הנדסה חברתית קרעי יומן, קייץ 2003/סמדר לביא

 

הרצאה בכנס "הזכות להגנה חברתית: אמהות חד הוריות ונשים אחרות"

I.

יום שלישי, 12 לאוגוסט.

 

ישבתי עם בני המתבגר באיזור הסגל של הקפיטריה המסובסדת ב"גילמן", כי היה שם מיזוג בלי עישון.

"היי אמא, כולם אשכנזים כאן חוץ מאיתנו", הכריז.

ישבנו בשולחן האמצעי. הגברים המשלומפרים עם הקרחת-כרס והנשים המצוייצות עם עור הפנים המומלץ ע"י דורית לנדס זעו באי נוחות.

במצבים כאלה, כמו הכלב של פאבלוב, למדנו לעבור שפה. בסיטואציות של אפרטהייד מובנה, האשכנזים שומעים את האנגלית הנונשלאנטית שלנו ונרגעים.

הגענו לגילמן לאחר חמש שעות של תורים. בבוקר הלכנו להחתים את הפנקס שלי בלשכת העבודה. החל מה 1 לאוגוסט קוצצו שם תקני הפקידות כדי להתמודד עם המוני האמהות לילדים בני שנתיים ומעלה, שנדרשו לגדוש את המסדרונות נטולי המיזוג לפי חוק ההסדרים. על טפן, עגלותיו, חיתוליו ובקבוקיו פקקו לחלוטין את הלישכה.

הפגישות שלי עם פקידת ההשמה קצרות וקורקטיות. "את לא מתאימה לתכנית החדשה של ביבי לתעסוקה לחד-הוריות. זקנה מדי. Overqualified", הודיעה בעצב כשאני חייכתי בהקלה בגלל המזגן במשרד שלה. "לכי לסוציאלית, שתנסה אותך בוועדת חריגים. אולי שם יש מקום לפרופסור על הבטחת הכנסה מקוצצת."

אחר כך השתרכנו בשמש המטגנת לביטוח הלאומי. בתור היגע שלפני הביטחון של הדלת הראשית הזיעו שבעים ושמונה אנשים. בתור לקבלת מספר הממיין את הזכאים לתור להבטחת ההכנסה על סוגיה קיבלנו פיתקית עם מספר מאתיים ושלוש עשרה. כשהגיע תורנו שם נתנה לנו הפקידה פיתקית עם מספר מאה חמישים וחמש לתור של הבטחת ההכנסה של החד-הוריות.

באנו לברר שם איך המדינה מצפה מאיתנו, משפחה של אמא ובן, להתקיים על ארבע מאות ואחד ש"ח לחודש. זה היה העונש שנתן לי ביבי על כך, שמצאתי עבודה זמנית בת ארבעה חודשים, ללא כל זכויות סוציאליות, שהסתיימה בסוף יוני. דף המחשב של הביטוח הלאומי אמנם הבטיח לי ארבע מאות ארבעים ושישה שקלים. ובארבעים וחמישה השקלים שגזלה המדינה מקיצבתנו המקוצצת בלאו הכי אפשר היה לקנות תשעה בקבוקי חלב, אותו לא מחלקים לנו בתור האוכל השבועי ב"פתחון לב".

גם כדי לקבל את הארבע מאות ואחד השקל הללו השלמת ההכנסה שלי ליוני שהגיעה באמצע אוגוסט, איזה מזל שתורם אנונימי שילם לנו את שכר הדירה הייתי צריכה לעבור באתרי ההשפלה של המדינה. כל קייץ אנחנו הולכים ביחד לתורים. אין לי כסף ל"סידור לילד", שמתייחס לתורים אלו בתור מחקר שטח כדי להבין את סיכויי הקידום שלו ילד שחור בלי פרוטקציות או רשת ביטחון כלכלית בחברה הישראלית. באתרי השפלה אלה, של אפרטהייד מובנה, אינני חוצה כל גבול של גזע ומיגדר. להבדיל מ"גילמן".

רוב המושפלות בתורים הן נשים מזרחיות. כמוני. המשפילות גם הן מזרחיות. אף אחת שם לא זעה באי נוחות למראה חזותי התימנית. אפשר לשוחח בניחותא לא רק בסלאנג תל אביבי, אלא גם בערבית, עם המוחג'באת המובטלות מיאפא.

II.

יום שני 21 יולי 2003

לכ'

פרומוביץ' מריים                                                                       

פקיד תביעות [כך היא כינתה את עצמה]           

המוסד לביטוח לאומי                                                    

השירות להבטחת הכנסה                                                         

הנדון: מכתבך מיום 15 ליולי 2003

גב' פרומוביץ' יקרה,

מכתבך מיום 15 ליולי, הנושא חותמת דואר 16 ליולי, הגיע אלי אתמול, 20 ליולי. רצ"ב כנספח מס' 1 העתקו לנוחיותך.

לתשומת לבך:

1.      מכתבך טוען שמגיעה לי גימלה מקוצצת בסך 447 ש"ח. אתמול ביליתי כחצי שעה עם הפקידה המסורה, הגב' דוידי בדלפק סניף הדואר שבאבן גבירול ... היא צילצלה לכל פקיד בנק אפשרי ב"בנק הדואר", כדי לבדוק לאן נעלמה הגימלה. חיפושיה העלו חרס. לא נתקבלה גימלה כזו על שמי אי פעם. עקב פניותי החוזרות ונשנות לשירות להבטחת הכנסה, אבקשך לברר בדחיפות לאן נעלמה הגימלה ...

2.      בנוגע לטענות המועלות במכתבך: "פנייתך הטלפונית היתה רצופה בהערות עדתיות ואפילו גזעניות וגובלת בהעלבת עובד ציבור ולהבא פנייה כזו לא תיענה", הרשי לי להשיב כדילקמן:

אופן דיבורך אלי היה אטום, מתנשא, ומלא האשמות-שווא עלי ועל ציבור האמהות החד-הוריות, שלא נגעו כהוא-זה לעניין המצומצם של שאלתי בנוגע לאיתורה של גימלתי המקוצצת. ...

3.      בהתחשב בסעיפים 1-2 למכתבי זה, אולי יש אמת בטענה, ש"דמיון מזרחי" הוא תופעה שאינה מוגבלת לבנות המזרח ובניו בלבד.

בב"ח [כך גם היא חתמה],

סמדר לביא.

מכותבים:

נציב תלונות הציבור, משרד מבקר המדינה (נשלח בפקס ובדואר רשום)

 

III.

 

דואל- 7 למאי ‏2003

 

אמיר יקר,

תודה ששלחת לי את טיוטת הערת החקיקה שלך בנוגע ל"חוק ההסדרים". המאמר עוסק בהוויית החיים שלי, ומספק ניתוח מבריק של האידיאולגיה והמתודה שמאחוריה, בין אם מבחינה היסטורית, או דרך האספקלריה של כלכלת הדטרמיניזם הרציונאלי. מוצא חן בעיני, שאתה דן בהנדסה החברתית המוגזעת המבנה את מדיניות הרווחה לדורותיה ... בהערת שוליים מס' 17, אולי לא רק לצטט רק את קייט מילט, בהתחשב בויכוח הגדול בין הפמיניסטיות הראדיקליות הלבנות מסוגה, לבין התנועה לזכויות האזרח של השחורים/ות, בנוגע לעוני, חד-הוריות, ומדינת הרווחה ... ראה גם טוני קייד, "האשה השחורה", בו היא דנה באלימות מדינת הרווחה על חד-הוריות לא לבנות, והאופנים בהם הפמיניסטיות הלבנות, אפילו הראדיקאליות, התעלמו ממנה בנוחיות, נוסח בית הלל, או שהאשימו את הנשים הכהות במצבן, נוסח בית שמאי.

אולי כדאי שנפתח ביחד מודל ישראלי על ההקשרים בין חקיקת הרווחה לבין הפטריארכיה הייחודית של מדינת-לאום (פוסט)קולוניאלית של מהגרים מוגזעים ...

 

דואל, 10 ליולי 2003

 

אמיר דחוף! ויקי כנאפו כבר בירושליים!  שזרתי את הקטעים מהתיאוריה הפמיניסטית והרלבנטיות שלהם לישראל לטיוטא שלך. צריך לשלוח לעיתון, בהקדם. יש קירקס תקשורתי סביב ויקי, אך אין דיון עקרוני בבעיה. אנא ענה מהר. עקב ההכנות לשבת לא אהיה באינטרנט מחר.

 

IV.

דוא"ל ל"אחותי-למען נשים בישראל" , 6 לאוגוסט.

 

בוקר טוב לכולן,

לצערי לא אוכל להשתתף מחר בצעדה מכנאפו-לאנד לכותל. צריכה לטפל בסבתא שלי, ובימים כמו תשעה באב, רק הקריאה שלי מהדיוואן לתוך האוזן שלה מרגיעה אותה ...

בנוגע למחשבות לעתיד - מחד, המחאה של ויקי כנפו והמאהל היא סקטוראלית.
ההיסטוריה של מחאות אלה הראתה, שבסופו של יום, המימסד מצליח לקנות כל אחת מהמוחות בהצעות מפתות של פתרונות זמניים... כמו אולי התכנית המצ'וקמקת של אורלב.

מאידך - לעניות דעתי, המחאה תרויח יותר אם תכלול עוד סקטורים של האוכלוסיה
שנפגעים מחיסול מדינת הרווחה, ועוד נושאים בתוכה, השייכים לחוק ההסדרים. כמו
למשל בג"ץ בר נוי מ 1997, שמאז אי אפשר לגבות מזונות מאבות ... תראו לי אמא אחת במאהל שלא נפגעה מבג"ץ בר נוי, ושהאבא משלם לה מזונות כמו שנפסק ... או הוצאת ילדים מהביית עקב עוני (רק הבוקר אני צריכה למלא טופס ביטוח לאומי כדי שיוכלו שוב לבלוש אחרי ביעילות, והטופס מציע לי לשלוח את הילד לפנימיה, משפחה אומנת, או קרובי משפחה.) ... השאלה היא, איך לעבד את הנושא המולטי-סקטוריאלי ואיך להציגו כך, שאפשר להרחיב את המאבק.
                                                        מקווה שרוחי תהיה עימכן.
                                                        סמדר

 

V.

29 ליוני 2003. "חוק ההסדרים" נכנס לתוקף. אין קיצבה בבנק הדואר.

 

אני הפועלת הזרה שלכן. כשאתן יוצאות לשבתון בשביל לחשוב ולכתוב, אני השחורה עושה לכן את העבודה השחורה. זמנית. בלי פנסיה וקרן השתלמות וקריטריונים. בלי זמן בתשלום כדי לחשוב ולכתוב. אתן זורקות לי עצמות קורס פה, הרצאה שם כסף, שלא מספיק  אפילו לשכר דירה. ולמרות רצועת החנק הכלכלית ששמתן עלי אני לא אסתום את הפה.

אני המראה המעוותת שלכן, בה אתם מפחדות להתבונן, שמא תדבר אליכן מתוכה הגזענות הנאורה שלכן, זאת של אחוות הנשים המטוייחת. זאת שמסרבת לתת לרוב הנשים בישראל את המקום, המשקף את הצורה בה תשלומי המיסים שלהן מממנים את הקריירות שלכן. אנחנו, המזרחיות, רוב הנשים בארץ. ללא חקיקה, שתכריח אתכן לפנות לנו מקום, אתן לא תפנו לנו מקום. כי אין לנו הורים ובעלים שיכולים לממן את ההתנדבות שלנו בענייני נשים.

אפילו שתתאמצו נורא קשה להסתחבק עם הפמיניזם הנאור, המערבי, אותו אתן תופשות כחלל היחידי המקבל אתכן, ההבנה, שישראל היא מדינה גזענית, הפכה שם לברירת מחדל. אי לכך, התובנה הטראנס-לאומית, שא-סמול א-נאור א-פמיניסטי שלכן, המלהג על שלום-שמלום, מבלי שום כורח למגר את האפרטהייד לו הוא שותף בין ערבים, יהודים ושאינם יהודים, במיוחד דתיים, לבין אירופאיים חילוניים וחיות המחמד המזרחיות  והפלסטיניות שלהם    פמיניזם שאינו ממריא מעבר לועידות על דו-קיום ברוטב דיאלוגים באנגלית, או מעבר לאג'נדה הפמיניסטית הקלאסית הקשורה בחיפצון האשה או בשוויון הזכויות שלה מול הגבר בשוק עבודת הצווארון הלבן, שנרכשה ע"י הורים שיכלו לשלם עבורה  שכר לימוד באוניברסיטה. היום, רק כמה פמיניסטיות יהודיות מהזן הליבראלי של הגולה ממשיכות לתת לכן צ'ק פתוח מבלי לדרוש כיסוי.

 

VI.

מקבלת מרפי בפקס מאמר מ"מקור ראשון", מדור "חוק וצדק", 1 לאוגוסט 2003.

 

"גבירתי השופטת

"אם את אשה דתיה וירושלמית, אך למדת בתיכון אליאנס בתל אביב, ומשם המשכת ללימודי משפטים באוניברסיטה העברית והשנה מלאו לך 43 שנים, יש לך סיכוי לא רע להתמנות לשופטת... אין לזלזל בעיון בפרופיל השופטים שנבחרו לערכאות הנמוכות. ראשית, משום שהם האנשים המופקדים על פתרון רוב רובם של הסיכסוכים בחברה בין אדם לחברו ובין אדם לרשויות המדינה. שנית, משום שרוב שופטי המחוזי מתמנים מקרב שופטי השלום, ומהם נבחרים לאחר מכן רוב שופטי בית המשפט העליון... בסבב המינויים הנוכחי, נציין כי רוב השופטים הם למעשה שופטות... ספק אפליה מתקנת, ספק ביקוש למשרת אם נוחה ומכובדת, שעות נוחות וקבועות, ואפשרות לקחת את העבודה הביתה. אך כאן תם פרק התקינות הפוליטית בעבודת הוועדה לבחירת שופטים...

"אמנם אפשר למצוא ברשימה שמות [של גברים ס.ל.] כמו איטח ושרעבי, אך הם בהחלט נבלעים בתוך ים של רוטפלד, וולפסון, גרינפלד ואברמוביץ. גם הערבים לא מככבים. יש רק שניים, פחות משבעה אחוז, רחוק מאוד מחלקם באוכלוסיה ... רק אחת למדה בעיירת פיתוח בערד."

 

VII.

21 ליולי, ערב מאוחר, בדירה השכורה. צרובי שמש.

 

אחה"צ אנחנו צועדים הלוך ושוב בין המאהל של "עוללים בשבי" שמול משרד הרווחה, לבין המאהלים של ויקי ושל איילה, מול משרד האוצר. סוציאלית מזדהה אחת, בחליפת פשתן חאקי, פנים-דורית-לנדס ומבטא אנגלוסקסי, שואלת את בני, אם הוא תימני או אתיופי.

על השלט שלנו באדום-שחור: "מדינת (צ)חוק תוגת העוני".

אתן הבוסיות שלנו.

אתן מאבחנות אותנו.

אתן שופטות אותנו.

אתן מעבירות אותנו פרימיטיביזציה כדי לכתוב את האנתרופולוגיה שלנו.

ולדברר את המחאה שלנו.

ולעשות לנו פמיניזם שלא ממריא אל מעבר לפילנתרופיה.

פמיניזם של ריפוי בעיסוק.

ויודעות שתמיד תוכלו למצוא לכן כסת"ח בדמות תכשיט תימני משוכנז.

 

"ביקורת ע"י נשים שחורות במשך תקופה זו [של התבססות הפמיניזם הלבן] היתה מעורבת בטון של גועל שלא ניתן היה להכחישו. טוני מוריסון הכריזה: 'איני כבולה להערצה של נשים לבנות כבנות אנוש שלמות ומיומנות'. נשים שחורות ראו את הלבנות  כ'ילדות מפונדרקות, ילדות יפות, ילדות רעות, ילדות מכוערות, אבל אף פעם לא כמבוגרות על-אמת'. הסיבה שנתפשו כילדות היתה עקב התחנה החברתית בה נתקעה בנוחיות האשה הלבנה בחייה, שתוארה ע"י הפעילה אלינור הולמס נורטון כ'שוקעת בים של עושר מתוחם, בו עולמה הוא ביתה, חוג החברים/ות שלה, ילדיה, המעסיק שלה, בעלה'. העובדה, שסוג זה של אשה הרויח כוח הטרידה הרבה נשים שחורות הרבה יותר מאשר המטרות של תנועת הנשים, אפילו של הארגון הלאומי לנשים".

-פאולה גידינגס, "מתי והיכן אני נכנסת: השפעת נשים שחורות על גזע ומין באמריקה"  1985:307.

 

אתן מראות לנו לא רק את צבע הפריבילגיה, אלא גם, שהמלחמה שלכן נגד הפטריארכיה אבודה מראש. משתלמת לכן, הפטריארכיה הזאתי. ולא השתנה כאן הרבה מאז אמרה איידה הורטאדו ש"הדרכים לקידום דרך נישואין, הפתוחות לנשים לבנות, המצייתות לסטנדרטים המירשמיים של נשיות המעמד הבינוני, לא מהווים אפילו ולו אפשרות תיאורטית לרוב הנשים הכהות" (Hurtado 1996:11).

הפטריארכיה מממנת לא רק את סגנון החיים שלכן, אלא גם את הפמיניזם שלכם, כדי להכילו.

 

"נשים לבנות ניצבות אל מול המלכודת המפתה אותן להצטרף אל המדכא, כשהוא-הן מעמידים פנים, שהם מתחלקים בכוח. אפשרות זו לא קיימת באותו האופן לנשים הכהות. הטוקניזם אשר לפרקים משתדל לכלול אותנו לא מהווה הזמנה להצטרף אל הכוח: האחרות המוגזעת שלנו היא מציאות מוחשית הגורמת לטוקניזם זה להיחשף עבורינו בבירור. לנשים לבנות יש טווח נרחב יותר להעמיד פנים, שהחיים מאפשרים להן בחירות, עם תגמולים נלוים, אם הן מזדהות עם הכוח הפטריארכלי וארגז כליו"

 -אודרי לורד, "אחות זרה" 1984.

 

אני שולחת לחברות בארה"ב קישור למאמר באל-איי טיימס על ויקי כנאפו, היחידי באנגלית שלא מתייעץ עם פרופסורים או פמיניסטיות מהמיין-סטרים הישראלי. ולכן היחידי העוסק גם בבעיית העוני כבעייה מזרחית. ליילה מניו-יורק מבשרת לי באימייל, שאני חד הורית מזרחית הוקאתי מהפטריארכיה שלכן. אין בה שום פיתויים עבורי. ואפילו שבתור תיימניה יש לי א-פריורי גנים טובים לספונג'ה, כותבת ליילה, איני יכולה לעשות לכן את הספונג'ה האינטלקטואלית שלכן, ולכן, אנ'לא יכולה להיות ה-יעאני-אחות שלכן. אני עונה לה, שאין חדש תחת השמש, ושלא בכדי, אחרי 1967, קיבלתי "נכשל" בשיעור הסריגה של כובע לחייל, ושבתקופת המנדט, הסבתא שלי העדיפה לעשות ספונג'ה בטלבייה. לא ברחביה. לסבתא של ליילה הייתה עוזרת תיימנייה מהכרם.

 

VIII.

29 ליולי. ערב מאוחר. בגינה הקרירה של הסבתא שלי, ב"בית ישראל".

 

בדיון אחרי ההרצאה שלי הערב בויצ"ו-טלביה, הרבה נשים ממושבי פרוזדור ירושליים אומרות, שזו הפעם הראשונה בקורס שהן מרגישות נוכחות, ושפמיניזם זה שלהן. נוצר מרחב בו הן מתחילות בהססנות לדבר על  גזענות בין נשים. משהו שנמצא מעבר למקרים הפרטניים של מה שקראו לו "אפלייה" או "קיפוח". אבל גם הערב היתה האשכנזיה שהעירה בארס מצופה סוכר, שבהרצאה כולה דיברתי בשפה גבוהה על הבעיות של עצמי, שהן כבר קראו עליהן בעיתון או ראו בטלויזיה, ולכן זה לא חידש לה שומדבר, כי ההרצאה לא עסקה ב - אהממ... -  "פמיניזם". וכשלימדה אותה בשבוע שעבר האשכנזיה מלימודי המגדר באוניברסיטה, שהאישי הוא הפוליטי, זה לא קומם אותה כמו ההרצאה שלי, אפילו שהיא אומרת, שממש לא סיפרתי להן את הסיפור האישי שלי. למרות שההיא מהשבוע שעבר אמרה, שהסיפור האישי נורא חשוב.

נו טוב, עודפם ה"פרסונאליזם" הזה. כשהלבנה הנאורה מרגישה מאויימת ע"י המראה דרכה אני משקפת לה בחזרה את המציאות הנשית אותה יצרה עבורי, היא ממזערת את הפרדיגמה הפמיניסטית שלי לעוד חיטוט בפצע שלי. היא מסרבת להבין, שהפצע שלי הוא הפצע שלנו. הפצע שלי, לגביה, אינו ראייה חברתית, אלא חווייה אישית ותו לא. לכן היא לא תרשה לי לחשוף אותו בזירה הציבורית כקולקטיבי. שם, רק לפצע האישי שלה מותר להיות פוליטי, בשם אחוות כל הנשים מול כל הגברים, כמובן. כשהיא מאשימה אותי בפרסונאליזם, אומרת הורטאדו, היא מדחיקה ומכחישה את הבסיס הכלל-חברתי לתיאוריה המסבירה את הדיכוי המבני שלה אותי, דיכוי המבוסס על הסימולטניות המאפיינת את יחסי חשבון הבנק עם המיגדר, הגזע, והמיקום הקהילתי והגיאוגרפי (Hurtado 1996:33-4).

"בואי נסתכל על הרקע האתני של החברות שלך, החמש הכי טובות, אלה שאת משוחחת אתן בטלפון באופן קבוע, מתראה אתן קבוע", עשיתי לפרסונאליזם שלה בומראנג. "הן אשכנזיות? מזרחיות? חילוניות? דתיות? ואולי ... פלסטיניות?"

רק הימהום המזגן מפר את השקט המוחלט.

"אף פעם לא עניין אותי מה המוצא של החברות שלי." פכרה כפות ידיים. אחרי דקת דומייה, "בעצם, כולן אשכנזיות. ישראליות, זאת אומרת."

הפצע שלנו לא עובר מסך בתור תיאוריה אקדמית. אנחנו ה"נייטיבס" שלכן, חלק מרשימת המכולת שלכן, בשוק הדפוקים מקדמי הקריירות הנאורות שלכן, "יהיו אלה נשים, מזרחיים, פלסטינים, הומוסקסואלים, שחורים, היספאניים או נכים" (לובין 2003:13). ורק לכן מותר לכתוב את התיאוריה על ה"נייטיבס", עם קריאה רב-תרבותית פוליטיקלי קורקט של האשכנזיות שלכן, כמובן. אה, סליחה, הנה זה במקור: "גם האשכנזיות היא אתניות ... קריאה כפולה של האשה האשכנזית: כאשה היא קוראת מן השוליים, וכאשכנזית מן המרכז" (לובין 2003:184). את זה למדתי מעיון ברשימה הביבליוגרפית הארוכה בסוף ספרה רחב היריעה של הכוהנת הגדולה של התיאוריה הפמיניסטית הפוסטמודרנית פוסטקולוניאלית פוסטציונית כחול-לבן שלכן. "חינוך מוקפד" היה שם הצופן לקשרים של אמא ולכסף של אבא, כשדיברה עם העיתונאית. בדקתי שוב ושוב את הרשימה, כדי לראות, שלמעט סיפרה של אלה שוחט על הקולנוע, שלא עוסק בתיאוריה פמיניסטית, מופיעות שם רק שתי תיאורטיקאניות כהות, שחורה והודית. יש הכשר מהגולה. אנחנו, לעומת זאת, מופיעות באינדקס בתור חומרי הגלם של הגיברת-תיאוריה האשכנזיה. היעדרות היא נוכחות, אמר דרידה. אני מניחה, שהמסעות הנעדרים-נוכחים לכנאפו-לאנד יניבו פירסומים למען העלאה בשכר וקידום קריירה.

 

"הפמיניזם המזרחי מציג חשיבה ביקורתית שעוצבה ... בישראל, תוך כדי דיאלוג עם ... פמיניסטיות שחורות ו... בנות העולם השלישי. ... כך חושף הפמיניזם המזרחי את הפרקטיקה הרווחת של הפמיניזם האשכנזי לדברר את עצמו כפמיניזם המייצג את כלל הנשים, ולהציג את סדר היום ... של נשים אשכנזיות ... כאילו היה זה סדר יום אוניברסלי ... היינו, כאילו באמת היו גם נשים מזרחיות ו... פלסטיניות ... שותפות לקביעת ... השיח ו... המאבקים. ... אבל, כמובן, אין זו שאלה של ייצוג קישוטי אלא של חלוקת כוח. הפמיניסטיות האשכנזיות ערות לביקורת של הפמיניזם המזרחי המקביל בין דפוסי ההתנהגות שלהן כלפי מזרחיות וכלפי ... פלסטיניות, ובין דפוסי ההתנהגות של גברים כלפי נשים. אבל, כמו הגברים המזלזלים בטענות לאפליה על רקע מגדרי, גם הן מזלזלות בטענות לאפלייה מצידן על רקע מעמדי, עדתי ולאומי. ההתעלמות הזו מאפשרת להן להופיע במצג כוזב כאילו הן מייצגות ... את מחצית מאזרחי המדינה, במקום שיופיעו כנציגות סקטוריאליות של מיעוט מוגדר ... מול הביקורת הנוקבת, גם הן, כמו הגברים, מפעילות טקטיקות השתקה וגינוי בנוסח 'במקום להילחם בדיכוי האמיתי, אנחנו נאבקות בינינו'. כמובן, קל להן להשיג הנהוני הסכמה מפני שביקורת מזרחית מגונה בלאו-הכי בשיח ההגמוני הרווח בישראל. "

-ויקי שירן, "לפענח את הכוח, לברוא עולם חדש", 2003. "פנים".

 

בקונטקסט שכזה הרי זה כל כך ברור, מדוע הפמיניזם הכהה, שגאל את הפמיניזם במערב מהגטואיזציה האליטיסטית שגזר על עצמו, נחשב בעיניכן לשולי ולמפלג. אתן מפחדות להכיר בתהום ההבדלים בינינו, ולהכניס את הפריבילגיה שלכן למעגל כלכלת ייצור הגשרים. חראם. בכלכלה שכזו אתן חוששות שתפסידו.

 

IX.

12 לאוגוסט. בוקר.

 

"אני הולכת הבייתה", אמרה אמש אילנה אזולאי, בקור הקייץ הירושלמי. ישבנו באוהל. היא שידרה שלווה של השלמה בבלונד חדש ורך, פה נטול שיניים, קול חרוך, וכתובת קעקע דהוייה על זרוע שרירית.

"קלטתי את ביבי אתמול. תכנית השמה בעבודה," צחקה במקוטע-מריר. "טיהור אתני, זה מה שהוא עושה לנו פה, לחד-הוריות ... טיהור אתני! הפמיניסטיות האלה באו בשבוע שעבר. עשו פה פיקניק בסופשבוע. היוגה היה ממש נחמד. אבל מה הן מבינות, מה? לקחו להן ילדים לאימוץ? חתכו להן קיצבאות? ... אז היו שם גם מזרחיות, אז מה? ... אם כבר למות, אז עדיף בערד. לפחות עכשיו יסדרו לי דיור ושיניים וכסא חשמלי לילד. זה מה שיצא לי המאבק. גם אם את היית באה לפה מההתחלה לגור במאהל עם הילד ימח שימם, איך קיצצו לך - מקסימום היה יוצא לך כמה צ'קים תרומות. פרופסור באוניברסיטה לא היה יוצא לך. 'שכחי מזה. את, אסור לך לבוא שמה, באוניברסיטה ... שמה לא צריך טיהור אתני. לא צריך. ... תגידי, נפלת על הראש? מה יצא לי מזה שאלך עכשיו למעלה, לגן, לראות את הסרט שהביא צ'רלי ביטון על הפנתרים? עוד פעם שיצלמו אותי למבט לחדשות?"

 

אוניברסיטת בר אילן, התכנית ללימודי מגדר

12 ספטמבר 2003