אנחנו לא סלט פירות

 

גדי טאוב

 

 

מי לא מכיר את הטקסט הלא-נעים הזה? בהרצאות, ברבי שיח או באותן אין סוף יוזמות חברתיות שהצמיחה בשנים האחרונות הדאגה האמיתית מהפערים הגדולים בישראל, מדברים על סולידאריות ומסכימים על כך שהתמוססותה אצלנו היא בעיה הזועקת לשמיים.

ואז קם מישהו, לרוב מישהו שברור שהוא שייך לקבוצה שקופחה עם, נגיד, מבטא מזרחי בולט ואומר משהו כזה: הכל יפה מאוד הוא אומר (או היא אומרת) אבל כל אחד מדבר מהמקום שממנו הוא בא, וזה לא מקרה שאתה אשכנזי (אם, כמו במקרה שלי, הדובר אכן אשכנזי) ומה שאתה אומר בעצם זה שצריך להחזיר את מפא"י שחשבה שכולם צריכים להתאים את עצמם לתרבות השלטת שהייתה כמובן אשכנזית-גברית-מערבית-סטרייטית.

ואז נופל שקט.

 

כולם זזים בכיסא באי נוחות, לפעמים הדובר מגמגם או מתפתל, כי הנה עומד כאן נציג אותנטי של קבוצה שבאמת סבלה מהתנשאות של המרכז, שבאמת יש לה פצע. והנה, כל מה שעד עכשיו נראה כמו דאגה לחלשים מתחיל להסריח מדי.די.טי ומה שהיה דיון באיך לקדם מדיניות חברתית הופך לטקס של טיהור רגשי אשמה. כאן המטרה של הדובר מפסיקה להיות כללית ומתחילה להיות פרטית: איך לצאת מהברוך הזה, איך להגיד את הדבר הנכון, מפני שבאוויר מרחפת פתם האשמה מעורפלת בגזענות והתנשאות, והדבר הכי חשוב נעשה לצאת מזה בשלום.

 

וכאן עוברים מדיון בבעיית העוני, למגננה של רגשות אשמה, יש משהו מקומם מוסרית בכל העסק הזה. מפני שהאותנטיות של המחאה היא אמריקנית, לא מזרחית ודוברי ההשקפה הזאת מייבאים לכאן משהו שלא בא משכונת המצוקה, אלא את הרב-תרבותיות שבאה מאוניברסיטאות אמריקאיות יוקרתיות. הם שייכים, בקיצור לאליטה חדשה שהביא לכאן תפישת עולם מפרידה ומפוררת, והקבוצות החלשות בחברה הישראלית הן הנפגעות הראשיות שלה.

 

קשה לעמוד נגד הדבר הזה, מפני שבאמת יש עלבון, ובאמת יש פצע, ובאמת נעשה עוול. קשה, אבל צריך. נכון, קל יותר להתמכר לטיהור רגשות האשמה. זה יותר נעים מאשר להתעקש על הדבר הפשוט הזה: בלי מרכז משותף של ישראליות, בלי איזושהי וריאציה על רעיון כור ההיתוך, מי שיש לו ירגיש פתור מעונשו של מי שאין לו. ככל שאנחנו רב-תרבותיים יותר, פחות קורים רגשיים מחברים בינינו. כמה שנגיד יותר לתעשיין העשיר שהפועל העני הוא "האחר" ככה הוא ירגיש מחויב לו פחות. יש מחיר להחלפת הזולת ב"אחר".

 

"כור היתוך" הוא מושג שכמעט אסור להשתמש בו היום. הרבה זיכרונות רעים קשורים בו, אבל האמת שאי אפשר לגמרי בלעדיו, ובינתיים לא נראה שמישהו המציא לו אלטרנטיבה משכנעת. האמת – גם אם היא לא נעימה – שספק אם היה לנו קיום בלעדיו וספק אם יהיה לנו עתיד. ישראל, אולי כדאי להזכיר, היא חברת מהגרים, זה סוג נדיר מאד של חברה, שהדוגמה הבולטת שלה היא ארצות הברית. מה שמייחד חברות כאלה הוא שהעיקרון המארגן שלהן, מה שהופך אותן לחברה, הוא לא החוויה של עבר משותף, אלא התוכנית לעתיד משותף. העבר מפריד: מה שמוקרן על העתיד הוא מה שמחבר. זאת עובדה מכרעת. המשמעות היא שחלק מהוויכוחים הפוליטיים והאידיאולוגיים שלנו הם לא רק שאלות של מדיניות, אלא שאלות אודות אודות מי אנחנו במובן המיידי. ובלי הסכמה עליהן לא בטוח שיש בכלל "אנחנו" כור ההיתוך הוא לכן לא רק מדיניות חברתית, הוא השם לכל פרויקט שמבקש ליצור "אנחנו" במקום שה"אנחנו" הזה לא היה קודם.

 

את המטפורה "כור היתוך" המקבילה העברית ל – Melting Pot האנגלי, הרי אמצנו מאמריקה. המחזאי הפרוגרסיבי ישראל זנגוויל נתן את השם הזה בתחילת המאה הקודמת למחזה שכתב על הגירה. אלא שלא רק את המונח ייבאנו מאמריקה, גם את הביקורת על כור ההיתוך הבאנו משם. האמריקנים נוטים לאחרונה לספר לעצמם, לגמרי בטעות, שאין להם כול היתוך. במקום זה יש להם, הם אומרים "סלט פירות" (שזה שם לרב תרבותיות) ו"מדינת כל אזרחיה" (שזאת הפשטה מטעה). מאחר שאלה שתי האלטרנטיבות שמתנגדי כור ההיתוך הישראלי מבקשים לייבא לכאן, כדאי אולי לומר מילה על מהן הן אומרות שם, ועל מה קורה שמייבאים אותן לכאן.

 

חסידי רעיון "מדינת כל אזרחיה" מבססים את השקפת במודע על הדוגמה של ארצות הברית. במקום לאומיות ישראלית אתנית-דתית נאמץ את המודל האמריקאי, הרב-אתני והרב-דתי, שבו הספירה הציבורית היא רק מבנה ארגוני, ומתחתיה כל יחיד וכל קבוצה יכולים לעשות עם אמונותיהם, מוצאם ותרבותם מה שירצו. אגף האפסנאות של הממשל הפדראלי יחלק מקף לכל דורש וכל אחד יכול להיות איטלקי-אמריקני, אפריקאי-אמריקני, קתולי-אמריקני, קובני-אמריקני, או כל מה שירצה. ביחסיך עם המדינה, אתה רק אזרח.

החשש הראשון שמשהו בתיאור הזה חסר מתעורר כשעומדים מול עוצמת הפטריוטיות האמריקנית, שהיא רגש לאומי לוהט, לא איזה סידור פורמאלי. אמריקה קיימה מלחמת עצמאות, ואחר כך מלחמת אזרחים עקובה מדם, בשם האמונה הלאומית הזאת. "האם החירויות שלנו יכולות להיות מובטחות", שאל תומס ג'פרסון, "אם ניטול מהן את בסיסן היציב האחד – האמונה בלב העם שחירויותיו הן מתת אל?"

 

ג'פרסון התכוון ליצור דת אזרחית, לא רק פרוצדורה דמוקרטית – והוא הצליח, הוא יצר דת רבת-עוצמה כל כך שהיא הכפיפה את כל האחרות. כתבי הקודש שלה הן הצהרת העצמאות (שג'פרסון עצמו חיבר) והחוקה (שניסח ג'יימס מדיסון) המקדשים שלה הם הבית הלבן וגבעת הקפיטול וקודש הקודשים שלה הוא בית המשפט העליון. הדתות שמתחתיה נמצאות תמיד בסכנה של הדרדרות לפולקלור תחת לחצה האימתני של האמונה הדמוקרטית. יהודי-אמריקני, פרוטסטנטי-אמריקני, קתולי-אמריקני, מוסלמי-אמריקני ובודהיסט-אמריקני – הם דתיים ממוקפים.

 

לדת שלהם יש מקף אבל הסיומת שלה היא תמיד: אמריקני. כשנשיא אמריקני מדבר על ציר הרשע, הוא לא מתכוון שהרשעים הם לא נוצרים, או לא יהודים, או לא קתולים. גם לא שהם מוסלמים. הוא מתכוון שהם לא דמוקרטים. וכל האזרחים שלו לא מודדים את הרוע לפי אברהם אבינו, ישו, מוחמד או בודהה, אלא מבינים אות הטוב והרע בדיוק פי אותן קטגוריות של הנשיא שלהם.

 

מכיוון שאצל האמריקאיים הצורה, כמו שניסח זאת אלן פינקלקראוט, היא התוכן, אפשר בקלות לטעות ולחשוב שקל לייצא את השיטה הזאת. שכל מה שצריך לעשות זה לאמץ בחירות וחוקה – והכל מסתדר. גם אמריקה נוטה לחשוב כך, והיא תמיד מופתעת כשמתברר לה שזה לא פשוט. היא הופתעה בויאטנם כפי שהיא הופתעה בדרום אמריקה וכפי שהיא עומדת להיות מופתעת בעיראק. מפני שהתוכן איננו הצורה, ושכופים את הצורה קורים דברים מפתיעים: הצורה (בחירות) מולידה פתאום תוכן אחר (קומוניזם, נגיד או אסלאם) והתוכן החדש לא תמיד מקבל את הצורה. בעיני אמריקה זה לא נתפס: שחררנו אתכם, ואתם בחרתם לחזור לכלוב? ככה הדברים נראים אצלם.

 

אנחנו דומים יותר לאמריקה מאשר לעיראק, אנחנו בכל זאת דמוקרטיה, לפחות בשטחי מדינת ישראל. אבל לא הדמוקרטיה לבדה היא התוכן אצלנו, אלא הלאומיות האתנית. כמו באנגליה, או בגרמניה או בצרפת. ואל רק זה, אלא שהלאומיות שלנו יצאה מתוך דת. מה שמסבך את הכל. הרעיון של מדינת כל אזרחיה בישראל, לא יוליד שיטה אמריקאית. אצלם הצורה היא התוכן המאחד, אצלנו מדינת כל אזרחיה זאת שלילה של התוכן המאחד. זה לבקש מחברת מהגרים שלא יהיה לה מושג של "אנחנו", זה לבקש מחברה שאין לה עבר מחבר, שתוותר גם על עתיד מחבר. בפועל מדינת כל אזרחיה בין הירדן לים, זאת גם מלחמת אזרחים: שתי תנועות לאומיות, שהטראומה שלהן היא היעדר ריבונות, נדרשות לוותר על החלום הלאומי. זה מרשם לעוד לבנון, לעוד בוסניה, לעוד מאה שנים של רצח הדדי.

 

הרעיון השני שמציעים לנו במקום כור-היתוך הוא רב-תרבותיות, אותו סוג של בלוף שאמריקה ספרה לעצמה על עצמה, אחרי שנקעה את קרסולה הליברלי והדמוקרטי באמצע שנות ה-60. זה קרה כשהתנועה לזכויות האזרח פנתה פתאום מאינטגרציה להפרדה ומפעלו של מרטין לותר קינג נעצר בבת אחת. עד אמצע שנות ה-60 הכל נראה ברור. הדרום הישן והגזעני דרש הפרדה בין שחורים ללבנים. נפרדים אך שווים קראו לדוקטרינה הזאת. ושוחרי השוויון והחרות דרשו אינטגרציה. שחור לא יוכל לאכול במסעדה לבנה, לא יוכל לשתות מברזיה לבנה, ומעשית – גם לא יוכל להצביע באותן בחירות. התנועה לזכויות האזרח הצליחה כל כך מפני שקינג הצליח להראות שהתנועה שלו מייצגת את הערכים האמריקניים, את הקונצנזוס: הוא דיבר בשם תומס ג'פרסון ובשם ישו (בגרסתו האמריקנית). "אנו סבורים שערכים אלו הם מובנים מאליהם", ציטט קינג את הצהרת העצמאות בנאום "יש לי חלום", "שכל בני אדם נבראו שווים". זה היה רגע דרמטי והרבה לבנים אידיאליסטיים נענו לקריאה, ירדו לדרום והצטרפו לקינג. והרבה לבנים פחות אידיאליסטיים ישבו בסלון, ראו טלוויזיה שהתחילה להפוך אז למדיום המוני, צקצקו בלשונם והנידו ראשם בסלידה.

 

יכול להיות שהם לא אהבו את קינג השחור ומפגיניו השקטים, אבל לא בגללם הם צקצקו וסלדו. קינג גרם להם לסלוד מהשריפים של הדרום שתקפו בכלבים, אלות וצינורות מים, אל את קינג ומפגיניו, אלא את הצהרת העצמאות שלהם. זה הדבר שאותו הם לא יכלו לסבול. הדת האזרחית של ג'פרסון – גדולה מעורפלת ומגושמת – התעוררה להגן על עצמה. בית המשפט העליון הוביל את הנשיאות נגררה והקונגרס – שבו היתה לדרום קואליציה חזקה – פתח את השער. קנדי התחיל לזוז לכיוון קינג ולינדון ג'ונסון שירש אותו, הטיס סידרה של חקיקות-בזק דרך הקונגרס, שמטרתן לבטל את מחסום הצבע.

 

ואז קרה דבר מוזר, מוזר וסהרורי. הרשת של התנועה הפוליטית של קינג נכבשה על ידי מיליטנטים צעירים וזועמים וגירשה משורותיה את הפעילים הלבנים. הענק הג'פרסוני המגושם נעצר במקומו, מבולבל, ואובד עצות. הוא קם לקרוע את קיר ההפרדה בשם המדוכאים, ופתאום הם עצמם התחילו להקים מחדש את אותה חומה עצמה. עד אותו רגע, ההסכמה הדמוקרטית נראתה מסודרת. כל יחיד אדון לעצמו, וכולם יחד אדונים לגורל המשותף. אבל פתאום קמה קבוצה ודרשה הגדרה עצמית, מחוץ ובניגוד לפירמידה הזאת. לבנים אידיאליסטיים לה הרשו לעצמם לכעוס. לבנים לא אידיאליסטיים שוב הנידו ראש בסלידה בסלון, פנו עורף והצביעו לניקסון. "חוק וסדר" אמר ניקסון, והם הבינו למה הוא התכוון: השחורים כבר לא ייצגו את הקונצנזוס. הם נעשו קוץ בעין, אנרכיסטים, שורפי גטו ומפירי חוק.

 

מה שקרה מכאן ואילך היה תרגיל באלגברה פוליטית ומשפטנות יצירתית. האידיאליסטים האמריקנים התגייסו כדי לביית את הזעם השחור ולהפוך את הניסיון של השחורים להגדיר את עצמם בניגוד לכלל ולחלק מן הכלל. איך עושים את זה? נפרד אך שווה? המממ ... לא נשמע טוב. את זה כבר ניסינו. מנוגד אך נפרד" לא, זאת הרי הבעיה, לא הפתרון. מנוגד אך שווה? כמעט. נפרד ... אך לא מנוגד? זהו זה, בינגו? כך נולדה הרב-תרבותיות – במקום יחידים שהם כלל אחד וקואליציה של קבוצות. "סלט פירות", במקום "כור היתוך".

זה היה בלוף, כמובן. כל קבוצה תגדיר את עצמה בנפרד, והמקף יחבר. אבל זה רק תרגיל רטורי שנועד להעלים את ה"מנוגד" ולנפנף בנפרד בלי להפריד בעצם. הרב-תרבותיות האמריקנית היא חד-תרבותית עם קישוטי פולקלור. היא רב-תרבותית, רק אחרי שכל התרבויות הסכימו, בעצם, על כל מה שחשוב על ערכים ומוסר. אמריקה לא תסבול אף חד-תרבות בתוכה שהיא לא דמוקרטית, לא קפיטליסטית, לא מכירה בשוויון בפני החוק, או פוגעת בזכויות של נשים. שום תרבות לא תורשה לעמוד בניגוד לדת הג'פרסוניאנית.

כלומר, אחרי שכולם חברים באותה תרבות עצמה, אחרי שכולם ג'פרסוניאנים, הם יכולים לטפח את המאכלים של העדה והחגים של הקבוצה ולהכריז על שונותם בקולי-קולות וכמה שהם רוצים. אז למה שלא נאמץ לעצמנו את הבלוף הזה? למה שלא נספר לעצמנו שגם אנחנו "סלט פירות" ואל כור היתוך? מפני שאנחנו רב-תרבותיים באמת וזקוקים לכן ליותר כוח מאגד ממשי. דברים עמוקים מפצלים  אותנו, והם נוגעים ישירות למה שאמור להפוך אותנו ל"אנחנו".

 

חברה בסכנת התפרקות ממשית לא יכולה להרשות לעצמה את הלוקסוס של טיפוח ההבדלים בזמן שהמעט המשותף הולך ואוזל. אמריקה יכולה, מפני שהיא ביסודה מאוחדת. כור ההיתוך האמריקני, כמו סיר של טשולנט, עובד על טמפרטורה נמוכה לטווח ארוך. מפני שמעט מאד בוער, מפני שטעמי היסוד המאחדים כבר שם. אבל אפילו אמריקה משלמת מחיר על הרב-תרבותיות המדומה. הקואליציה שהחזיקה את מדינת הרווחה הרזה של ארצות הברית, קואליציה של מיעוטים, התפרקה והתפצלה, והפיצול עובד נגד החלשים ונגד העניים.

 

אצלנו המחיר גבוה הרבה יותר. כור ההיתוך שלנו זקוק לטוב ולרע, לטמפרטורה גבוהה. עם יותר רגישות, זה נכון. אבל אנחנו לא יכולים לפנות לעבר המפריד במקום לעתיד המחבר, מפני שהכל חדש מדי, פרוץ מדי, מעט מדי כאן יציב, מעט מדי משותף. אם שם הרב-תרבותיות פוגעת אט אט ברשת הביטחון שמתחת לרגלי החלשים, אצלנו היא פוגעת מהר, חד וכואב, מפני שאנחנו כבר מפוצלים מאד. מספיק להסתכל על הכנסת. כמה קל לפגוע בתקציבי הרווחה כשאף אחד לא מייצג יותר מסקטור, ואף לא חושב על הכלל ככלל? כל המפלגות מייצגות רק סקטור חד-תרבותי קטן, אבל את ה"אנחנו" לרוחב, אף אחד לא מייצג. אז אפשר להתווכח על תוכנו של כור ההיתוך, ואפשר לתת קול שווה לכל הקבוצות בעיצובו, אבל האמת היא שבלעדיו אין דבר כזה ישראל.

 

 

 

פורסם לראשונה ב"ידיעות אחרונות", 5.4.2004