הקשת הדמוקרטית המזרחית הצטרפה למאבק זה

 

 

 

 

 
לכב'

עו"ד גולדברג                                                      נשלח בדואר רשום עם אישור מסירה

מבקר המדינה                                                                            מבלי לפגוע בזכויות

ת.ד. 1081

ירושלים 91010

                                                                                                                                    

 

 

הנדון:

 

תלונה נגד

האוניברסיטה העברית,

אוניברסיטת תל אביב,

אוניברסיטת חיפה,

אוניברסיטת בר אילן

אוניברסיטת בן גוריון.

 

 

 

מהות התלונה

 

(1)   בירור הסיבות להדרת סגל בכיר ממוצא מזרחי ופלסטיני-ישראלי מהמחלקות לאנתרופולוגיה באוניברסיטאות בישראל

 

(2)   בירור הסיבות להדרת נשים מזרחיות ופלסטיניות-ישראליות מהסגל הבכיר והזוטר במחלקות לאנתרופולוגיה באוניברסיטאות בישראל

 

(3)   עבירות על חוקי הקניין הרוחני של המזרחים והפלסטינים-ישראלים בנוגע לעשיית רווחים מתרבותם

 

(4)    היעדר קוד אתיקה מקצועית לאנתרופולוגים בישראל

 

 

רקע

 

"אחותי-למען נשים בישראל" היא תנועה פמיניסטית שמטרתה שינוי מצבן ומיקומן החברתי/תרבותי/כלכלי/פוליטי של נשים מוחלשות ושוליות אל מול ההגמוניה של החברה בישראל. אנו תופשות שינוי זה דרך שיח ופעולה למען חברה שוויונית, רב-תרבותית ודמוקרטית. אחת מטקטיקות הפעולה של "אחותי" היא העצמה של נשים אלה דרך דרישה להשמעת קולן בזירה הציבורית בישראל. אחד מהאופנים בהן אנו מגיעות להעצמה זו היא דרך חשיפת המנגנונים המשמרים את המבנה החברתי-כלכלי האחראי לדיכוי המתמשך של קבוצות מנוחשלות.

 

האוניברסיטאות בישראל, ככלל, והמחלקות שלהן לאנתרופולוגיה באופן פרטיקולארי, הן חלק אינטגראלי ממנגנון ההדרה הכוחני של האליטות האינטלקטואליות בישראל. אחד ממנגנוני ההדרה של האוניברסיטאות הוא אי מתן תקנים בכירים לסגל מזרחי וישראלי-פלסטיני. הטענה של הפרופסורים הנוכחיים היא, שסגל זה הוא לא "על רמה". מאידך, סגל מזרחי וישראלי-פלסטיני עושה חייל באוניברסיטאות היוקרה באירופה ובארה"ב, לאחר שבקשותיו להשתלב בסגל האקדמי הישראלי העלו חרס עקב הטענה המשונה, שהוא לא "על רמה".

 

 

התלונה

 

אזרחי ישראל ואזרחיותיה המזרחים והפלסטינים היו תמיד מושא המחקר הראשי של האנתרופולוגים הישראלים, שעשו קריירות בינלאומיות על גבם. הנישול סיפק תמיד את חומרי הגלם, שהוליכו לשיגשוג של מאמרים וספרים מדעיים, שהביאו ליצירת תקנים אקדמיים ולקידום ולהעלאות שכר של אלה, למענם נוצרו התקנים הללו. תקנים אלה לוו בכספי מחקר "שדה" של האנתרופולוגים האשכנזיים אצל המזרחים והפלסטיניים, נסיעות לועידות בין לאומיות כדי להציגו, קרנות השתלמות שונות, רכישת ספרות מקצועית וכו'. יתרה מזו המשכורות החודשיות של רוב האנתרופולוגים הישראליים היו תלויות בשיתוף הפעולה התמים של "אינפורמנטים" מזרחיים ופלסטיניים עם האנתרופולוגים הללו. בצורה פרדוקסאלית, האנתרופולוגיה הזו השתיקה את התביעות הפוליטיות והתרבותיות שלנו. אנו עדיין מצפות להתחלק לא רק ביוקרה, אלא גם ברווחים הכספיים עם אלה המרויחים את המשכורת החודשית שלהם מהאנתרופולוגיה שהם כותבים ומרצים עלינו. המשרות שלהם, הקיימות ומביאות להם רווחים בגלל הידע התרבותי והמסורות שלנו, מעניקות להם קביעות לכל החיים, כאשר הם מצטרפים לסגל האקדמי הבכיר (מדרגת מרצה בכיר ומעלה). כמו כן, חברות בסגל האקדמי מקנה להם תקציבי מחקר, תקציבים לרכישת ספרות מקצועית, חופש לבחור את הקורסים אותם הם רוצים ללמד, ואת הסטודנטים אותם הם מדריכים לתארים מתקדמים, תקציבים לקיום קשרי מדע ענפים בחו"ל, המאפשרים להם ולמשפחותיהם גם לטייל בעולם הרחב, הוראה של 6-8 שעות שבועיות במשך 30 שבועות בשנה בלבד, תמורת משכורת מכובדת של 12 חודשים בשנה, שנת שבתון המוקדשת למחקר ולכתיבה אחרי כל שש עד שבע שנות עבודה מהסוג הזה, אותה הם מבלים בד"כ בחו"ל, תנאי פנסיה מועדפים, ויוקרה חברתית.

 

אנו והורינו מהווים את חומרי הגלם של הדיסציפלינה הזו. אך שערי הפרנסה מן האנתרופולוגיה הישראלית עדיין נעולים בפנינו. מחלקות ישראליות לאנתרופולוגיה הן כמעט על טהרת האשכנזים, בעיקר וותיקים, חילונים, סוציאליסטים-ליברליים מן העשירון העליון. קרי, המחלקות לאנתרופולוגיה ממשיכות להתאפיין בהומוגנית אתנית ומעמדית בכל מה שנוגע למשרות הסגל הבכיר. ניתן למנות על אצבע אחת את האנתרופולוגים המזרחיים/יות המועסקות בקביעות בכל המחלקות לאנתרופולוגיה בישראל: פרופ' חיים חזן מאוניברסיטת ת"א, שגם הוא ניתקל בקשיים רבים בהליכי קידומו, ולהגנתו, כנראה, לא מקיים כל קשר מקצועי עם ההיסטוריה המזרחית שלו.  ובאשר לחוקרים/ות פלסטינים/יות –אין אף לא אחד/ת עם קביעות. נכון להיום, אין אף אשה מזרחית שזהותה מילדות התעצבה בישראל, או פלסטינית-ישראלית, בקרב הסגל הבכיר, או הסגל הזוטר בעל התקנים המוליכים לקביעות, של האנתרופולוגים באוניברסיטאות. 

 

בכל המוסדות האקדמיים במערב, מחוייבים האנתרופולוגים לקוד אתי מקצועי. האנתרופולוגים משתתפים בחיי היום יום של האוכלוסיה אותה הם חוקרים. כך נחשפים בפניהם הסודות האינטימיים ביותר של הא/נשים הנחקרים. אי לכך בטרם מתחילים הם את מחקריהם, הם חייבים לחתום על הצהרה בה הם מתחייבים להגן על הסובייקטיים האנושיים הנחקרים. הקוד האתי תיכנן גם מנגנוני השעייה והענשה לאותם אלה, שמפרים את הסודיות שבין החוקר לאוכלוסיה הנחקרת. קוד זה מחייב אותם גם להתייחס אל ולצטט את השיח האינטלקטואלי של האוכלוסיות הנחקרות. למחלקות האוניברסיטאיות לאנתרופולוגיה לא קיים קוד כתוב של אתיקה מקצועית, אליו מחוייבים א/נשי הסגל ואותו הם מחוייבים להנחיל לתלמידיהם/ ולתלמידותיהם/ן.

 

אנו מהווים "אוכלוסיה נחקרת" בלבד, נטולת מיגננות אתיות. אנו משוללים מזכות העיסוק האוניברסיטאי שלנו באנתרופולוגיה, אך עדיין מהווים את מושא המחקר שלה בחרושת האתנוגרפיה האקדמית הישראלית. אי לכך  "אחותי" דורשת בחזרה את זכויות היוצר שלנו על התרבויות שלנו ושל הורינו. שלא כמו במוסדות האקדמיים במערב, לא קיים בישראל כל  קוד אתי המגן על זכויות היוצר של נושאי המחקר האנתרופולוגי על התרבות שלהם/ן. לא זו אף זו. מושא המחקר הישראלי נתפס כפרא,  שמוטב שיישאר במושב העולים הציורי, בכפר הפלסטיני נטול התשתיות, או בגטו החרדי ובלבד שלא יעיז לבקש מן מהסגל ההומוגני הלבן לקבל אותו אל שורותיו כשווה.

 

כך לדוגמא, פרופ' אבנר כהן, ז"ל, אחד מהדמויות המכוננות של האנתרופולוגיה החברתית-תרבותית במאה העשרים, תרם להתפתחות הדיסציפלינה ממקום מושבו בקתדרה שנחנכה לכבודו בביה"ס ללימודי המזרח ואפריקה בלונדון. כהן, שהיגר מעיראק לישראל יחד עם  שמעון בלאס וסמי מיכאל, היה המזרחי היחיד בקבוצה הראשונה של תלמידי דוקטוראט ישראליים, שנסעו לאוניברסיטת מאנצ'סטר, כדי ללמוד שם עם החוקר הדגול מקס גלאקמן, שסידר עבורם מילגות לימוד מלאות. באותה תקופה, היוותה המחלקה לאנתרופולוגיה באוניברסיטת מאנצ'סטר את אחד ממרכזי העשיה הדיסציפלינאריים. משום מה, לאחר קבלת תואר הדוקטור, כל התלמידים חזרו לישראל אל תקנים אקדמיים. רק לכהן, המזרחי היחידי מביניהם, לא נמצא כאן תקן. הוא נשאר בבריטניה, והפך לאחד מחלוצי חקר היחסים הבין-גזעיים בין מהגרים מהקולוניות-לשעבר לבין התושבים הלבנים הוותיקים של מטרופוליטנים אירופאים. ספרו, "האדם הדו-מימדי", נכנס לקלאסיקה של המקצוע.

 

כך לדוגמא פרופ' סמדר לביא מחולון, הזוכה להכרת הציבור בישראל ולהכרה בינלאומית ע"י הדיסיפלינה, אינה מצליחה לזכות באחת מהמשרות במחלקות לאנתרופולוגיה באוניברסיטאות בישראל. מאז תום לימודי הדוקטורט שלה במחלקה, שהיתה בתקופת לימודיה הטובה ביותר בעולם המערבי, זו של אוניברסיטת קליפורניה בברקלי, הגישה בקשות קבלה לעבודה, בכל פעם שמכרזים על משרות בעלות תקן במחלקות ישראליות לאנתרופולוגיה התפרסמו בירחונים הבינ"ל של הדיסציפלינה. בקשותיה המרובות העלו חרס. כשביקשה לדעת מה היו הסיבות לדחיה, הליך מקובל בתרבות אוניברסיטאית של שקיפות ניהולית השומרת על עקרון חופש המידע, לא נענו מכתביה. עד לשובה ארצה עקב טרגדיה משפחתית, דרך כוכבה באוניברסיטת קליפורניה היוקרתית, והיא קודמה אל הפרופסורה בהליך מואץ, כ 3 שנים מאז קיבלה את הדוקטוראט. ספרה, "הפואטיקה של כיבוש צבאי" נכנס לא רק לקלאסיקה של האנתרופולוגיה, אלא הפך לספר חובה בקורסי מבוא של מרבית הדיסציפלינות במדעי החברה והרוח. למרות שבישראל הוכרזה עבודתה כנטולת אובייקטיביות מדעית, ספריה ומאמריה מהוים ציוני דרך בחקר הצומת אותה יוצרים מיגדר וגזע בהבנייה של המציאות התרבותית הטראנס-לאומית, ונלמדים במיטב אוניברסיטאות היוקרה הן במערב והן בעולם השלישי.

 

כך לדוגמא פרופ' נחלה עבדו, בת נצרת, ראש החוג לאנתרופולוגיה באוניברסיטת קרלטון בקנדה. כשסיימה את לימודי הדוקטורט שלה, בהצטיינות יתרה, במחלקה המצויינת של אוניברסיטת טורונטו, ביקשה לחזור ארצה ולהשתלב במחלקה אוניברסיטאית לאנתרופולוגיה כאן. גם בקשותיה לא נענו. בשיחות בע"פ נאמר לה, שתחומי העניין שלה במיגדר, גזע, מעמד כלכלי ומיניות, כאשר אלה יוצרים את הוויית האזרחות, אינם מדעיים מספיק. משום מה, מותר לתחומי עניין אלה להיחקר בישראל אצל מזרחיות ופלסטיניות רק ע"י אנתרופולוגיות ממוצא אשכנזי. באופן אירוני, ספריה ומאמריה של הפרופ' עבדו מצוטטים במקומותינו ע"י אותם אלה, שדחו אותה משוק העבודה האקדמי כאן.

 

כך לדוגמא פרופ' ראודה כנענה, בת עראבה שבגליל, הנחשבת כיום לכוכב הצעיר העולה בשמי המחלקה לאנתרופולוגיה באוניברסיטת ניו יורק, ובקרב אנתרופולוגים/ות החוקרים/ות את הקשר בין ילודה, דת ולאומיות בקונטקסט השוואתי. כשסיימה את הדוקטוראט שלה במחלקה היוקרתית של אוניברסיטת קולומביה, חשבה לנסות ולהתקבל אל שורות הסגל האקדמי בישראל. נסיונות אלה אף לא הוצאו מן הכוח אל הפועל. עוד בהיותה באונ' קולומביה נאמר לפרופ' כנענה ע"י עמיתיה הישראלים, שאין לה שמץ של סיכוי להשתלב בשוק העבודה האנתרופולוגי בישראל, היות שתידחה בתואנה שמחקרה אינו מדעי מספיק ומוטה אידאולוגית. מאז יצא המחקר לאור כספר, "לידתה של אומה", בהוצאת הספרים הדקדקנית והיוקרתית של אוניברסיטת קליפורניה. גם הפרופ' כנענה זכתה לקידום מואץ מן הדוקטוראט אל הפרופסורה.

 

כך לדוגמא הפרופ' מישאל כספי, שהיגר לישראל מתימן ויצא לפני מספר שנים לגימלאות ממשרתו המכובדת באוניברסיטת קליפורניה, סנטה קרוז. הפרופ' כספי הוא פולקלוריסט. בארה"ב הפולקלור הוא חלק מן המחלקה לאנתרופולוגיה. אף לימודי הדוקטוראט לא הותרו לו כאן, בטענה שכתימני, הוא קרוב מדי לנושאי מחקרו, הנשים התימניות המשוררות, ולכן יש חשש, שהמחקר לא יהיה מדעי אלא מוטה אידאולוגית. משום מה לא הפריע חשש זה לאוניברסיטת קליפורניה סנטה-קרוז, בה נמצאות המחלקות הרב-תחומיות הטובות ביותר במדעי הרוח של המערכת הרב-קמפוסית של אוניברסיטת קליפורניה, לתת לו תקן וקידום נאות עד שיצא לגימלאות עקב גילו הקשיש.

 

מצב שכזה לא יעלה על הדעת באף מוסד אקדמי מערבי המכבד את עצמו. במקום לחפש תשובות מתחכמות למצב לקוי של יחסי כוח א-סימטריים, האנתרופולוגיה המערבית מקפידה כיום לתת ייצוג נכבד לאותם אלה, המייצגים את האוכלוסיות הנחקרות. הטענה, לדוגמא, שמחקרו של אפריקאי-אמריקאי את האוכלוסיה האפריקאית-אמריקאית אינו מדעי מספיק אלא מוטה אידאולוגית נחשבת לעורבא פרח. בארה"ב האוכלוסיה המוגדרת "לבנה" מהווה כ 70% מהאזרחים. מאידך, להלן דוגמא על קצה המזלג של ההתפלגות האתנית-גזעית בשלוש מן המחלקות היוקרתיות לאנתרופולוגיה שם:

 

48% מחברי/ות הסגל בעלי התקנים הבכירים במחלקה היוקרתית לאנתרופולוגיה תרבותית באוניברסיטת סטאנפורד שייכים למיעוטים לא לבנים.

 

30% מחברי/ות  הסגל בעלי התקנים במחלקה האנתרופולוגית המצויינת של קולומביה-בארנארד שייכים לאוכלוסיה לא לבנה, שבישראל היתה מוגדרת כ"נחקרת" בלבד.

 

25% מחברי/ות הסגל בעלי התקנים במחלקה היוקרתית של ברקלי שייכים למיעוטים לא לבנים.

 

בישראל, המזרחים/יות והפלסטינים/יות-אזרחי/ות שראל מהוים יחדיו כ 70% מהגוף האזרחי במדינה. טענת המימסד האנתרופולוגי בישראל, שאין מועמדים מוכשרים מקרב המזרחים והפלסטינים אזרחי ישראל, היא טענה מופרכת. במיוחד בהתחשב בהצלחתם המסחררת של בני אוכלוסיה זו ובנותיה באוניברסיטאות היוקרה של המערב. ניתן להסיק מטענה זו, שהאנתרופולוגיה הישראלית, תחום מחקרי הקושט לעצמו רדיקליזם חברתי, הוא למעשה תחום דכאני המשמר את המבנה החברתי-מעמדי אותו מבקרים יפי הנפש העוסקים בו חדשות לבקרים.

 

"אחותי-למען נשים בישראל" מצרפת בזאת את טבלת מצבת כוח האדם והאשה בעלי התקנים במחלקות לאנתרופולוגיה, כשם שנתפרסמה בתחקיר האגודה האמריקאית לאנתרופולוגיה מאוקטובר 2003, המעמת את מצבת כוח האדם הזו עם תחומי המחקר של האנתרופולוגיה הישראלית.

 

"אחותי" מבקשת ממבקר המדינה לחקור כיצד זה ייתכן כי בכל המחלקות לאנתרופולוגיה באוניברסיטאות בישראל יש רק מזרחי אחד בסגל הבכיר, שני מזרחים שגדלו במערב אירופה, והגיעו לישראל בבגרותם נמצאים בסגל האקדמי הזוטר, ואין אף פלסטיני אחד אזרח ישראל אף לא בין שורות הסגל הזוטר, בעוד ש 67% מהאנתרופולוגים בעלי התקנים באוניברסיטאות ישראליות מתפרנסים מחקר המזרחים והפלסטינים אזרחי-ישראל, שזכויות היוצר שלנו על תרבויותינו או הפרטיות של חיינו אינן מוגנים על פי חוק בפני אנתרופולוגים אלה.

 

כמו כן מבקשת "אחותי למען נשים בישראל" לברר, מדוע לא הוקצו תקנים  לסגל מזרחי ופלסטיני-ישראלי בכיר במחלקות לאנתרופולוגיה בישראל, במידה שתשקף את תרומת קבוצות אלה להתפתחות האנתרופולוגיה הישראלית.

 

כמו כן מבקשת "אחותי" ממבקר המדינה לברר מדוע לא הוקצו עד כה בכל המחלקות לאנתרופולוגיה באוניברסיטאות וגם במכללות  תקנים קבועים בסגל הזוטר לחוקרות מזרחיות ופלסטיניות-ישראליות.

 

אנו מודות לנציב תלונות הציבור במשרד מבקר המדינה על הזמן והמחשבה שיקדיש לטיפול בתלונתנו זו.

 

 

 

בברכה,

 

אורנה זקן, מנכ"לית

"אחותי"