אנא מן אל-יהוד: הסיפור הזוכה בתחרות הסיפורים הקצרים של "הארץ", 2005

לסיפור הזוכה: "אנא מן אל-יהוד" מאת אלמוג בהר

 

נימוקי השופטים לבחירה בסיפור "אנא מן אל-יהוד" למקום הראשון בתחרות

היפוך הזהות משמש בסיפור זה נקודת פתיחה מסקרנת לעיסוק מקורי בסוגיית הזהות התרבותית של "המזרחים" בישראל, ובעצם בזהות התרבותית של הישראלים בכלל. עושר הכתיבה ואיכותה, נימה קלילה של הומור ותפניות בלתי צפויות מבהירים שזה אכן סיפור, ולא מאמר מחאה בתחפושת. ככל שמתקדמת הקריאה מתברר, כי אף שזה סיפור "מקומי" מאוד, יש בו מסר כלל-אנושי שיכול להתאים לחברת מהגרים באשר היא.

בדומה ל"על העיוורון" של ז'וזה סאראמאגו, גם כאן נפגע בתחילה אדם אחד - במקרה זה המספר - באחד מחושיו. אצלו זה כושר הדיבור, אבל אין הוא מוכה אלם, אלא רק מאבד את המבטא ה"ישראלי" שלו ומתחיל לדבר במבטא ה"עיראקי" של סבו. ה"חזרה לשורשים" רק מחריפה את תלישותו. היהודים חושדים שהוא ערבי (שוטרים עוצרים אותו שוב ושוב), הערבים מתנכרים לו, ואילו אשתו נדבקת אף היא במחלה - אבל מאחר שאביה מתימן ואמה מטורקיה, התערבבו אצלה המבטא התימני והספניולי.

אחר כך מתחילה ה"מגיפה" הזאת להכות בישראלים נוספים, המתחילים לדבר אף הם במבטא של הוריהם והורי הוריהם. לא רק אלה ממוצא מזרחי: "הדיבוק הזה נוגע גם באשכנזים" (וכמה יאה כאן הבחירה במלה דיבוק). עד מהרה מתגלה כי לא מהפיכה היא זו, אלא רק "הביקור האחרון של הבריאות לפני המוות". הסיבה פרוזאית להחריד: הרשויות החליטו להתנות מתן תעסוקה ב"דיבור עברי נכון", ובכך סכרו את השיטפון.

אבל המספר אינו מוכן לחזור אל המבטא הקודם, "הנקי", שהוריו כה התאמצו לסגל לעצמם ולילדיהם - גם זה היה בעצם סוג של נכות ("הרי גם אתם אותה גלות"). בעצת סבו, המתגלה אליו בקולו, הוא בוחר בשתיקה, רק כדי לגלות שגם היא אינה מספקת ביטחון, ושוב הוא מובל לבית המעצר.

אם שתיקה אינה הפתרון - אולי כתיבה? "הנה אני כותב שירי התנגדות לעברית בעברית... כי אין לי שפה אחרת לכתוב בה".

 

אהוד עין-גיל, ארנה קזין, סמי ברדוגו

 

 

פורסם לראשונה ב"הארץ", 21.4.2005