על שירה ומאבקים בשדה האינטלקטואלי

 

שירה אוחיון

 

 

במאמר מבריק של פרופ' חביבה פדיה במוסף ספרים ב"הארץ" היא מנתחת את מצב "השירה העברית" העכשווית בארץ. כמו במאמרי הביקורת הקודמים שלה, שוב מצליחה פדיה לרדת בניתוחיה לעומקים של מנגנוני הייצור התרבותיים של ההגמוניה ולהגביה עוף בניסוחיה המבריקים והמנומקים, ניסוחים שמגובים בידיעה רחבה ובהכרות עמוקה עם מושאי כתיבתה ואינם מותירים הרבה מקום לערער על קביעותיה.  במאמר זה היא קוראת תיגר על השליטה ההגמונית בשדה השירה, ומציבה אלטרנטיבה ברורה לפתיחת השדה הספרותי לקולות "אחרים". 

 

מבחינה זו המשוררים/ות שהעלתה סדרת "שירקונצרט" על במת התזמורת האנדלוסית – סמי שלום שטרית, ארז ביטון, ויקי שירן, מואיז בן הראש ושלי אלקיים ומשוררים ומשוררות רבים אחרים, שאני מקווה שנוכל להרשות לעצמנו מבחינה כלכלית להעלות ערבים לכבודם בבוא היום – הם בדיוק המשוררים שמנסחים את קולו של "האני" "האחר", את הקול החברתי הפוליטי והמחאתי. קול שההגמוניה עדיין מסרבת להכיר בקיומו. קול שמושתק ע"י קובעי הטעם והאיכות וע"י התקשורת בנימוקים הקלישאיים של איכות, של אוניברסליות ואנטי-עדתיות ובנימוקים שונים ומשונים הגובלים בגיחוך, על אף שהוא נותן ביטוי לחוויות ולצרכים של ציבורים רחבים בחברה הישראלית. קולות שמערכת החינוך הפורמאלית עדיין מסרבת להכיר בקיומם והם נעדרים מהקוריקולום הפורמאלי של המדינה.  

בפרוייקט "שירחוב" שמתקיים בימים אלו ברחובות בירושלים וממומן מכספי הציבור (קרן ירושלים ועיריית ירושלים), אנו מגלים שוב שקולות אלו של משוררים ירושלמים מזרחים ו/או דתיים ומשוררים כמעט ואינם קיימים ומשוררים פלסטינים רחמנא לצלן נעדרים לחלוטין. בעיר שרובה מורכב משלוש אוכלוסיות אלו לא נמצא לנכון לתת מקום לגישה רב תרבותית שתיתן מענה לצרכים התרבותיים והזהותיים של האוכלוסיה המקומית, ו/או של אזרחי המדינה כולה; וזאת חרף טענת המארגנים לייצוג פלורליסטי. לכאורה, עניין תרבותי ממדרגה ראשונה שמטרתו להנחיל להמונים את מיטב השירה העברית; בפועל מדובר בעניין כלכלי, בתמלוגים שיקבלו המשוררים ו/או בני משפחותיהם, בפרסום ובהכרה.        

 

פרופ' חביבה פדיה היא היום אחת הדמויות החשובות והמרתקות ביותר בשדה האקדמי והתרבותי בישראל. בדיוק כפי שהיא כותבת על המשוררים "האחרים" הללו, כך גם כתיבתה האקדמית אינה נובעת רק מ"האני האקדמי" האינדיבידואלי שלה, אלא זו כתיבה ועשייה אקדמית שנושאת בחובה מחויבות חברתית, תרבותית ופוליטית. חביבה עצמה מחוברת לעולם העשייה בשדה התרבותי ולפרקטיקה החברתית ב"שטח" בשכונה ג' בבאר שבע. הביקורת המרומזת שלה  ושל אינטלקטואלים מזרחים אחרים על נושאי השיח "הפוסט" למיניהו, אינה רק חלק ממאבקים פנימיים אישיים בין מזרחים, כפי שניסו לצייר חלק מהמגיבים באתר "קדמה" ובאתר "העוקץ", (בתגובות למאמר של שיקו בהר על "תיאוריה וביקורת"). מדובר כאן במאבקים עקרוניים בשדה האינטלקטואלי המזרחי. מאבקים על הכרה בין הקבוצה המזרחית שהפכה זה מכבר לחלק מההגמוניה האשכנזית לבין אינטלקטואלים מזרחיים אנטי ממסדיים, מאבקים על אג'נדה בין מי שמרגישים מחויבים יותר לקבוצה התרבותית והחברתית הפרטיקולארית ממנה צמחו, מאשר לממסד האקדמי או כל ממסד אחר הגמוני אשכנזי אחר, לבין אלו שייצוג הציבור הנ"ל הוא עול על צווארם והם מרגישים מחויבות רק לרעיונות האוניברסאליים אותם הם מייצגים.

 

אינטלקטואלים, כמו שכתב בורדיה, לא אוהבים להיות חשופים הם עצמם לביקורת אינטלקטואלית, שהרי הם פועלים אך ורק בשם ערכים אוניברסאליים, נטולי אינטרסים אישיים. את מאבקי הכוח הגלויים הם נוטים לשייך לשדה הפוליטיקה. ואולם כפי שהראו בורדיו, פוקו, גראמשי ואחרים גם השדות האינטלקטואלים רוויים בכוחנות ובמאבקים על הון תרבותי סימבולי, על פרסים והכרה ממסדית, על עמדות מפתח תרבותיות חשובות ועל החדירה לקאנון התרבותי. הכוחנות באה לידי ביטוי בהדרה של קבוצות אינטלקטואלים מסוימים, בשימוש בשפה או בשיח אקדמי שמדיר קבוצות מסוימות שאינן בקיאות ברזי השיח הנ"ל, וכפי שמעיד בורדיו הסוציולוגים הם המומחים בסוג זה של כוחנות אינטלקטואלית, ואגב, הוא אינו מוציא את עצמו ואת כתיבתו (הקשה לקריאה בצרפתית וגם בתרגומים לאנגלית ולצרפתית) מכלל זה. הכוחנות מתבטאת במתן הכרה או אי הכרה ע"י אינטלקטואל-על לאינטלקטואלים הזוטרים ממנו. יתרה מכך, כפי שמראה פרופ' חביבה במאמרה, בכל מקום שקבוצה מסוימת מגדירה עצמה כמי שנאבקת בשם ערכים "אוניברסאליים" לעומת הקבוצה האחרת שלה ערכים "פרטיקולריים", מסתבר שמאחורי אוניברסאליות מסתתרים אינטרסים קבוצתיים או אישיים לא פחות מאלו של הקבוצה שאינה בוחלת להשים עצמה תחת הגדרה פרטיקולריסטית.

 

להבדיל מהשדה הפוליטי והכלכלי, מצבם של האמנים והאינטלקטואלים הוא הרבה יותר רגיש שכן ברוב המקרים הם תלויים בממסד ובשלטון לפרנסתם, ובהעדר פטרון או הכרה ממסדית הם לרוב נדונים לעוני, לחדלון ולהעלמות רעיונותיהם מהזירה האינטלקטואלית. לכן טבעי הדבר שהתלות בממסד תגביל את חירותם של האינטלקטואלים וטבעי שייוצרו מאבקים כאלו בשדה זה. יחד עם זאת, כל ניסיון להשתיק את הביקורת הפנימית על אינטלקטואלים מזרחים הוא בעיני בעייתי וכמוהו כניסיון להשתיק את ביקורת האינטלקטואלים המזרחים על ההגמוניה האשכנזית, או על הפוליטיקאים המזרחים שהצטרפו לממסד ושכחו את האג'נדה החברתית עליה צמחו. גם הניסיון של פסיכולוגיזציה של נושאי הקולות המושתקים: ממורמרים, בכיינים, לא אמינים, קנאים וכו' הוא סוג של פרקטיקה כוחנית מוכרת. מדובר פה בעניין עקרוני אינטלקטואלי, אך גם בעניין כלכלי ממדרגה ראשונה.

 

מסתבר שהשינויים הגדולים במאבק למען זכויות האדם לאורך ההיסטוריה, החל מפרשת דרייפוס שבה נוצרה לראשונה ההגדרה ההיסטוריציסטית המכוננת של מושג "האינטלקטואל" (כמושא ללעג), ועד עצם היום הזה, באו דווקא מכיוונם של האינטלקטואלים הבלתי ממסדיים, הבלתי מוכרים ולעיתים אף מאלו שהוקצו מחמת במיאוס ו/או ישבו בכלא (גראמשי למשל). הם היו אלו אשר יכלו להרשות לעצמם לבקר את הממסד ללא כחל וסרק. חברה דמוקרטית נאורה נבחנת במידת חופש הביטוי, הסובלנות וההכלה דווקא כלפי קולות אלו שלא תמיד הם נעימים לאוזן ומאתגרים את הסדר הקיים.     

   

בעיני, עצם הגדרת המושג "אינטלקטואל/ית" טומנת בחובה הן את המחויבות לערכים אוניברסאליים ולנכונותו/ה של האינטלקטואל/ית להאבק למען ערכים אלו תוך שימוש בהון התרבותי שצבר/ה, אך היא גם כוללת את יכולת הביקורת העצמית והמודעות שלו/ה למיקומו/ה האישי והמעמדי בשדה האינטלקטואלי.