מעבר לקשת: ראיון עם משה קריף

אלישיב רייכנר

כשמשה קריף היה בין מקימי 'הקשת הדמוקרטית המזרחית', הוא לא רצה את המילה 'המזרחית' בשם. עכשיו הוא מפרסם ספר על התנועה, ושמו, לא במקרה, 'המזרחית'. בהזדמנות זו הוא גם סוגר חשבון עם האגף האנטי-ציוני בתנועה, שהרחיק לטעמו את הקשת מתומכיה הטבעיים, וקורא למתנגדי ההתנתקות להצטרף, עם הלהט הכתום, לפרויקט החברתי שלו

על כריכת 'המזרחית', ספרו החדש של משה קָרִיף, מצולמת משפחה באר-שבעית נופשת בחצר אחורית של בלוק מוזנח. ההורים יושבים בביגוד קיצי מינימלי ליד שולחן קטן שעליו כוסות מים וקערה עם חתיכות אבטיח. שלושת ילדיהם מצטופפים בתוך בריכה מתנפחת שבקושי מצליחה להכיל אותם. "שלי יחימוביץ אמרה לי", מספר קריף, "שמבין חברי הקשת, רק אני יכולתי לשים על הכריכה תמונה כזאת. אני לא בורח מהמקום שבו נולדתי ושלו אני חייב. המרחב הציבורי שבתמונה הזאת הוא מרחב הילדות שלי. כך היה נראה הבלוק שלנו בשכונת 'מעון לעובד' ברעננה. יש במקום הזה אושר גדול, והרבה אופטימיות. הבריכה הקטנה הזאת בחצר, להוריד את השולחן מהסלון למטה, לא להתבייש בבטן, ולדעת לחיות עם המידתיות שאיבדנו".

 

קריף (43) מודה שבאופן תת-מודע, התמונה על כריכתו של הספר שפורש את סיפורה של 'הקשת הדמוקרטית המזרחית' מנסה להתמודד עם הדימוי האליטיסטי והמנוכר של תנועה זו, שהתיימרה לייצג את השכבות החלשות אך לא השכילה להתחבר אליהן ממש. הדימוי המנותק הזה הוא אחד הדברים שהטרידו את קריף, ממקימי הקשת והדובר שלה במשך חמש שנים, והוא גם אחת הסיבות לכך שהיום קריף פועל לביטוי משנתו החברתית בדרכים עצמאיות.

 

 

זהירות, סכנת התפוררות


תנועת הקשת הדמוקרטית המזרחית הוקמה בקיץ 1995 על ידי חבורת פעילים חברתיים מזרחים, רובם אנשי אקדמיה ותקשורת. מטרתה המוצהרת של התנועה היתה לפעול לשינוי חברתי-כלכלי בישראל. ההישג העיקרי שעליו היא חתומה הוא 'בג"ץ הקרקעות' מאוגוסט 2002. שבעה שופטי בית המשפט העליון החליטו אז לבטל את ההעדפות שניתנו לחקלאים שקרקעותיהם הופשרו לשימוש לא-חקלאי, ולפעול לחלוקה חברתית צודקת יותר, להבנתם, של משאבי הנדל"ן. פסיקתו של בג"ץ סימנה ניצחון במאבק בן חמש השנים שניהלה הקשת מול תנועות ההתיישבות, כשהיא מתבססת על הטענה שהקרקעות החקלאיות שייכות לכל אזרחי המדינה.


על הקבוצה הראשונית של הקשת נמנו, מלבד משה קריף, גם הסופר והמשורר סמי שלום שטרית, ד"ר מאיר בוזגלו, ד"ר ויקי שירן ז"ל, פרופ' יהודה שנהב, השחקנית חנה אזולאי-הספרי וחברים נוספים. רוב החברים בתנועה השתייכו מבחינה פוליטית לשמאל הקיצוני, וחלקם הגדירו עצמם פוסט-ציונים או אפילו יהודים-ערבים. משה קריף היה הסמן המתון בתנועה, הן בעמדותיו המדיניות והן בנטייתו לדרכי מאבק פוליטיות. עיסוקו בשיווק פוליטי הביא אותו באופן טבעי לתפקיד דובר התנועה.


הספר שלך, שמתעד עשר שנות פעילות של התנועה, נראה כמו ספר הספד, ספר מסכם. הקשת עוד נושמת?


"הקשת עוד נושמת ופעילה, אבל אין ספק שלא כמו בעבר. הספר נולד עכשיו, בתום עשר שנות מאבק, כי רציתי להראות לאלו שאש התיקון החברתי בוערת בהם, איך ניתן ליצור מסגרת של מאבק חברתי. פתאום כולם חברתיים עכשיו וזה יפה, למרות שזה לא תמיד אמיתי. בעיני, אגב, זה אחד ההישגים המרכזיים של הקשת – הבאת הנושא החברתי למרכז הדיון הציבורי. אבל פעילות חברתית לא יכולה להתנהל רק במרחב של מאמרים מבריקים בעיתונות. חייבים פרקטיקה פוליטית, וזו אחת ממטרותיו של הספר: להדגים ניהול מאבק חברתי פרקטי בכלים מקצועיים.


"סיבה נוספת לכתיבת הספר היא התהליכים שמתרחשים כיום בחברה. התלכיד של החברה הישראלית מתפרק, המסגרת המשותפת מתמוססת. היה לי חשוב להעלות זאת עכשיו, כדי שלא יאמרו שלא דיברו על זה. אני רואה בהוצאת הכסף של אנשי ההון המקומי אל מחוץ לארץ מעשה של חוסר אחריות יהודית כלפי המסגרת היהודית המשותפת. הם מוציאים כסף החוצה, משיגים לעצמם דרכון זר, וכמעט הייתי אומר מורידים סירות אל המים".

 

קשה להשתכנע שהנושא החברתי הוא הבוער, בתקופה שבה ההתנתקות עומדת במרכז החדשות.

 

 

"לדעתי, מה שיפרק אותנו זה לא ההתנתקות אלא התהליכים הפנימיים. היחסים בין שבטי החברה הישראלית, השאלות החברתיות הגדולות שעליהן אני כותב בספר, הם אלו שיפרקו אותנו. אני רואה את תופעת העיסוק בנושא המדיני-ביטחוני כתופעה של 'אין עבודה אבל יש נקמה'. אדם מובטל מגיע ללשכת העבודה, אבל הוא מבסוט שחיסלו את יאסין. יש לו חצי פה בלי סתימות בשיניים, אין לו כסף לשלוח את הבן שלו לקייטנה, אבל הוא מאושר ש'השחילו את המנוול'. החברה הישראלית נמצאת באטרף של איבוד פרופורציות בנושא הזה. לדעתי האיום הקיומי האמיתי הוא שאין לך חסכונות לילדים שלך. יש אנשים בעלי עניין לנופף באיום הביטחוני כדי שתמיד תהיה סיבה לא לעסוק בנושאים החברתיים, אבל לדעתי אם נתכנס פנימה כדי לדון בבעיית הגבולות הפנימיים שלנו, זה ישפיע גם על שאלת הגבולות החיצוניים".

מה הקשר בין הגבולות החיצוניים לפנימיים?

"כשאתה מתעל את האנרגיה שלך פנימה, ההשפעה היא גם במעגלים החיצוניים. במסגרת משותפת עם מכנה משותף רחב, היציבות, הנחישות והאמונה בדרך של החברה הישראלית תשפיע גם על המקום שלנו במרחב. זה ייצב אותנו גם מול הערבים. יש הרי דיבורים, אפילו בארה"ב, שמדינת ישראל לא תחזיק מעמד עוד חמישים שנה, וזה לא בגלל הפיגועים והפלשתינים אלא בגלל הבעיות הפנימיות שלנו. הרי מה אומר עלינו נסראללה? שאנחנו כמו קורי עכביש. מה אתה חושב, שהוא לא יודע מה קורה בתוך החברה הישראלית? הרי למה אנחנו בורחים? כי אנחנו מפורקים מבפנים".

 

דובר מנגנון החושך

משה קריף גדל עם שלושת אחיו בדירת שני חדרים. אביו, יליד תוניס, עבד כמפעיל מכונת הסרטה בבית קולנוע. האם, ילידת פרס, עבדה כעוזרת לגננת. מתקופת בית הספר היסודי הוא זוכר משחקי כדורגל שהפכו לקרבות חברתיים בין ילדי השכונות, ילדי הפועלים המזרחים, לבין ילדי הוותיקים המיוחסים – האשכנזים. בצבא שירת קריף בסיירת גולני והיה קצין בבית הספר למ"כים. לאחר השירות החל לעבוד כעיתונאי במקומון באזור השרון ולאחר מכן ב'קול ירושלים', במקביל ללימודי מדעי המדינה והמזרח התיכון.

בתקופה זו החלה להתפתח אצלו התודעה המזרחית. "פתאום גיליתי את השבטים השונים של החברה הישראלית, והתחלתי לנהל דיאלקטיקה עם עצמי. אתה שואל את עצמך למה הנמכת את המוזיקה של אום-כולתום ששמעו ההורים שלך, למה ביקשת מהסבתא הפרסייה שנראית כמו ערבייה להגיע רק עד 500 מטר משער בית הספר, כדי שלא יזהו אותה כקשורה אליך. אתה מתחיל להתבונן פנימה - מה אתה, מה הזהות שלך, ומה הרכיבים שהניעו אותך להתבייש במוצאך. פתאום אתה מגלה שאלו גם חוויות של אחרים. התחלתי לכתוב על זה מאמרים פובליציסטיים, ואז גיליתי את סמי שלום שטרית, שכתב על אותם דברים ממש".
המפגש של קריף עם שטרית בקיץ 95' היווה למעשה את לידתה של התנועה. השניים חברו למזרחים נוספים, והקבוצה החליטה לנסות ולהתלכד סביב ח"כ דוד לוי, שפרש באותם ימים מהליכוד. מהמפגש עם לוי יצאו חברי הקשת במפח נפש גדול. "דוד לוי לא הבין או לא רצה להבין", כותב קריף בספרו, "את העוצמה והסיכוי הגדול הטמונים בשיתוף פעולה עם חבורת הצעירים שהגיעה למשרדו באותו בוקר קיצי... הוא היה עסוק בהישרדותו הפוליטית והאישית יותר מאשר בסיכויי התיקון החברתי של החברה הישראלית הפצועה".

קריף וחבריו החליטו לנקוט יוזמה פרטית, ובכנס יסוד שהתקיים בחורף 96' הוציאו לדרך את תנועת הקשת הדמוקרטית המזרחית. למרבה האירוניה, הכנס הזה נערך בבית ההארחה של קיבוץ שפיים – קיבוץ שאדמותיו עמדו זמן מועט לאחר מכן במרכז המערכה הציבורית של התנועה הצעירה.

כבר מיומה הראשון של הקשת נתגלעו בה חילוקי דעות, שבהמשך גרמו לפרישת כמה חברים. ויכוח אחד ניטש על אופי הפעילות של התנועה. קריף ושטרית ביקשו ליצור תנועת המונים פוליטית, ואילו אנשי האקדמיה משכו לכיוון אקדמי. קריף מתאר בספרו את זעמו על פרופ' יהודה שנהב, שהגיע לפגישות הראשונות של התנועה חמוש במחברת כדי לתעד את הדיונים. 'קטרגתי על הרישום שלו, כאילו מאחורי נוכחותו לא מסתתרת כוונה פוליטית ציבורית לשנות באמת, אלא עוד סוג של מחקר אקדמי שישרת אותו ואת צרכיו. יהודה הטיח בזעמו את המחברת לעברי, וכמעט הגענו לתגרת ידיים".

בנובמבר 97' פרש סמי שלום שטרית מהתנועה, לאחר שחש כי היא נוטה לכיוונים לא פרקטיים ולא פוליטיים. הקש ששבר את גבו היה אי-ההיענות לתביעתו למאבק רדיקלי יותר בנושא הקרקעות. שטרית הציע להקים התנחלות מחאה על אדמות קיבוץ במרכז הארץ כדי להרעיש את הציבוריות הישראלית. קריף תמך בהצעתו, אך כאמור היא נדחתה על ידי מזכירות התנועה ושטרית פרש.

לאחר פרוץ מלחמת אוסלו התחלקה הקשת לשני מחנות. הפוסט-ציונים שבתנועה דרשו הצגת עמדה שמאלנית-רדיקלית באשר לסכסוך הערבי-ישראלי. מולם עמדו קריף וחברים נוספים, שהצהירו על השתייכותם למחנה הציוני וסירבו לגרור את הקשת לדיון ולעמדות שלדעתם לא יאפשרו את המשך קיומה. העימות הפנימי הגיע לשיא כשהפוסט-ציונים ניסו להדיח את קריף מדוברות התנועה כיוון ששירת במילואים כדובר של מתאם פעולות הממשלה בשטחים. חבר התנועה יוסי יונה, ד"ר לחינוך באוניברסיטת בן-גוריון, טען שקריף אינו יכול לשמש דובר התנועה כל עוד הוא גם "דובר מנגנון החושך הצבאי של מדינת ישראל". פרופ' שנהב תבע את הדחתו של קריף בטיעון שהוא בולם את כניסתם לשטחים של אנשי שמאל המבקשים להפגין הזדהות עם הפלשתינים. התנועה התכנסה לדיון בנושא, אך רוב החברים תמכו בקריף ודחו את התביעה להדיחו.

 

האחריות היהודית מפייסת אותנו

ויכוח ארוך נוסף בתוך הקשת נגע לזיקה לש"ס ולמה שהיא מייצגת. קריף וחברים נוספים צידדו ביצירת קשר עם ש"ס, מתוך ראיית המכנה המשותף המזרחי של שתי התנועות, אך אחרים בתנועה הסתייגו מכך. ערב כניסתו של אריה דרעי לכלא, ביולי 2000, ביקש קריף להזמינו לכינוס של הקשת כדי לבדוק יעדים ומטרות משותפות. חברי מזכירות התנועה הדהימו את קריף כשסירבו לארח את דרעי. הדיון נעשה סוער וכלל צעקות והטחת עלבונות, ובסופו יצא קריף כשידו על התחתונה. כעבור יומיים פרסם אחד מחברי התנועה מכתב בעיתון 'הארץ', ותחת הכותרת "הוא לא משלנו" תיאר באריכות מדוע סירבה מזכירות הקשת להיפגש עם דרעי. הטענה המרכזית שהעלה הכותב היתה שחברי ש"ס הצביעו נגד חוק הדיור הציבורי שהקשת דחפה להעברתו בכנסת, ונגד המאבק בנושא חלוקת הקרקעות.

למה היה חשוב לך הקשר עם דרעי?

"ההישג של דרעי וש"ס הוא בכך שהם לקחו את האלקטורט המזרחי, ובשמם של אלוהים והתורה הובילו אותו מבגין לש"ס. הם הצליחו לממש את הפוטנציאל הפוליטי המזרחי לכדי הזדמנות היסטורית של 17 מנדטים. ראיתי את המפץ הפוליטי הרחב שיכול להיווצר מהחיבור בין אינטליגנציה מזרחית לבתי הכנסת. בשבילי בית הכנסת הוא ההשלמה של המאבק החברתי, הוא המכלול של סדר היום החברתי שלי. אני לא מוכן לוותר על הפן של המסורתיות כחלק מהמזרחיות שלי. אתה לא יכול להיות עם עמדה מנוכרת ליהדות שלך, ואתה לא יכול להגדיר את המזרחי כיהודי-ערבי, כמו שעושה יהודה שנהב בספרו. אבא שלי ישבור לי אגרטל על הראש אם אני אגדיר את עצמי כיהודי-ערבי".

ובכל זאת, אתה לא ש"סניק.

"כי אני לא אוהב את האופי החרדי-ליטאי של ש"ס. אני מעדיף את המסורתיות. פעם אמר לי רב רפורמי: 'כל המזרחים הם רפורמים, הם נוסעים בשבת ברכב כדי לעשות קידוש אצל ההורים'. עניתי לו שבניגוד לרפורמים, הפשרנות של המזרחים לא מערערת על האורתודוכסיה. אני עושה קידוש, מניח תפילין ונוסע בשבת, אבל אני לא אניח על אשה תפילין. אני לא מערער על המהות האורתודוכסית, אלא לוקח ממנה את מה שמתאים לי, ואני רואה בזה משהו בריא. נכון, המזרחי יעשה קידוש אצל אבא שלו ואחר כך ייצא לעשן במרפסת, אבל אבא שלו לא יגיד לו 'אל תבוא אלי אם אתה מתכוון אחר כך לנסוע בשבת'. יש בדיחה על רב מזרחי שנוסע באוטובוס עם רב אשכנזי ויש רק מקום פנוי אחד, ליד אשה. המזרחי מתיישב לידה, והאשכנזי גוער בו: איך אתה לא מתבייש? עונה לו הרב המזרחי: 'אתה אולי רב, אבל אני חכם'. המקום הזה של הגמישות והפשרנות הוא מקום שאני מקבל באהבה".

מאבקי הקשת לא היו בהכרח קשורים למזרחיות. המאבק בנושא הקרקעות פגע גם במושבניקים מזרחים, וחוק הדיור הציבורי, שהקשת היתה שותפה בהעברתו, סייע רבות לעולים מברית המועצות. מן הצד השני של המתרס, נאבקו מול הקשת גם מזרחים כמו השר מאיר שטרית. גם בין הפעילים בתנועה לא כולם מזרחים. אחד הבולטים שבאנשיה היה ד"ר סנדי קידר, אשכנזי מרמת-השרון. בתחילת דרכה של הקשת התלבטו הפעילים אם להכניס את התיבה 'מזרחית' לשם התנועה. קריף סבר אז שעדיף לא לכלול את ההגדרה המצמצמת, כדי שלא להדיר מהמאבק של התנועה את אלו שאינם מזרחים לפי מקום לידתם. באופן פרדוקסלי, לספרו שמתעד את פעילות הקשת בחר קריף דווקא במילה הזאת.

"בתיבה 'המזרחית' יש רכיבים מאוד עמוקים", הוא מסביר כיום. "בחרתי בה דווקא בגלל הוויכוח שהיא מעוררת. מעניין אותי למה היא כל כך טעונה וכל כך מאיימת על אנשים. מעבר לזה, יש כאן גם אמירה שאני רוצה פיוס עם המרחב המזרחי. אני חושב שאסור לנו להיות המוצב הקדמי של הנצרות בעימות בינה לבין האסלאם. אני לא מוותר על הלאומיות היהודית, אבל אני גם אומר שאני לא רוצה להיות אורח ולהתנכר למרחב שאנו נמצאים בו. לדעתי, כשלא נרגיש כאן זרים, זה ישפיע לטובה גם על הדיון המדיני".

אצל חלק מחברי הקשת המזרחיות באה בעיקר מעמדה של תחושת קיפוח, וזה מאוד מרתיע.

"אחד מעורכי העיתונים הגדולים בארץ אמר לי פעם: 'אנשים מהסוג של ההורים שלי ומהסוג שלי פוחדים שאם פעם לאנשים כמוכם יהיה כוח, אתם תבואו אתנו חשבון'. אמרתי לו: 'מה זאת אומרת? הרי כולנו יהודים?', והוא ענה לי: 'זה לא תופס'. אני חושב שהאחריות היהודית מאוד מפייסת אותנו. לדור ההורים שלנו היתה אחריות יהודית לא לטרוף את הקלפים מזעם על מה שעוללו להם. אנחנו צריכים להיות מלאי ענווה כלפי האחריות היהודית שהיתה להם. גם בדור שלנו, למרות שהוא יותר אקטיביסטי, אני מרגיש שהיהודיות בולמת אותנו. אתמול ראיתי סרט על ההקרנות שעשו לעולים המזרחים נגד הגזזת. אתה רואה את הדברים האלה, נוצר בך זעם איום כלפי הממסד, ובא לך לגעוש, אבל האחריות היהודית מרסנת אותך".

דווקא קרה שתנועות מחאה מזרחיות כן גלשו לאלימות, כמו למשל הפנתרים השחורים. אתם רואים את עצמכם כממשיכים שלהם?

"אנחנו לא יכולים להתעלם ולשכוח את המחאה של ואדי סליב בשנות החמישים ואת המחאה של הפנתרים בשנות השבעים. אחרי הכל, אנחנו חלק מרצף. אגב, אין לי ספק שאם בתקופת הפנתרים היתה נוכחות של הקשת במסדרונות השיח התקשורתי והמשפטי, העוצמה שלהם יכלה להיות הרבה יותר גדולה. אחד הדברים המאיימים בקשת היה שבאנו למאבק מאותו שיח תקשורתי ומשפטי. אחרי שבג"ץ פסק לטובתנו בסוגיית הקרקעות, עלה אחד החקלאים לשידור כדי להגיב ואמר בטון נעלב: 'מה זאת אומרת, הרי זה בית המשפט שלנו!'. הוא בעצם התכוון לומר: אנחנו גידלנו אותם, אז איך הם עשו לנו את זה? הבחירה בבית המשפט העליון בסוגיית הקרקעות היתה מאוד מחושבת".

 

תש"ח נגמרה מהר

לקראת הכרעת בג"ץ בנושא הפשרת הקרקעות התחמם המאבק בין הקשת לבין התנועה הקיבוצית. קיבוצי המרכז שכרו את שירותיו של הפרסומאי מוטי מורל, החתום על הסיסמה "פרס יחלק את ירושלים", ויומיים לפני הדיון הנוסף בבג"ץ הוצפה הארץ בכרזות לא חתומות שעליהן סיסמה חדשה מבית היוצר של מורל: "הקשת הדמוקרטית בעד זכות השיבה". "זה היה קמפיין נלוז שנועד ליצור לנו דה-לגיטימציה ולהציג אותנו כסהרוריים", אומר קריף. "מורל ביסס את הסיסמה הפרובוקטיבית הזאת על עמדותיהם של חלק מהאנשים בקשת, ולא השכיל להבין שהתנועה לא הביעה עמדה בתחום הזה. היתה כאן הליכה על האימה הקדומה מפני החיבור בין מזרחים לערבים. ההיגד הזה חיבר אותי לוויכוח שהיה בזמנו ביישוב הישן אם להעלות את המזרחים, מחשש שהם יתחברו לערבים. זה המשך ישיר לגזענות הזאת".

ובכל זאת, קשה להתעלם מדעותיהם של אנשי השמאל הקיצוני הפעילים בקשת.

"נדבקים לקבוצה אחת בקשת, אבל אני הייתי מאוד דומיננטי בתנועה והיו לי דעות אחרות. אני מסכים שהעמדה הפוסט-ציונית של חלק מחברי הקשת, וגם העמדה כלפי ש"ס, עמדו בעוכרינו כשניסינו ליצור מעגלי תמיכה יותר רחבים. לצערי, לא נתנו לי ללכת למקומות הפוליטיים והרחבים שאליהם שאפתי".
מיד לאחר הכרעת בג"ץ באוגוסט 2002 פרש קריף מדוברות התנועה והחל לנסות את כוחו בתחום הפוליטי. בראיון שפורסם במקומונים של 'ידיעות אחרונות', כשבוע לאחר ניצחון בבג"ץ, הוא הכריז: "אני רוצה להיות ראש הממשלה הראשון עם משכנתא". יחד עם כמה חברים נוספים הקים קריף את תנועת 'תש"ח' ('התנועה לשוויון חברתי'), והקבוצה החלה להיערך להתמודדות בבחירות. הקדמת הבחירות לינואר 2003 טרפה להם את זמן ההיערכות הפוליטית. התנועה החדשה חסרה את המשאבים והאמצעים להקמת מסגרת פוליטית בזמן קצר, והתפרקה. חלק מהחברים פנו לזרועות 'עם אחד' של עמיר פרץ, אך קריף התנגד למהלך.

מה יש לך נגד עמיר פרץ?

'אני לא מאמין שהשינוי הפוליטי-חברתי יבוא ממסגרות של האיגוד המקצועי. המעמד שלהם בחברה הישראלית בעייתי ביותר. ההסתדרות בהנהגתו של פרץ ירדה מנכסיה, הפסידה את קופות הפנסיה שלה, והכל בגלל התנהלות שמזכירה את קריסת שלטון החושך במזרח אירופה. התיקון החברתי צריך לבוא מהחברה האזרחית ולא מכיוון האיגודים המקצועיים".

אחרי כישלונה הפוליטית של תש"ח חבר קריף לאלוף במיל' עוזי דיין, והשניים הקימו את 'המועצה לביטחון חברתי', שנועדה להציב אלטרנטיבה חברתית ל'מועצה לביטחון לאומי' שדיין עמד בראשה בעבר, וכן לשמש ארגון-גג לפעילות חברתית של גופים שונים ולקשר בינם לבין גופים כלכליים. לקראת 'כנס שדרות' שיזמה המועצה הציע קריף להוביל פעולה ציבורית נגד המדיניות הכלכלית של הבנקים בישראל, רווחיהם ומדיניות ניהול האשראי שלהם. המועצה אמנם קיבלה החלטה לתמוך במהלך, אבל רבים מהחברים הסתייגו ממנו. חלקם התבטא בצורה קיצונית נגד תוכניתו של קריף והגדיר את תפיסת עולמו כרדיקלית מדי.

בכנס שדרות הראשון ניהל קריף מושב בנושא מדיניות הבנקים, ובו הציג לראשונה את רעיון הקמת "המשפחה השביעית". "המשק נשלט על ידי שש משפחות", הוא מסביר, "והרעיון היה לכונן את המשפחה הגדולה מכולן, של משקי הבית והעסקים הקטנים שהם 'הפרה החולבת' של הבנקים, וליצור חזית אזרחית מול הבנקים". הניסיון גווע לאחר כמה חודשים, ובמארס 2004 הביא קריף, למורת רוחו של עוזי דיין, לפירוק המועצה. "ציפיתי לשיתוף פעולה בנושא הבנקים מצד חלק מאנשי ההון, אבל הם לא רצו להידבר ולשתף פעולה אלא להכריע. מאחר שהפעולה בנושא הבנקים נכשלה, לא ראיתי טעם בקיומה של המועצה כמותג מדף בלבד".

דיין הקים לאחרונה תנועה פוליטית בשם 'תפנית'. למה אתה לא שם?

"לטעמי אין בקבוצה הזאת מספיק אנשים עם אחריות חברתית ואג'נדה שנותנת פתרונות".

 

ראשי כל הערים, התאחדו!

קריף לא נואש מניסיונותיו הפוליטיים, הכושלים עד כה. הוא אינו מתכחש לכך שאחת ממטרות ספרו החדש היא לפרוס את פעילותו החברתית ולהיעזר בה כמקפצה לחיים הפוליטיים. בימים אלו הוא מנסה לגבש קבוצה של פעילים שתתמודד כמפלגה בבחירות הבאות לכנסת. הוא גם לא זנח את שאיפתו האישית להיות ראש הממשלה הראשון עם משכנתא, אם כי הוא מסכים שבתואר הזה יכול לשאת גם מישהו אחר. בינתיים הוא מנהל משרד תקשורת ברעננה ומרצה בנושא שיווק פוליטי באוניברסיטת בר-אילן.

הקמפיין החברתי האחרון שניהל היה מאבקם של ראשי עיריות דימונה וערד נגד המועצה האזורית תמר המתפרשת בערבה ולחופי ים המלח. ראשי הערים מחו על כך שלמועצה האזורית, שבה מתגוררים רק 1,500 תושבים, יש למעלה ממיליון דונמים וחצי, בעוד דימונה על 35 אלף תושביה מצטופפת ב-31 אלף דונם בלבד, ונתונים דומים מאפיינים גם את ערד. פרנסי הערים דרשו לפרק את המועצה האזורית תמר ולחלק ביניהם את השטחים ואת הכנסות הארנונה העצומות שלה.

המאבק הסתיים בשינויי גבולות קוסמטיים שעליהם החליט שר הפנים דאז, אברהם פורז. קריף תולה את הכישלון בראשי הערים. "רציתי לפתוח את המאבק שיהיה ארצי ורחב, אבל לצערי הם לא הסכימו. הם רצו לפתור רק את הבעיה שלהם. אחת הבעיות של המאבק החברתי בישראל כיום היא היותו מופרט. בדימונה חייבים להפנים שבעל הברית הפוליטי שלהם הוא חיים ברביבאי מקריית-שמונה. בקשת השכלנו להבין שבכל מאבק חברתי חייבים להתאחד למסגרת משותפת כדי לעמוד מול התלכיד שמנגד".

הציבור שקריף תולה בו תקוות כמקור גייסות למאבק החברתי הוא הציבור הדתי-לאומי: "אני לא יודע לאן ההתנתקות תיקח אותנו, אבל אני בטוח שאם האנרגיה הכתומה של הציונות הדתית תלך אחר כך לנושאים חברתיים, החברה הישראלית תשתנה לגמרי. אני קורא לחבריי בציונות הדתית: בואו למקום של הצדק. כמו שאתם נאבקים עם הסרט הכתום מול שרון, תיאבקו על מכירת בנק דיסקונט שלא בערך האמיתי שלו, כי זה נכס ציבורי וצריך לעשות צדק חלוקתי במכירה שלו. בואו להיאבק גם על הגבולות הפנימיים של המדינה. איך יכול להיות שקריית-מלאכי תיבול מול המועצה האזורית העשירה של באר-טוביה שמקיפה אותה? אני קורא לרבנים לבדוק מחדש את 'היתר העיסקה' שהם נותנים בכל שנה לבנקים, לנוכח המדיניות הדורסנית שלהם מול משקי הבית. אתה יודע מה יקרה אם הרבנים יתערבו בנושא הזה? מי מונע מהם לחולל את זה? אני מקווה שכשתוגדר המשימה הלאומית הבאה של הציונות הדתית, אני אמצא אותם שם".

 

פורסם לראשונה ב"מקור ראשון", 15.7.2005