המאבק המזרחי בישראל, 1948-2003

 

סמי שלום שטרית

 

עם עובד, 2004

 

 

כשאני חוזר מהספר חזרה אל אמי, אני שואל עד כמה הידע הזה היה יכול לשנות את חייה ואת חיי, ועם זאת כשאני יושב ומקריא לה את הספר, משתחרר בי משהו, ששייך רק לי (כחלק מהקולקטיב המזרחי), אבל באופן פרדוכסלי שייך גם לכל קבוצה מדוכאת באשר היא, שמתוודעת לעברה בעיניים ביקורתיות.  

 

מתוך רשמים על הספר, אתר העוקץ

 

 

עניינו של ספר זה הוא המאבק החברתי והתרבותי של המזרחים בישראל. הספר מבקש לפתוח דלת קדמית רחבה לסיפורם הביקורתי של המזרחים בישראל, אשר המדינה מתכחשת לו בהיסטוריה הרשמית שלה. גם ברמה הציבורית והאקדמית קיימת עדיין התכחשות רבה לסיפור המזרחי הביקורתי. כתוצאה מכך רוב הישראלים, יהודים וערבים, מזרחים ואשכנזים, שרוי בבורות-מאונס כלפי הממד הזה בתולדות הציונות והישראליות: המפגש התרבותי בין הציונות ומדינת ישראל לבין יהודי ערב וארצות האיסלאם, והשלכותיו החברתיות והפוליטיות. הבורות הזו גורמת פחד ורתיעה המונעים מכולנו התבוננות אמיצה במראה, לקראת הכרה, מחשבה ופעולה של שינוי.

 

לאחר שהמחבר סקר למעלה מחמישים שנות מאבק מזרחי, אשר היה תמיד גם המאבק החברתי היחיד, ניתן לומר בביטחון רב ובמידה רבה של צער, שמעולם לא הייתה יכולת השלטון לדכא ולרסן את המאבק, גבוהה ובטוחה כל-כך כפי שאנו רואים בעשור האחרון (וראו הדוגמא האחרונה של מחאת ויקי כנפו והאמהות החד-הוריות שנמוגה כמעט מעצמה). אין היום ארגון או תנועה, או אפילו קואליציה של תנועות וארגונים, אשר מצליחים לאיים על הסדר הכלכלי הקיים, גם לא ארגוני העובדים הפוזלים כל העת אל כס השלטון. זאת למרות שהמאבק המזרחי פתח תהליך חברתי ותרבותי ארוך ששינה את פני הדמוקרטיה הישראלית: מעבר למערכת פוליטית דו-מפלגתית, ייצוג פוליטי נרחב מאוד למזרחים (גם אם ברובו כוזב), מימוש גבוה מאוד של הכוח האלקטורלי ברשויות המקומיות, פוליטיקה קהילתית עצמאית, תנועות חברתיות, ארגוני מחקר וזכויות, ארגוני חינוך אלטרנטיביים, פריחת תרבות ישראלית-מזרחית אלטרנטיבית בספרות, בקולנוע ובמוסיקה; מאבקים חקיקתיים גדולים, שיח אקדמי ביקורתי ועוד. ולכאורה אף תמוה מכך, במקביל לכל השינויים האלה הלך והעמיק שלטונה של הכלכלה הימנית אשר מפרקת בשני העשורים האחרונים את מדינת הרווחה, ומתירה עוד ועוד את רסן האחריות של המדינה לקיומם בכבוד של כל אזרחיה, תושביה ועובדיה. מדוע אם כן לא מתאפשרת פעולת שינוי כוללת, או לפחות פעולה לבלימת הרס החברה הישראלית? את הסיבות מציג סמי שלום שטרית בספר בהרחבה, ועומד כאן רק על התנאים העיקריים לשיתוק המאבק. ראשית, המאבק המזרחי מעולם לא היה לגיטימי בעיני המערכת הפוליטית, התקשורת הישראלית והאקדמיה, למרות שבעצם היה ברוב יעדיו תמיד מאבק חברתי טיפוסי כפי שמוכר לנו מן העולם. מכאן שבכל פעם שהשלטון והתקשורת דיכאו את המאבק המזרחי, הם למעשה שיתקו את המאבק החברתי בישראל, כי לא היה מאבק חברתי זולתו. לדה-לגיטימיזציה הזאת של המאבק המזרחי נוסיף את המצוקה של תנועת המאבק הערבית-הישראלית, אשר כל מחאה חברתית שלה נתפשת על-ידי השלטון כפעולה עוינת נגד ביטחון המדינה וזוכה בהתאם לטיפול צבאי כולל ירי והרג של מפגינים, כאשר מנהיגיה נרדפים על-ידי המערכת הפוליטית והמשפטית. שנית, אידיאולוגיית ההתנחלות המשיחית של ה"ליכוד" זכתה ב"תמיכת-חבילה" של המזרחים, כאשר עברו ל"ליכוד" כמרד נגד מפא"י ולא כמעבר אידיאולוגי, כפי שנהוג לחשוב. האידיאולוגיה הזאת אשר הביאה לסכסוך הדמים הקשה עם הפלסטינים בעשור האחרון, הפכה לכלי מניפולציה רב-כוח המשתק כל ניצוץ של מחאה וקולות לשינוי חברתי. כל בר-דעת יודע כי ביום בו יסתיים הסכסוך, יעלו ויתפרצו אל מרכז סדר היום הפוליטי השאלות החברתיות והאזרחיות בישראל. שלישית, תנועת ש"ס אשר סימנה עצמה עבור מזרחים רבים כאלטרנטיבה לליכוד ולמפד"ל, ואשר השתמשה ביסודות סמליים משיח המאבק המזרחי, הפכה בפועל לשסתום המאבק המזרחי ולספוג המחאה החברתית. עד 2003 ש"ס הייתה שותפה לכל ממשלות הימין הכלכלי ותמכה במדיניות פירוק מוסדות הרווחה בישראל, בעוד היא מנקזת לתוכה כל תסיסה חברתית בקהילות המזרחיות. ברור אם כן, כי רק שינוי מכריע בשלושת התנאים הללו, יצליח להניע את תנועת המאבק המצוידת היום בשיח מפותח, במודלים לשינוי וחשוב יותר בקואליציות מגוונות המסוגלות לשבור את הבידוד האתני ממנו סובל המאבק המזרחי, אשר מבקש בעשור האחרון לפחות, להיות מאבק כלל חברתי.

 

אחד הצירים המרכזיים של הספר הוא שירטוט התפתחותו של השיח המזרחי הביקורתי, אשר למעשה יצר ועיצב את השיח החברתי הרדיקלי בישראל בכלל והשפיע רבות על התפתחותו של השיח האקדמי הביקורתי המכונה לעתים "פוסט-ציוני". אך עיקרו של הספר הוא תיאור וניתוח התגובות הפוליטיות של המזרחים כלפי מדיניות הדיכוי התרבותי והכלכלי שהופעלה נגדם מרגע בו דרכה כף רגלם על אדמת הארץ. תגובות אלה, הן כלפי השלטון והן כלפי "המנהיגות המזרחית" מטעמו, נעו מפעולות מרד ומחאה רבות אך מקומיות, דרך פעולות מרד מאורגנות ועד הקמת תנועות חברתיות, ארגוני חינוך ותרבות ומפלגות פוליטיות. היחסים בין תנועות המחאה ומנהיגי העימות לבין "המנהיגים" המזרחים בחסות המפלגות האשכנזיות, או במלים אחרות - בין הרדיקלים לבין המתונים, הם הסוגייה המרכזית המנחה את הדיון בספר.

 

 

על הספר:

 

הגדה השמאלית

העוקץ

 תרבותWalla

מחסום