנונים  המרחיבים את תפיסת המציאות הקולוניאלית  הפשטנית של "הם" מול "אנחנו" אל מציאות שעטנזית ומורכבת יותר. ראשיתה של תפיסה  זו קיבלה ביטוי עוד בספרו החשוב  "עור שחור, מסיכות לבנות". הספר שנכתב כבר ב- 1952 עוסק בשאלות של צבע, של זהות אתנית ובדיאלקטיקה של המבטים בין השחור ללבן, לרבות תופעת החיקוי ההדדי ביניהם. הצבע נכפה על השחור, טוען פאנון. כשהשחור יוצא לרחוב הילד רץ אחריו וצועק: "הנה כושי! אני מפחד מן הכושי". החברה הקולוניאלית מלאה סטריאוטיפים על  אופיו "הפרימיטיב" של השחור, על כישוריו הנמוכים או על תאותו המינית הבלתי ניתנת לריסון. "ארבעה כושים עם זקפה ממלאים קתדרלה" הוא כותב בהתרסה ומבין שהשחור יעסוק בנוירוטיות בצבע עורו כל עוד יחיה תחת שלטונו של הקולוניאליזם הלבן. לשחור יש שתי אופציות בהקשר שכזה. האחת, לבקש מאנשים שלא ישימו לב לצבע עורו, ברוח העמדה הליברלית. אלא שדווקא התעלמות משאלות של צבע בחברה בה צבע הוא מרכיב מהותי הינה בעצמה מנגנון של דיכוי. על אופציה זו אמרה פעם הסופרת האמריקאית השחורה טוני מוריסון שלא רק השמרנות ולא רק הגזענות משתיקות את השחור, אלא דווקא הליברליזם הודות לאצילות נפשו הרבה. האופציה השניה היא לבקש מאנשים שיכירו בצבע העור ואף יתגאו בו ("שחור הוא יפה"). אולם גם אופציה זו היא אופציה של דיכוי בחברה שמעריצה את "הלובן".  בספרה ""Je suis Martinique כותבת מיוט קפסיה (Capecia), מולאטית ממרטיניק, מחוז הולדתו של פאנון, כי אינה יודעת ולא אכפת לה אם מאהבה הצרפתי (הלבן) נאה או מכוער. "כל שאני יודעת הוא שיש לו עיניים כחולות, שיער בלונדי ועור בהיר".

במלים אחרות, שתי האופציות שעומדות בפני השחור הן אופציות של נוירוזה. כדי להתמודד עם מציאות זו עוטה על עצמו השחור "מסיכה לבנה", סוג של הכחשה. לימים תבוא  טוני מוריסון ותהפך את תמונת המציאות הזו על ידי הפיכת "הלובן" לקטיגוריה לא טבעית ונוירוטית בעצמה. היא תסביר ש"הלובן" הוא קטיגוריה שהמצאתה אפשרית רק בסביבה בה יש "שחורות" נגישה ותבקש לערער על מעמדו. תמונת העולם שהיא מציירת דומה לתיאורו של  אדוארד סעיד בספרו הקלאסי  אוריינטליזם המשרטט את האופן שבו המערב הגדיר את עצמו כתשלילו של האוריינט המומצא.

אף שפאנון הקדיש רק עמודים ספורים בעבודתו להגל, ניכרת בה השפעת  הפנומנולוגיה של הרוח ובעיקר השפעת הרעיון ההגליאני אודות יחסי הגומלין הדיאלקטיים בין אדון ועבד (רעיון שאליו נדרשו גם  ז'אן-פול סארטר, וכותבים אנטיקולוניאליסטים בני תקופתו של פאנון כמו אלבר ממי, אנואר עבד-אל-מלכ, ומוחמד סהלי). פאנון צובע את יחסי האדון והעבד בצבעים גזעיים ועומד על הקושי של השחור  (בדומה לעבד של הגל) להשתחרר מן האדון, קושי שנובע מן התשוקה והקנאה, הגורמים ל"שחור לרצות להיות כמו האדון". בתיאור הדיאלקטיקה שבין האדון לעבד במונחים של גזע וצבע, מצביע פאנון על תופעת החיקוי אצל מושא הדיכוי הקולוניאלי (שתקבל מאוחר יותר חשיבות מרכזית בתיאוריה הפוסטקולוניאלית ובמיוחד אצל הומי באבא, חוקר הודי בן זמננו, אשר מרחיב ומדבר גם על החקיינות האוריינטליסטית של המדכא עצמו). היליד בן מרטיניק שונא את הקולוניאליסט הצרפתי אולם תודעתו נכבשת; למשל בכך שהוא מבקש לדבר את השפה הצרפתית, שפת האדון, על בוריה ולאמץ את חזותו. ניתן למצוא מקבילות לתופעה זו בהקשרים נוספים. הילד האינדיאני באמריקה מוצא את עצמו מזדהה עם ג'ון ויין הלבן כגיבור הסרטים ההוליוודים בהם הוא צופה, כנגד עצמו וזהותו  הילידית. ואם נפנה לסביבתנו הקרובה נוכל לראות כיצד מבקש המזרחי לחקות את האשכנזי – בדיבור, בשפה, בדעות – במלים אחרות, לעטות "מסיכה לבנה" על פניו, ולמחוק את שרידי ערביותו.

פרקטיקות אלה משקפות אמביוולנטיות, שנאה עצמית, ונוירוזה. השחור לומד ששחורות מתחברת לחטא ולרוע. הקולוניאליזם אפשרי, בין השאר, בשל הזהות המסוכסכת ובשל התשוקה להתחבר אל היסודות השוללים אותך. האדם שצומח מתוך השיטה הקולוניאלית, ומן הניוון שהיא גוזרת, הוא אדם מפוצל. הוא מפוצל גם כאשר הוא מזדהה עם המדוכא באלג'יר וגם כאשר הוא מזדהה עם התוקפן. פיצול זה מעכב, באופן טבעי, את המאבק הבלתי מתפשר לשחרור. הוא מחליש את ההתנגדות "הטהורה" עליה דיברו ההוגים האנטיקולוניאליסטים המוקדמים. במובן זה המציאות הקולוניאלית הגיעה לנקודת אל-חזור.

הפתולוגיות הללו ובעיקר הפיצול של משיכה ודחיה מתגלם בזהותו של כל סוביקט קולוניאלי, כולל אצל פאנון עצמו שחצה את הקוים מספר פעמים. הוא עזב את מרטיניק, למעשה ברח מן הקולוניה שבאיי הודו המערבית לבלי שוב אליה יותר. בפריס גילה שאין הוא יכול להמלט מזהותו השחורה וברח דרומה לעיר ליון. אחר כך הצטרף לכוחות הכיבוש הצרפתי, התפטר וערק למחתרת האלג'ירית ואח"כ נאלץ לעזוב לתוניס. לפאנון לא היה הכוח לחזור למרטיניק על מנת לאמץ שם חלק מן התובנות הפוסטקולוניאליות שפיתח באלג'יר. הוא העדיף להלחם בגזענות ובקולוניאליזם במחוזות אחרים. כפי שהעירה בזכרונותיה סימון דה בובואר, פאנון הרגיש מבוכה כפולה. הן משום שלא נלחם בעבור אדמתו שלו (מרטיניק), והן משום שנלחם בעבור אדמה שהוא זר לה (אלג'יריה). אולם למרות שחלק מן המתנגדים לפאנון, בעיקר בשל קנאה,  קראו ל"דה פנוניזציה של אלג'יר", פאנון עצמו ראה קשר ישיר בין שני המאבקים הללו כנגד הקולוניאליזם הצרפתי.

נחמה מסוימת ניתן לראות בעובדה שה"תודעה הכפולה" אינה נשארת נחלת המדוכא בלבד. גם הקולוניאליסט מאמץ אותה כפי שזה בא לידי ביטוי בתופעת החקיינות. כך למשל  "השומר" ו"החלוץ", דמויות קולוניאליסטיות מיתולוגיות בהיסטוריה הציונית, גילו תשוקה אוריינטליסטית אל היליד הפלסטיני בן המקום, אל הכאפייה, אל הכפר, אל האוכל, הקפה והפולקלור. החקיינות מזהמת את הקטיגוריה הלבנה ומגדירה אותה מחדש במונחים של שעטנז תרבותי. בתוך מסגרת זו אין הלבן יכול עוד לטעון לעליונות תרבותית (וגזעית) ברורה משום שטבעו ותרבותו של ה"אחר" נרשמים על לוח ליבו של הלבן. הכיבוש אינו פוגע רק בנכבשים, אלא משחית את ליבו ונשמתו של הכובש וחברתו. בשני המקרים, גם אצל המדכא וגם אצל המדוכא, "האחר" מחזיק בסוד באשר לשאלה הגדולה: "מי אני" ו"מהי זהותי".