נקודת מבט מזרחית על חברה ותרבות בישראל:

דו"ח על דפוסי ייצוג ישראליים

מסמך זה נכתב על ידי צוות הפורום לחקר חברה ותרבות בישראל (מכון ון ליר), וחולק למשתתפי הכנס "נקודות מבט מזרחיות על חברה ותרבות בישראל" שערך המכון בדצמבר 1999 כבסיס להתייחסות ולדיונים. הוא מופיע בספר "קולות מזרחיים: לקראת שיח מזרחי חדש על החברה והתרבות הישראלית" בעריכת גיא אבוטבול, לב גרינברג ופנינה מוצפי-האלר, הוצאת מסדה 2005).

מבוא

בחברה הישראלית ניטש מזה זמן ויכוח על תוכנם של הזהות, הזכרון והשכחה הישראליים. ויכוח זה מתנהל בכתבי-עת מדעיים, בעיתונות הכתובה והמשודרת, בחדרי ההרצאות באוניברסיטאות וגם בחיי היום-יום של אלפי ישראלים וישראליות, שחוויותיהם ותפיסות עולמם שונות מן הזכרון הקולקטיבי המקובל. הדיון הצבורי בשאלת הפיכת החברה הישראלית לחברה רב-תרבותית, כמו גם העיסוק האינטנסיבי בתהליכי הפרטת הזכרון הקולקטיבי, הוא גלוי לעין: מגמות כ"פוליטיקה סקטוריאלית" מול געגועים לדימוי של "ישראליות" אחת שהייתה ואיננה עוד, הפכו לחלק בלתי נפרד מדיון זה. ערוץ פעילות פורה הוא הויכוח על כתיבת ההיסטוריה הישראלית. בהיסטוריוגרפיה הישראלית הופיעו ה"היסטוריונים חדשים", אשר הציגו ממצאים היסטוריים שלא נדונו בעבר, וחלקם אף פירש באופן שונה מהמקובל ממצאים ידועים מן ההיסטוריה: למשל, הוצגו פרשנויות אלטרנטיביות לגבי מלחמת 1948 ושאלת היווצרות בעיית הפליטים הפלסטינים; הויכוח ההיסטוריוגרפי על עמדת היישוב היהודי ביחס לשואת יהודי אירופה; הביקורת על הלאמת השואה על ידי מדינת ישראל; הפרשנות לגבי מלחמות הגבול של ישראל בשנות ה-50, ניתוח מדיניות פיזור האוכלוסין הישראלית; מקומן של הנשים בתרבות הפוליטית בתקופת הישוב ובמדינת ישראל ועוד.

במדעי החברה ובמחקרים ספרותיים מתגבר זרם אינטלקטואלי הבוחן באופן ביקורתי את הקאנון החברתי-היסטורי בישראל ומציע לו אלטרנטיבות. הזרם הביקורתי מעמיד בספק את הטענה לאוניברסליות, לאמיתות הבלתי מעורערות של הידע הקאנוני - על ידי חשיפתם של מנגנוני היצור והשכפול של מערכות ידע זה והצגתו כידע ממוקם, פרטיקולרי, אשר משרת אינטרסים של קבוצות חברתיות מסוימות ולא אחרות. ידע זה, אשר רכש את הלגיטימציה שלו ואת מעמדו הסמכותי דרך שורה של תהליכי מיון, הדרה ומיסוד דיסציפלינריים, נתפס מן הפרספקטיבה הביקורתית כהון תרבותי אשר מסייע בייצורו ובקיבועו של הסדר החברתי ההיררכי הקיים. המאבק בין הסיפור ההגמוני-קאנוני ובין הכתיבה הביקורתית המבקשת להציג לו חלופות חורג מתחומי האקדמיה שמשימה עצמה "אובייקטיבית", והופך למאבק אינטלקטואלי ופוליטי במרכז הזירה הציבורית בישראל.

הכנס "נקודות מבט מזרחיות על חברה ותרבות בישראל" מבקש לתרום לפרויקט אינטלקטואלי-פוליטי ביקורתי זה, כשם שהוא גם תוצר שלו. הכנס מבקש לנתח את תהליך יצירתה, איתגורה ושכפולה של החוויה האתנית בישראל מתוך הפרספקטיבות השונות של יהודים לא-אירופאים בישראל ("מזרחים").

אנו מבקשים להחזיר למרכז הבמה את העיסוק בחוויה המזרחית, לא כ"בעיה" שיש לפותרה ולא כ"אחר" של ה"מרכז", אלא כמנוף וכנקודת מוצא אנליטית:

א. להבנת החברה הישראלית.

ב. לפרוק הנחות יסוד על יחסי חברה ותרבות בישראל.

ג. להגדרתה של זהות ישראלית חדשה.

ניתוח כזה יאפשר דיון בשאלה המרכזית על יחסי קבוצות בישראל, שאלה שהיא בעת ובעונה אחת היסטורית, חברתית ופוליטית: באיזה אופן ובאילו נסיבות משכפלת המערכת של קיטוב אתני את עצמה בישראל על רקע שינויים עצומים בכלכלה ובחברה (צמיחה כלכלית מרשימה, תהליכי גלובליזציה, העמקת אי השוויון, צמיחת השיח על רב תרבותיות או עליה בשעורי ההשכלה). אנו מציעים לפתוח את הדיון מתוך תפיסה תאורטית שאינה מאפשרת התייחסות לכלכלה ולתרבות כאל שני תחומים נפרדים, אלא כתחומים המבנים זה את זה הדדית. מתוך גישה זו אנו מציבים סדרה של שאלות פתוחות: כיצד הובנו תפיסות תרבותיות של ההתנסות האתנית בישראל? על ידי מי? לאיזו מטרה? מי מאתגר תפיסות כאלה בישראל? מהן תוצאות המאבקים על הגדרות של קבוצות וזהויות קולקטיביות בישראל של היום?

במקום למקם את העמדה הביקורתית בתוך השיקוף הקוטבי הכפול של שוליים ומרכז, חלש וחזק, מנוצל ומנצל, נכבש וכובש, אנו מציעים לנסח ניסוח פוזיטיבי של נקודה אפיסטמית מזרחית, ממנה ניתן להתבונן על כלל השדה מבלי להשתעבד מראש לאחד או יותר מקטביו. הכנס יעסוק בהתבוננויות מזרחיות על כלל החברה הישראלית. כך, למשל, יגובשו נקודות מבט מזרחיות על סוגיות כמו ההיסטוריה הציונית, שואת יהודי אירופה, ההתיישבות העובדת, ההסתדרות הכללית, התרבות העברית, האקדמיה הישראלית והתרבות הפוליטית בישראל.

מזרחיות אינה מוגדרת באופן מהותני ולכן אינה נגזרת בלעדית ממוצא ביולוגי או טריטוריאלי ואפילו לא מחוויה תרבותית מסוימת. מזרחיות הינה תוצר של מנגנוני השיח שפעלו ופועלים בישראל. זהות מזרחית מופיעה כמוקד של משמעות המגדיר גישה ליחסי כוח בתוך תהליך היסטורי ספציפי מתמשך . המדינה, רשויות השלטון, בתי הייצור לידע ולתרבות (אוניברסיטאות ומערכת החינוך) הציעו וממשיכים להציע הגדרות מציאות משלהם לחוויה האתנית. אנו מבקשים לבצע פה תרגיל כפול: גם לערער על ההסברים הקיימים וגם להציע אלטרנטיבות. לכן אנו משתמשים בלשון רבים. אין אנו מדברים על "פרספקטיבה מזרחית" אלא על "פרספקטיבות מזרחיות". אנו רוצים לדון במזרחיות כמפרקת, כמכוננת וככותבת מחדש את החברה והתרבות בישראל.

חיבור זה עוסק בניתוח יצירת הידע הקנוני במספר תחומים של ידע חברתי: סוציולוגיה, אנתרופולוגיה, היסטוריה, חינוך, ספרות ואמנות. עיון בתחומי ידע אלה מבליט שלושה אופני ייצוג מרכזיים של הדיון במזרחיות, אשר התממשו בשלושה דורות של שיח מחקרי ועיוני:

(1) מזרחים כחלק מבניין אומה ומדינה (שנות החמישים והשישים); (2) מזרחים כ"אחרים" של החברה הישראלית (שנות השבעים והשמונים); (3) מזרחים כנפקדים-נוכחים בדיון המתמקד בלאומיות ובסכסוך הציוני-פלסטיני (שנות התשעים). חלוקה זו לדורות היא ביסודה חלוקה היסטורית, שקיבלה בדיעבד מעמד של חלוקה אנליטית. עם זאת, אל הדיאכרוניות ההיסטורית של חלוקה זו יש לצרף גם את הממד הסינכרוני המאפשר את קיומן הבו-זמני של קטיגוריות שונות. כך למשל, ההטמעה של המזרחים בתהליך בניית האומה והמדינה נוכחת בשיח המחקרי עד עצם היום הזה. קווי הגבול בין הקטיגוריות השונות מאופיינים בשוליים מרופטים המטשטשים את ההבחנות החדות - ההיסטוריות והאנליטיות - המתקיימות ביניהן. להלן תיאור שלושת דורות השיח הללו:

א. מזרחים כחלק מבניין אומה ומדינה

במסגרת הבניית הלאום הציוני-יהודי נתפסו מזרחים כאוכלוסייה שיש להטמיעה. היה זה פרויקט של יצירת "ציבור הומוגני". כפי שכבר טענה אלה שוחט, גישת המודרניזציה האירופוצנטרית סיפקה ציר מארגן לפרויקט הבניית הלאום הציוני-יהודי[1]. היא התפתחה בעבודתם של סוציולוגים ואנתרופולוגים (ויובאה בעיקרה מספרות המחקר האמריקנית) כמו גם בשדות אינטלקטואלים אחרים, כגון ביקורת הספרות והיצירה הספרותית אשר התאימה כמסגרת מאשררת של לאומיות חילונית ואפילו מדעית של האומה. גישת המודרניזציה מושתת על דיכוטומיות בינאריות של מודרניות לעומת מסורתיות, מתפתח לעומת מפותח, מדע לעומת דעות קדומות, טכנולוגיה לעומת פיגור, התקדמות לעומת פרימיטיביות, פרודוקטיביות לעומת טפילות. העמדה ההיררכית החד-משמעית של דיכוטומיות אלה משרתת שוב ושוב את מסגרת הדיון המעדיפה מראש את "המערביות" ואת קבוצות האינטרס הנהנות ממנה. המודרניזציה יוצרת היררכיה בין הקבוצות המזוהות עם הקטבים השונים ובכך מצדיקה תכניות חברתיות המיטיבות עם הקבוצות המועדפות. תכנון עיירות הפיתוח, תכניות חינוך לטעוני טיפוח, תכניות האינטגרציה בחינוך, בניית מפעלי הטקסטיל, חינוך לפרודוקטיביות – כל אלה, כמו גם אחרים, נתפסו כפרויקטים המכוננים זהות לאומית, במסגרתה נתפס "המזרח" כמי שנתון בפיגור וכמי שעליו לעבור שינוי רדיקלי לקראת המודרניות של המערב. כלומר, המזרחים אמורים היו לעבור, במילותיה של אחת הסוציולוגיות המשפיעות בישראל של אותן שנים, תהליך של "דה סוציאליזציה" (להשיל מעליהם מנהגים תרבותיים מסורתיים נחשלים) ו"רה סוציאליזציה" (לאמץ מערכת ערכים שהתאמצה להבנות את עצמה כ"מערבית") כדי להתקדם ולהיות שווים לאשכנזים[2]. פרספקטיבה זו התפתחה בשנות החמישים והשישים ונותרה דומיננטית בתחומי ידע רבים עד היום.

ב. מזרחים כ"אחרים" של החברה הישראלית

החל משנות ה-70 המוקדמות ועוד יותר בשנות ה-80, הופיעו תפיסות ביקורתיות בחקר החברה הישראלית, כמו גם כתיבה ספרותית מזרחית לוחמנית[3]. במחקר הסוציולוגי התפתחו שני מודלים ביקורתיים: המודל הניאו-מרקסיסטי והמודל הפלורליסטי. המודל הניאו-מרקסיסטי, המזוהה בעיקר עם שלמה סבירסקי, עושה שימוש בתיאורית התלות המבקשת להסביר את התהוותו של הריבוד האתני-מעמדי כפועל יוצא של קונפליקט מעמדי[4]. לטענתו, הריבוד המעמדי-עדתי בחברה הישראלית נוצר כתוצאה מהתפתחות יחסי תלות של המזרחים בקבוצה אשכנזית דומיננטית, שניצלה את כוחה הארגוני והכלכלי כדי לקבע את המזרחים במעמד חברתי וכלכלי נחות. הסוציולוגים שפעלו במסגרת גישה זו, הציעו להפוך את נקודת התצפית על החברה הישראלית ולראות את מבנה החברה הישראלית מלמטה כלפי מעלה. לטענתם, מיקומם המועדף של ה"אשכנזים", לא יכול להיות מוסבר מבלי לראות את מיקומם הנחות של ה"מזרחים". כפי שהעוני הוא צידו האחר של העושר, כך ה"מזרחים" הם צידם האחר של ה"אשכנזים", הפריפריה של המרכז, החולשה והפגיעות בצד האחר של העוצמה, האינטרס המוגן והפריבילגיה החברתית. יש להבין את ההיסטוריה של יצירת המעמד האשכנזי הגבוה והבינוני במקביל וביחס ישר להיסטוריה של יצירת המעמד המזרחי הנמוך.

במקביל למודל המרקסיסטי, פיתח סמי סמוחה את המודל הפלורליסטי. מודל זה מהווה למעשה הכלאה בין המודל התרבותי-מודרני, המסביר את "הבעיה העדתית" כפועל יוצא של פערי תרבות בין חברות מודרניות וחברות מסורתיות. על פי מודל זה, הניתוח של השסע העדתי מחייב התבוננות בשני תהליכים המתרחשים בו-זמנית בחברה הישראלית: תהליך הטמעה של הציבור המזרחי בקולקטיב הלאומי-יהודי, המאפשר מידה מסויימת של ניעות חברתית, ותהליך גיבוש הריבוד המעמדי-עדתי בחברה הישראלית[5]. גישות אלה אתגרו את הדומיננטיות של תיאורית המודרניזציה אולם לא הן החליפו אותה אלא התקיימו לצידה.

ג. מזרחים כנפקדים-נוכחים בדיון המתמקד בלאומיות ובסכסוך הציוני-פלסטיני

עם עלייתו של הזרם הפוסט-ציוני בסוף שנות השמונים התרכז הדיון האינטלקטואלי והציבורי בסכסוך הבין לאומי והתרחק מעיסוק במזרחיות שנתפסה ואורגנה כסוגייה פנים יהודית. בסוציולוגיה הביקורתית, בהיסטוריה החדשה, בספרות ובקולנוע, נעדר באופן צורם, הדיון במזרחים ובאשכנזים[6]. השסע ה"חיצוני", הלאומי, הקונפליקט בין הציונות והשאיפה הפלסטינית להגדרה עצמית, בלעו את הדיון ה"פנימי". המזרחים מופיעים כאן כחלק מציבור הומוגני-יהודי עם מטרות משותפות. תפיסה זו קיבלה ואף הפנימה את מושג הלאומיות היהודית. היא מקבלת את ההפרדה הלאומית הדיכוטומית - בין ערבים ליהודים - כחלק אינטגרלי בתהליך הקאנוניזציה של הידע הישראלי. נדמה, ששני פתרונות נגזרים לסירוגין מהשיח הפוסט-ציוני: האחד, מניח כי הבעיה המזרחית נפתרה וחלפה מן העולם. היא נתפסת כסוגיה מן העבר ולא מן ההווה, והניסיון להעלותה נתפס כמאמץ להנצחת הבעיה המזרחית. השני, מציע היררכיה של חשיבות לפיה על הבעיה המזרחית להמתין לפתרונה בעתיד לאחר שיפתרו בעיות אקוטיות יותר, אם היא לא תיפתר מעצמה ברגע שייפתר הסכסוך הלאומי. שני הפתרונות מבקשים להסיר את הדיון במזרחיות מסדר היום הפוליטי, האקדמי והציבורי בישראל.

התבוננות ביקורתית בשלוש הגישות הללו, אשר מתקיימות היום זו לצד זו, פותחת אפשרויות לדיון אלטרנטיבי המבקש להגדיר מחדש את המציאות החברתית מתוך פרספקטיבות מזרחיות. המשותף לשלוש הגישות הללו הוא מיעוט תשומת הלב שניתנה בהן למיקומם של יצרני הידע בתוך המארג החברתי שאותו הן מנתחות. חלון ההזדמנויות התיאורטי והפוליטי, שנפתח בשנים האחרונות בעקבות השיח הרב-תרבותי והפוסט-קולוניאלי, מאפשר יצירתן של זיקות בין מושא הדיון, הזירה בה הוא מתנהל והדוברים הפועלים בה. מתוך עמדה זו אנו מבקשים להגדיר את מיקומנו ככותבים בצומת שבין פוליטיקה של ידע לפוליטיקה של זהויות. כתיבה אקדמית ויצירה אינטלקטואלית בתחומים אחרים (ספרות, קולנוע ועיתונות כתובה ומשודרת) אינן משקפות את המציאות החברתית שהן מתארות. הן מספקות קטגוריות של ידע אשר מעצבות את האופן שבו אנשים מבינים את העולם שבו הם חיים[7]. כל כתיבה, או יצוג של המציאות, הם חלק מתהליך מורכב של הגדרת מציאות כזו. אינטלקטואלים ביקורתיים השואפים לשוויון בין המינים, בין קבוצות אתניות ובין מיעוטים המוגדרים על בסיס גזע, דת או לאום, עוזרים, בעצם תהליך הכתיבה שלהם, להגדרה מחדש של המציאות. בצומת כזה פועלות קבוצות של ייצור ידע, כמו הקשת הדמוקרטית המזרחית, אדווה, צח, שחר ופמיניסטיות מזרחיות. קבוצות אלה מפרקות את הדיכוטומיות המקובלות בין תיאוריה ופרקטיקה, בין יצרנות לבין צרכנות של ידע ובין פעילות פוליטית לבין מושאיה. אנו, שלא כמו האקדמאים המציגים עצמם כצופים הנמצאים מחוץ למציאות אותה הם מנתחים, ממקמים את עצמנו בצורה מפורשת בתוך הפרוייקט האידיאולוגי והפוליטי, שיוצא נגד התפיסה השלטת של מזרחיות כ"בעיה".

פרספקטיבה זו אינה נחלתם הבלעדית של מזרחים ולכן אין לראות בה ביטוי ל"בעיה מזרחית" או "בעיה בלעדית של מזרחים". כדי לראותה באור זה אין צורך במידה רבה של הרחבת הדמיון בקרב אלה שאינם מזרחים. למעשה, היא דורשת מידה דומה של הרחבת הדמיון הנדרשת מגברים כדי לעשותם שותפים למאבקן של נשים להכרה בשונותן ובשוויון בין המינים.

הבניית פרספקטיבה מזרחית כזו אינה מתמצת בדרישה להכרה ולכיבוד האספקטים התרבותיים השונים של יהודים אשר הגיעו לישראל או נולדו בה, אלא גם בבחינה הפוליטית והפרקטית של השינוי בפוליטיקה של הידע.

המהלך המרכזי של בנייה כזו כרוך בתשאול ההבניות השונות של מזרחיות בחברה ובתרבות הישראלית. כאילו מבקשים אנו לדמיין את חוף ימה של תל-אביב בלי שרשרת בתי המלון עליו. זהו תרגיל דמיוני המבקש להצביע על הקיים כפועל יוצא של נסיבות ולאו דווקא כפועל יוצא של הכרח היסטורי. הפעלת הדמיון-ההיסטורי על ה"עבר", על ה"היסטוריה", חושפת את מגוון האפשרויות שנזנחו עקב אימוץ דרך הפעולה שיצרה את ההווה. פתיחת האופציות וביטול "ההכרחיות" בקיומם של בתי מלון על החוף, הוא התרגיל אותו אנו מבקשים לעשות לגבי ההיסטוריוגרפיה והכתיבה החברתית הקאנונית הישראלית. הסיפור הקאנוני, כמו גם הסיפורים הלא קאנוניים, מסופר מנקודת מבט שהיא תוצר של פעולות הבנייה. בעקבות הנחת עבודה זו, יעסוק הכנס במיפוי אפשרויות שונות של דיבור או סיפור על ושל המזרחים, תוך תשאול מתמיד של נקודת המבט, ממנה הם מסופרים.

המאמץ לספר את הסיפורים האחרים הללו תוך ברור מתמיד של נקודת המבט המזרחית, ממנה הם מסופרים עשוי, כך נראה, להניב פירות מתודולוגים ותכניים. הרגישות המתמדת לנקודת המבט ממנה מסופר הסיפור היא גם רגישות לנקודות מבט מזרחיות אפשריות מהן ניתן לספר את הסיפור. במובן זה פותח הדיון סדרה של שאלות שחורגות מן המקום "הטבעי" שמקצה נקודת מבט ממוסדת ובלתי מתושאלת. כך למשל, מרכזיותו של הסכסוך הישראלי פלסטיני יכולה להיות נדונה כגורם בעיצובה הכלכלי, הפוליטי והתרבותי של החברה בישראל והשתקפותם של אלה ביחסים שבין מזרחים ואשכנזים: עד כמה מבנה המלחמה הישראלי (הכפוי) עם העדפותיו הכלכליות, התרבותיות והדינמיקה הפוליטית המייחדת מבנה מלחמה שכזה, השפיע על מנגנוני הקצאת משאבים חברתיים של עושר, כוח, יוקרה וידע? האם הזהויות הדיכוטומיות הללו של ישראלים (יהודים-ציונים) מול פלסטינים (מוסלמים ערבים) אינן מאבדות מידע חיוני אודות המרכיבים הסוציולוגים של הישויות הללו? לדוגמה, עד כמה דתיותם (או יהדותם) של הישראלים משפיעה על מידת העושר הכלכלי והכוח הפוליטי שעליו הם יכולים לפקח? עד כמה מינם של הישראלים משפיע על מידת העוצמה הפוליטית שפרטים וקבוצות יכולות להשיג ולתפעל? האם ועד כמה מעמדם הנמוך של פלסטינים אזרחי ישראל מעצב את דימויים העצמי ואת עמדותיהם הפוליטיות והכלכליות של עמיתיהם היהודים המזרחים ו\או האשכנזים. שאלות כגון אלה שוברות את קווי ההפרדה המסורתיים בין גברים ונשים, יהודים ופלסטינים אזרחי ישראל, ישראלים ופלסטינים, עשירים ועניים.

מנגנוני ייצור הידע החברתי

מהי הדרך לחלץ את הסובייקט המזרחי ממסגרות השיח ההגמוני בישראל, שהגדיר אותו תמיד כ"בעיה"? "מהי ההרגשה להיות 'בעיה'?" (how does it feel to be a ‘problem’?) כך הגדיר w.e.b. Dubois את השאלה הקריטית להבנת המחסומים שמפרידים בין אלה שחייהם מתנהלים תחת רעלת צבע עורם וזהותם הגזעית והאתנית לבין 'שאר העולם'[8]. זאת הייתה לדידו של החוקר והאקטיביסט "השאלה שטרם נשאלה" בניסיון להבין, בכנות, לא בהתחסדות או בצדקנות, את טיבם של היחסים הבין גזעיים. נדמה ששאלה זו, שהועלתה בהקשר היסטורי, פוליטי וחברתי שונה לחלוטין, מקבלת ממד של דחיפות ורלוונטיות יוצאות דופן בניסיון להבין את אופיים של המנגנונים המדירים את המזרחים ממרכז העשייה ההיסטורית והחברתית בהוויה הישראלית.

בפרק שלפנינו ובהמשך להצהרת הכוונות שהצגנו לעיל, ננסה לאתר ולמקם את מנגנוני השיח העיקריים, שפעלו בתחומי הידע הדיסציפלינרי והחברתי כמו: הסוציולוגיה, האנתרופולוגיה, ההיסטוריה, החינוך, הספרות והאמנות. מטרתנו היא להבין פרקטיקות דיסקורסיביות רווחות, אשר באמצעותן כוננה הקטגוריה ה"מזרחית" בקאנון הדומיננטי בישראל והוענק לה ממד כמו-"טבעי", חסר סובייקטיביות היסטורית ופוליטית.

זיגמונד באומן בספרו 'שואה ומודרניות' מדמה את חדר ההרצאות באוניברסיטאות ללשכה הסטרילית של הביורוקרט[9]. ההמנעות משאלות פוליטיות וערכיות היא מאפיין מבני של ייצור הידע הדיסציפלינארי. המנעות כאת נעשית, לעיתים קרובות, באמצעות קביעת קווי גבול ותיחום בין סוגי הידע ודרכי ייצורו, ובכך דומות הפרקטיקות האקדמיות לפרקטיקות הביורוקרטיות. כינונה של "מזרחיות" בשדה האקדמי אינה שונה, במובן זה, מאופן כינונו ומייצוגו של המזרחי במסדרונות הביורוקרטיה. אלה כמו אלה מכוננים את המזרחי כאובייקט וממליצים על דרכי השימוש וההפעלה שלו. כאובייקט מיוצגת המזרחיות כקטגוריה מוגמרת וחתומה המוצאת את ביטויה המובהק, למשל, בטפסי מפקד האוכלוסין.

מפקד האוכלוסין, כמו ספרי הלימוד, המוזיאונים הלאומיים, אלבומי התמונות, האנדרטאות, המצעדים או פרקי הספרות, הוא מנגנון חיוני שמאפשר את דמיון האומה. כבר מראשית ימיה של המדינה הצעירה, שימש המנגנון המדינתי של מפקד האוכלוסין כמכשיר ייצוג וכינון של המזרחיות כקטגוריה א-היסטורית. השאלה המתבקשת בדבר ארץ המוצא של המתפקד או המתפקדת ושל אביו או אביה מכילה בתוכה הנחות יסוד אידיאולוגיות בדבר המזרחיות כמהות בלתי משתנה, שיצירתה קדמה למפגש עם מדינת האומה הישראלית. עם זאת, מוכלת בשאלה הזאת גם ההנחה האידיאולוגית שההתמזגות ("כור ההיתוך") עם מדינת האומה הישראלית כרוכה במחיקת הגולה היהודית בשם יצירתו של האדם הישראלי החדש. אפשר לומר שהפרקטיקה של מפקד האוכלוסין נושאת איתה כבקליפת האגוז את הדינמיקה של כינון מדינת אומה באמצעות ניהול משק הזהויות האתני. המצאת המזרחיות בתוך כינון זה מתממשת כאלגוריתם מובנה הכורך יחדיו הנכחה והשכחה[10], קדמוניות וחדשנות, אחידות ומובחנו