עד ששוברי הרכישה הגיעו, הדייר מת

 

אריה דיין

 

 

האם הזכות לרכוש דירה מדיור ציבורי ניתנת להורשה? בעמידר משוכנעים שלא ומונעים מבנותיהם של שני דיירים שמתו להשלים את הליכי הקנייה. בית המשפט העליון יתבקש להכריע

 

שתי דירות קטנות וישנות בשני בניינים צפופים ומוזנחים בשתיים משכונות המצוקה של ירושלים מצויות במרכזה של מחלוקת ביורוקרטית ומשפטית ממושכת, שבקרוב תגיע לסיומה בבית המשפט העליון. אחת הדירות, שהיום מתגוררים בה בני הזוג דיטה ובנימין שאשא, נמצאת בקומה העליונה של בניין ברחוב בר-יוחאי בקטמונים. אביה של שאשא, מיכאל דניאל, התגורר שם מאמצע שנות השישים ועד מותו במאי 2000. בתו דיטה, היורשת היחידה שלו, גדלה בדירה הזאת וחזרה להתגורר בה אחרי מות אביה.

הדירה האחרת נמצאת ברחוב סולם יעקב ברמות א'. שמחה נחמיאס, אשה חולנית ואם שכולה, התגוררה בה מסוף שנות השבעים ועד מותה בינואר 2001. בתה, חדוה נחמיאס, יורשת רכושה ומי שבחלק ניכר מפרק הזמן הזה שהתה בדירה כדי לטפל באמה, מתגוררת בה מאז מותה עם שלוש מארבע בנותיה.

שתי הדירות הן בבעלות חברת עמידר, ועל שתיהן חלות ההוראות של חוק הדיור הציבורי. מטרת החוק, שנחקק ב-1998 ביוזמת הקשת הדמוקרטית המזרחית וח"כ רן כהן מיח"ד, היתה לאפשר לדיירי הדיור הציבורי לרכוש את דירותיהם במחירים מוזלים ומתוך התחשבות בשכר הדירה המצטבר ששילמו במשך עשרות שנים.

היתה גם מטרה נוספת, חשובה לא פחות: לאפשר לדיירים, רובם עולים מצפון אפריקה שעלו לארץ בשנות החמישים והשישים, להוריש את הדירות לילדיהם ובכך לצמצם, ולו במקצת, את הפערים העצומים בתחום הרכוש בחברה הישראלית. כדי להדגיש את היעד הזה קבעו המחוקקים, כי דיירים בני 65 ומעלה שאין להם ילדים לא יוכלו לרכוש את דירותיהם על פי החוק.

מיכאל דניאל ושמחה נחמיאס רצו לממש בדיוק את היעד הזה של החוק, ולכן פנו לעמידר בבקשה לרכוש את דירותיהם, ואף קיבלו מהחברה תעודה המעידה על זכאותם לרוכשן וכן הודעה על המחיר שיידרשו לשלם. בעזרת בנותיהם- יורשותיהם הם הצליחו לגייס את הכספים הדרושים, אך לרוע מזלן של הבנות, שניהם מתו ימים אחדים קודם שהספיקו להפקיד את התשלום. כאשר בנותיהם ביקשו לבצע את התשלום הודיעה להן פרקליטות המדינה, בשמה של עמידר, שמות ההורים גרם לביטול "הצעת המכירה".

כעת יידרשו שופטי בית המשפט העליון לקבוע, מה חשוב יותר: קידום היעד החברתי שהמחוקק הציב בזמן חקיקת חוק הדיור הציבורי, או הקפדה על לשונם היבשה של דיני החוזים, שיכולה לחסוך לעמידר כמה מאות אלפי שקלים.



אם היו משלמים

שמחה ושמואל נחמיאס גידלו את ארבעת ילדיהם בדירת חדר קטנה בשכונת נחלאות במרכז ירושלים. חדוה נחמיאס, הצעירה מהארבעה, היא היום גרושה בת 50, אם לארבע בנות, ואין לה דירה משלה. הוריה החולניים התקשו לפרנס את משפחתם, ומצבם הבריאותי והנפשי עוד הידרדר במלחמת יום הכיפורים, אחרי מותו של בנם הבכור, דוד, שנהרג בקרבות בסיני. לשכת השיקום של משרד הביטחון קבעה כעבור כמה שנים, שיש להוציאם מדירתם הרעועה והמליצה לאפשר להם מגורים בדירה בדיור הציבורי. בסוף 1977 הם עברו לדירה בשכונת רמות.

שמואל נחמיאס מת כעבור חצי שנה, ומצבה של אלמנתו המשיך להידרדר. בסוף 1999 היא החליטה לנצל את חוק הדיור הציבורי ולרכוש את הדירה על מנת להורישה, לאחר מותה, לבתה חדוה שסעדה אותה במחלתה. בפברואר 2000 פנתה לעמידר, וכעבור חודשיים קיבלה הודעה על זכאותה לרכוש את הדירה בהנחה של 64.3% מערכה. חלפו עוד כעשרה חודשים, שבהם היא נדרשה להתגבר על משוכות ביורוקרטיות שונות שהציבה עמידר ואף על שביתה במשרדי החברה, עד שקיבלה את המכתב המאשר, כי "כל המסמכים המבוקשים כבר הומצאו" ושוברי התשלום על הדירה יישלחו בדואר, "בימים הקרובים". חלפו עוד שבועיים עד שהשוברים נשלחו בדואר ועוד יומיים עד שהגיעו ליעדם. ב-17 בינואר 2001, ביום שבין שליחתם להגעתם, שמחה נחמיאס נפטרה.

אילו הספיקו, היא או בתה, לשלם את השוברים יום לפני מותה, איש לא היה מערער היום על בעלות הבת על הדירה. ואולם הגעת השוברים יום אחד מאוחר מדי יצרה, לדעת הפרקליטות, "מצב משפטי חדש". ב-8 במארס 2001 הודיעה חברת עמידר לחדוה נחמיאס על ביטול "ההצעה לרכישת הדירה", ובתחילת אפריל דרשה ממנה לפנות את הדירה עד 1 במאי. נחמיאס ממשיכה להתגורר בדירה מכוח צו מבית המשפט המחוזי בירושלים, המונע את פינויה עד תום ההליכים המשפטיים. אבל עמידר אינה מוותרת ודורשת ממנה בתמורה שכר דירה בגובה של כ-500 דולר לחודש. נחמיאס אינה מסוגלת לשלם את הסכום הזה, וחובה המצטבר הגיע כבר ל-116,022 שקלים, סכום קרוב לזה שתמורתו יכלה אמה לרכוש את הדירה.



פסקי דין סותרים

סיפורם של בני הזוג שאשא דומה למדי. אביה של דיטה שאשא ביקש לרכוש את הדירה ב-4 בינואר 2000, זכאותו אושרה ב-16 בינואר, אך השמאים של עמידר ביקרו בדירה רק ב-11 באפריל. הוא התגורר בדירה במשך 36 שנים, ולכן נקבע כי יוכל לרכוש אותה בהנחה המרבית של 90% מערכה, כ-25,000 שקלים. שוברי התשלום הגיעו אליו ב-26 במאי. הזמן לביצוע התשלום היה עד סוף יולי 2000. ב-28 במאי, יומיים אחרי שקיבל את השוברים ובטרם שולמו, נפטר האב מיכאל דניאל. בתו שילמה את התשלום הראשון אחרי מותו, אך עמידר הודיעה לה כי הסכם המכירה מבוטל ועליה לפנות את הדירה. גם היא פנתה לבית המשפט המחוזי בירושלים וגם היא ממשיכה לגור בדירה מתוקף צו מניעה.

עו"ד איל ויטנברג, שמייצג את נחמיאס, ועו"ד עזרא שרייבר, שמייצג את שאשא, העלו בפני בית המשפט המחוזי טיעונים דומים. שניהם טענו, שעמידר הכירה בזכות ההורים לרכוש את הדירות, שניהם אמרו שזאת זכות הניתנת להורשה, ושניהם קבעו שעסקות המכירה הושלמו הלכה למעשה ברגע שעמידר שלחה את שוברי התשלום. הם גם הסתמכו על העובדה, שהיעד המוצהר של חוק הדיור הציבורי היה לאפשר לדיירים להוריש את הדירות לילדיהם, וטענו, שעל בית המשפט להתחשב בכך בבואו להכריע בשאלה המשפטית אם הזכות לרכוש את הדירה אכן ניתנת להורשה.

גם התשובות של עמידר לשתי התביעות היו כמעט זהות. הזכות לרכוש את הדירה, טענה בשם החברה פרקליטות המדינה, היא "זכות אישית של הדייר", ש"מתגבשת על סמך קריטריונים אישיים מובהקים של הדייר" ולכן "אינה ניתנת להורשה". מותו של הדייר, המשיכה וטענה הפרקליטות, הוא "אירוע מפקיע", הגורם ל"פקיעת ההצעה למכירת הדירה".

שתי התביעות נדונו בבית המשפט המחוזי בירושלים בהפרש של ימים אחדים על ידי שני שופטים שונים, שנתנו שני פסקי דין סותרים. השופט משה גל, שדן בתביעה של נחמיאס, קיבל את טענת עמידר, שזכות הרכישה היא אישית ואינה ניתנת להורשה. הוא קבע, שרק ביצוע התשלום בפועל על ידי הדייר המקורי היה מביא להשלמת הרכישה, ופסק כי על נחמיאס להחזיר את הדירה לעמידר. השופטת חנה בן-עמי, שדנה בתביעתה של שאשא, קיבלה את טענתה, כי מטרת החוק היתה לאפשר הורשת דירות כדי להקטין פערים, קבעה שהגשמת "הערכים, המטרות, האינטרסים, המדיניות והיעדים" של המחוקק גוברת על שיקולים אחרים ופסקה, כי על עמידר למכור את הדירה לבני הזוג.

עו"ד ויטנברג עירער על פסק דין של השופט גל, ופרקליטות המדינה עירערה על פסק הדין של השופטת בן-עמי, ושני פסקי הדין הסותרים מונחים עכשיו בפני בית המשפט העליון. שם הוחלט לאחד את הדיון בשני הערעורים, שיתנהל בפני הרכב אחד ויינתן בו פסק דין אחד בלבד. ההרכב הזה גם אישר לקשת הדמוקרטית המזרחית להשתתף בדיון על תקן של "ידיד בית המשפט".

במסמך שהגישה לבית המשפט באמצעות הד"ר נטע זיו מנהלת התוכנית לסיוע משפטי-קהילתי בפקולטה למשפטים של אוניברסיטת תל אביב, מצדדת הקשת המזרחית בעמדותיהן של נחמיאס ושאשא ומבקשת מהשופטים לדון בשאלות המשפטיות שהמקרים מעלים, "בהקשר ההיסטורי, החברתי והכלכלי בתוכו הן ניצבות".

הרוב המכריע של דיירי הדיור הציבורי, מפרטת זיו, משתייכים "לקבוצה אתנית מובחנת", שהגיעה לישראל החל באמצע שנות החמישים ועד לסוף שנות השישים, בעיקר מצפון אפריקה. מדיניות הדיור הממשלתית שהונהגה באותה תקופה, שהיתה שונה מהמדיניות שהונהגה קודם לכן ומאוחר יותר, היא שניתבה אותם לדיור הציבורי. העולים שהגיעו לישראל עד 1952 או אחרי 1972, קובעת זיו, טופלו על ידי מדיניות דיור אחרת, שאיפשרה להם לרכוש את דירותיהם. הקשת הדמוקרטית המזרחית טוענת על כן, כי על בית המשפט העליון להתחשב גם בעובדה הזאת בבואו להכריע בסוגיית חוקיות ההורשה של הזכות לרכוש את הדירות הציבוריות.

 

התפרסם לראשונה בעיתון "הארץ", 3.12.2004