בין לאומיות סוציאליסטית ללאומיות קפיטליסטית

 

אופיר עבו

 

 


תנועת "חברה צודקת" ארגנה הרצאה של גדי טאוב שנקראה "מסולידריות לאינדיבידואליזם - הערכים המשתנים בישראל". לטאוב יש תפישה מאוד מגובשת על החברה הישראלית. הוא טוען כי זו חברה העוברת מערכי סולידריות עמוקים שהיו טבועים בבסיסה התרבותי לתפישה אינדיבידואליסטית, ריקנית וחסרת ערכים ונורמות מוסריות ראויות. לדידו, החברה הישראלית איבדה את הסולידריות שסייעה לה להפוך לאחת החברות השוויוניות בעולם עד סוף שנות ה-70. הסולידריות הזאת התאפיינה לא רק ביסודות חברתיים נעלים אלא גם באמונה פנימית עמוקה של כל חלקי החברה הישראלית בערכים תרבותיים משותפים. לפי טאוב, שני פנים אלו של הסולידריות משו מן העולם. הפרויקט החברתי שברצונו לכונן הוא השבת הסולידריות הזאת כי היא זו שתביא מזור לחולייה של החברה הישראלית.

פירוקו של המרכז הציוני-יהודי, לפי טאוב, הוא הגורם הראשי למצבה העגום של החברה הישראלית. תהליך פירוקו של מרכז זה החל עם כיבוש השטחים ב-1967. המחלוקת על משמעותם ועתידם של השטחים הביאה בהדרגה לפירוק המאכזב. לטענתו, התפרקותו של המרכז הובילה לניכור כלפי ערכי המוסר ונורמות הסדר שהנחילה הציונות ובו בזמן יצרה חלל שלתוכו נכנס השמאל הפוסט-ציוני; אותו שמאל שמסכל כל ניסיון וכל רצון לסולידריות ולמאבק חברתי משמעותי. וכאשר טאוב מביט בעיניים כלות על המציאות החברתית בישראל הוא איננו מצליח להבין אילו ערכים נותרו לנו לאחר שסיימנו לבעוט בגווייתה הסרוחה של הציונות. אם רוצים אנו בחיים מלאי משמעות, עלינו לחזור ולהקים מחדש מרכז לאומי שינחיל סולידריות בקרב העם. טאוב נמנע מלציין במפורש איזה אופי יישא אותו מרכז לאומי, אך בדבריו איננו מותיר פתח לשום תפישה פרט ללאומיות היהודית, קרי הציונות. הלאומיות היהודית, לפי השקפתו, היא הדבר היחיד שיעניק לחיינו את משמעותם המלאה, ועל בסיסה יהיה ניתן לכונן מדינת רווחה צודקת, שוויונית ומתקדמת.

גדי טאוב חותר לחזון של מדינת רווחה וסולידריות חברתית, חזון אותו היה רוצה להגשים במדינת ישראל. אך הוא סבור כי ללא תפישה לאומית ממוסדת ומקיפה, לא ניתן יהיה לממשו. מכאן הוא מגיע אל המסקנה שמדינת רווחה אינה מסוגלת לתפקד ביעילות הראויה ללא קשרים לאומיים בין אזרחיה. בדבריו עולה הטענה כי על מנת לכונן סולידריות חברתית בין איש ההיי-טק מרמת אביב למטפלת מאופקים, יש לטפח את הקשר הלאומי ביניהם; בלעדי זה, לא תיווצר לעולם סולידריות שתוכל להבטיח את התשתית של מדינת הרווחה הישראלית.

מבחינתו אין כלל ספק שקשר לאומי זה יהיה חייב להתבסס על יהדותם של איש ההיי-טק מרמת אביב והמטפלת מאופקים. טענה זו היא חלק מקו הטיעון הכללי שלו שמתעלם כמעט לחלוטין מהערבים בישראל. עניינו הוא בסולידריות בין יהודים ובין יהודים בלבד. טאוב מתאר את החברה הישראלית כמערכת סגורה שגבולותיה מוגדרים כאמור על-פי הזהות האתנית היהודית. מתוך הניתוח הזה ברור כי הערבים יהיו לא רק מחוץ למדינה היהודית והדמוקרטית שטאוב כה חפץ ביקרה, אלא גם מחוץ למערכת הרווחה הישראלית.

בסופו של עניין, ימצאו את עצמם הערבים בשוליה של מדינת הרווחה הישראלית המבוססת על סולידריות שמנוסחת במונחי הרגשות הלאומיים המשותפים לרוב האוכלוסייה, קרי היהודים. האם זו מטרתה הגדולה של מדינת הרווחה שטאוב כה עמל להקים בישראל? אל לה למדינת רווחה להתבסס על רגשות אתנו-לאומיים. מדינת רווחה צריכה להתבסס על עקרונות אוניברסליים המעניקים לכל אזרח ולכל קבוצה את זכויותיהם החברתיות. עקרונות אלו אמורים לספק רשת ביטחון חברתית לכל אזרחי המדינה, כזו שתגן עליהם אם ייקלעו למצב כלכלי-חברתי גרוע מכל סוג שהוא. וזאת מבלי להתייחס לעובדה שהאזרח הוא יהודי, ערבי, מזרחי, אשכנזי, גבר או אשה. האזרחות - ולא האתניות או הלאומיות - חייבת להיות העיקרון המארגן של מדינת הרווחה.

הניתוח של גדי טאוב בעייתי מבחינה נוספת, וזו נוגעת לחוסר המשקל שהוא מייחס למרכז עצמו בתהליכי הקפיטליזציה והאינדיבידואליזציה שעוברים על החברה הישראלית בשנים האחרונות. על-פי טאוב, המרכז הוא מערכת מונוליטית, סגורה, מעין "קופסה שחורה", שההשפעות עליו מבחוץ הן אלו אשר מפרקות אותו בהדרגה. בדברי שלהלן אנסה להוכיח כי המרכז הלאומי לדורותיו היה בעל תפקיד משמעותי וקריטי בפירוקו העצמי.

חוששני, כי אותו מרכז יהודי-ציוני-עברי-סוציאליסטי שטאוב כה מהלל ומשבח, ביקש להתפרק מ"נכסיו" החברתיים והתרבותיים. ראשית, ברצוני לטעון כי מפא"י לא היתה מפלגה סוציאליסטית במובן הקלאסי, כאשר אפילו לא ייסדה מערכת רווחה, כפי שהיה מקובל למשל במדינות מערב אירופה עד סוף שנות ה-70. בהקשר הזה, חשוב לציין כי מדינת רווחה קלאסית לא היתה בישראל עד ל-1975, עד אשר בפעם הראשונה נכללו קצבאות הילדים באופן מפורש בתקציב המדינה (תוצאת מאבקם של "הפנתרים השחורים").

בנוסף, מפא"י היתה מפלגה סוציאליסטית במובן התרבותי, הרבה יותר מאשר במובן החברתי-כלכלי. "הסוציאליזם" שימש בידי מפא"י מכשיר שבאמצעותו היה ניתן לבנות מדינה. ניתן לומר כי זרעי הפירוק של הסולידריות בישראל והמעבר ממרכז לאומי סוציאליסטי למרכז לאומי קפיטליסטי נבטו בראש ובראשונה בתוך המרכז עצמו. מה שהביא לפירוקו של המרכז "הסוציאליסטי" עוד לפני כיבוש השטחים ב-1967 היה שינוי מהותי בערכיו של אותו מרכז הגמוני.

הרי מפלגת רפ"י שגרמה לפיצול העמוק ביותר בתוך מפלגת הפועלים הארץ-ישראלית, עוד ב-1965, חרטה על דגלה את ערכי התיעוש והקפיטליזם. מפלגה זו, שבראשה עמד דוד בן-גוריון, ביקרה בחריפות את ערכי השיתופיות של מפא"י, את ערכי "ההגמוניה הפועלית" ואת המחסומים שהציבה ההסתדרות, ארגון העובדים בישראל, בפני התפתחות תעשייתית-קפיטליסטית של המדינה.

דוגמה נוספת לכך היא מפלגת ד"ש שהוקמה ב-1977 על שני עיקרים הקשורים אחד בשני: האחד, לפרק את המרכז, קרי את מפא"י ובסיסי הכוח שלה ובראשם ההסתדרות, והנוסף, ליצור בישראל מערכת מוסדית גמישה וידידותית יותר להון. האם ראשי שתי המפלגות הללו לא באו למעשה מתוך מפא"י, מתוך המרכז הלאומי-ההגמוני? האין זה המרכז שהפעיל מנגנון להשמדה עצמית פשוט משום שזה היה האינטרס שלו? האם כעת ניתן "להאשים" רק את הכיבוש בשינוי הערכים בישראל?

כאשר המרכז, ובראשו מפא"י, חש כי השיג את מטרתו, קרי הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, הוא החל אט-אט לשנות את פניו, מתפישה של סוציאליזם תרבותי-לאומי (כפי שהגדיר זאת זאב שטרנהל בספרו "בינוי אומה או תיקון חברה?") לקפיטליזם כלכלי וללאומיות ציונית-ליברלית מבית מדרשן של רות גביזון ויולי תמיר.

הניתוח של גדי טאוב מתעלם אם כן מהאינטרסים של המרכז בפירוקו העצמי. למפא"י ולבן-גוריון היו ללא ספק אינטרסים תרבותיים ב"סוציאליזם": הקמת המדינה; יצירת "היהודי החדש"; שליטה, משמוע (מלשון משמעת), פיקוח ומשטור של אוכלוסייה מעורבת מבחינה לאומית, אתנית ותרבותית. כל זה התאפשר, אם פחות ואם יותר, הודות לתפישה הסוציאליסטית של מפא"י. מסוף שנות ה-70, האינטרסים של אותו מרכז יהודי-ציוני-עברי פשוט השתנו. כבר לא היה צורך בבניית מדינה, כי היא כבר קיימת; לא היה צורך בכפייה של תפישה תרבותית אחת, משום שרוב החברה הישראלית כבר קיבל על עצמו את הערכים הציוניים-יהודיים. מה שלא מנע מהמרכז הלאומי, דרך אגב, להשתמש בפלורליזם הליברלי, אשר לכאורה מעניק ביטוי לשלל התרבויות והזהויות, כדי לחזק במובהק את ההגמוניה של התרבות הציונית-יהודית בספירה הציבורית הישראלית.

אין ספק כי ב-30 השנים האחרונות, התפנה המרחב הכלכלי והתרבותי בישראל בהדרגה לטובת האינטרסים של ההון. כיום, המרכז הלאומי מאמין באינטרסים קפיטליסטיים וטוען כי הם החשובים לקידומה של המדינה. אך עצם העובדה שהמרכז מאמין בקפיטליזם אינו אומר שהוא לא לאומי. אין בישראל אדם בר-דעת אחד שיכול להגיד כי המרכז של היום איננו לאומי. בהקשר הזה, חשוב להבין כי לקפיטליזם יש יכולת תרבותית סתגלנית. תרבות הקפיטליזם היא בעלת עוצמה רבה כל כך שהיא יכולה לעמוד בסתירותיה שלה ובד בבד לנכס לעצמה כל גילוי תרבותי - בין אם תהיה זו לאומיות, דמוקרטיה או דיקטטורה (פאשיזם). לפיכך, את המאבק החברתי צריך לנהל נגד הקפיטליזם ולא בעד כינונו של מרכז לאומי.

המאבק החברתי הראוי צריך לכלול ביקורת קשה על המרכז הלאומי-יהודי בכללו, שכן הוא, בשם האינטרסים המשתנים שלו, הביא עלינו את הריסוק הזוחל של מדינת הרווחה. במקום להיאבק על השבת המרכז הלאומי על כנו, יש להשמיע ביקורת חריפה כלפיו על הברית הלא-קדושה שכרת עם ההון. בדרך זו יהיה ניתן, למשל, להבחין באופן שבו "מלחמה על הבית" בשם הלאומיות היהודית הופכת לפלטפורמה נוחה לחיסול מדינת הרווחה ולהפקרת האזרחים לחסדי השוק. בתקופת מפא"י, או המרכז "הסוציאליסטי", הסוציאליזם שימש כלי בידיה של הציונות להשגת הלאומיות; כיום, בתקופת שרון ונתניהו, או המרכז הקפיטליסטי, הלאומיות משמשת מכשיר בידיהם כדי לאפשר להון להשתלט על המדינה. בייחוד בשלוש השנים האחרונות, המרכז הלאומי הצליח להשליט שני סדרי-יום עיקריים על החברה הישראלית: סדר-יום מדיני-פוליטי המורכב בעיקר משיח יהודי-לאומי וסדר-יום כלכלי המורכב רובו ככולו משיח ליברלי-קפיטליסטי. ניתן לראות בעין בלתי-מזוינת את הקשר בין הדברים. ולכן, אני סבור שאת האינטרסים לשינוי הערכים בחברה הישראלית צריך לחפש במרכז הלאומי עצמו. השבתו של מרכז לאומי קולקטיביסטי, או "סוציאליסטי", איננה מטה-קסם שבעזרתו ניתן יהיה להבריא את החברה הישראלית ולהעמיד את הסולידריות על כנה מחדש. צריך לבחון בדיוק אילו ערכים השתנו בחברה הישראלית ומדוע, ואפילו חשוב יותר, לחשוף את האינטרסים של המרכז בשינוי זה. בחינה כזאת, כפי שניסיתי לעשות במסגרת חיבור זה, תוכל לדעתי לסייע לנו לייצר עמדה ביקורתית יותר כלפי הקפיטליזם המתפשט, כמו סרטן, במדינתנו.

לטעמי, התפישה של גדי טאוב שגורסת כי שינוי הערכים בישראל נובע מהאינטרסים של ההון בלבד מבלי להתחשב באינטרסים של המרכז הלאומי-יהודי לדורותיו בשינוי הזה, לוקה מאוד בחסר ואינה מאפשרת הבנה רחבה של התהליכים שעוברים על החברה הישראלית.

 

פורסם לראשונה באתר 'הגדה השמאלית', 07.08.2003