מורות בישראל - שק חבטות לאומי

 

שירה אוחיון

 

 

 

תיוג שלילי מכתים

 

לפני כשנתיים הציגה שרת החינוך לימור לבנת בכנס הרצליה לראשונה את תכנית הרפורמות חדשה בחינוך במסגרת כנס הרצליה. בין הרפורמות המתוכננות: מעבר לשבוע לימודים בן 5 ימים וצמצום מספר המורים. תחת הכותרת באתר וואלה  "הגרועים נשארים בהוראה" התבשרנו על כוונתה של לימור לבנת לפטר 20,000 מורים.

 

חשוב להדגיש, כי הנשים מהוות 95% מכוח האדם בהוראה בישראל ביסודי וכ- 70% בחטיבה עליונה. המשמעות היא ששוב, אנחנו הנשים הולכות להיות הנפגעות העיקריות מהגזירות הכלכליות של ממשלת הימין הקפיטליסטית. לטעמי, כל שיח על מורים בישראל שאינו מתייחס להיבט המגדרי של ההוראה ולפוליטיקה של מגדור מקצוע ההוראה בישראל מסלף ומעוות את המציאות. כך למשל, הקלות הבלתי נסבלת שבה פוטרו בסוף שנת הלימודים הקודמת אלפי מורות מבלי לעורר מחאה ציבורית של ממש, מעוררת דאגה ביחס ליכולתה של השרה לשבור את ארגוני המורים (ואולי אפילו לפרקם), וביחס למידת נכונותם של ארגונים אלו – שהעומדים בראשם הם כמובן גברים – להגן על עובדיהם ובעיקר על עובדותיהם. ואני תוהה: האם ניתן היה באותה קלילות לבשר על פיטוריהם של 20,000 גברים ?!

 

למרות כל זאת, הפעם בגלל היקף הפיטורין הצפוי נראה כי נדרשת הכנה רצינית יותר של דעת הקהל באמצעות תיוג מכתים של ציבור שלם של מורות והפיכתם ל"בעיה", בדיוק כפי שנעשה לאמהות החד-הוריות שהוצגו כ"פרזיטיות, עלוקות, פריחות" ועוד שלל דימויים שליליים שהוצמדו להם, וכפי שנעשה מיד אחר כך לעובדי הנמלים שהוצגו בתקשורת כמושחתים ולא יעילים.

 

"ברור לגמרי שהבעיה המכבידה ביותר על המערכת...היא הקביעות והניידות של המורים....נוסף לכך, יש אלפי מורים שיושבים בבית ולא עושים כלום. חייבים לפתור את הבעיה של חוסר היכולת לפטר מורים ...כרגע המצב הוא שבהוראה נשארים הגרועים, כשבכל מקצוע נורמלי מי ששורדים הם הטובים" (הארץ, 18/12/03), כך באמצעות דרוויניזם חברתי שהולך וקונה לו אחיזה בדעת הקהל הישראלית, מכין אחד מחברי ועדת דוברת שהגתה את הרפורמה העתידה עבור השרה, את הקרקע להחזרתן של אלפי נשים ל"מקומן הטבעי" – לבית.

 

לאחרונה, התגייסה גם התקשורת, שלה יש תפקיד מרכזי בהנחלה הציבורית של האידיאולוגיה התאצ'ריסטית הניאו- שמרנית של הממשלה הנוכחית, לסייע ללימור במשימתה. כך למשל בסיועו האדיב של ערוץ 2 שבדק את מנת המשכל של קבוצות שונות באוכלוסיה, קיבלנו אתמול במעריב את הכותרת הבאה: "התלמידים יותר חכמים מהמורים", זאת לאחר, שרק לפני מספר שבועות דווח לנו שהישגי תלמידנו במתמטיקה ובהבנת הנקרא הם מהנמוכים בעולם, אז תארו לעצמכם עד כמה נמוכה רמתם של המורים...

בחלק מהתגובות לכתבות שהופיעו בעניין זה באתרwalla  הזדעזעתי לראות עד כמה השרה זוכה לתמיכה ועד כמה נפוצים התיוגים השליליים ביחס לרמת המורים ובעיקר המורות, וביחס למעמדם. ואין זה מפתיע. במכתב ששלחה אם לשלושה ילדים ל"מעריב" בעניין הרדידות והשטחיות של מופעי חנוכה לילדים, ובעיקר אלו של ה"פסטיגל", היא כותבת שנמאס לה מהאופן הנלעג שבו מוצגות המורות "תמיד, אבל תמיד כנשים מטומטמות וצווחניות". באותו שבוע המורות הפכו לבדיחה נלעגת גם בתכניות הבידור הפופולריות : בתכנית "ארץ נהדרת" כשנשאל שאול מופז (שהוצג כפרסי קמצן) כמה הוא מוכן לתרום לצה"ל שירותרום , הוא ענה שהוא מוכן לתרום "שכר של מורה". וכמה ימים לפני כן בתכנית של יצפאן, הוא התחפש למורה בדמותה של לימור לבנת שעונה להורים במפגש הכנה לחופשת חנוכה: "אל תדאגו, אצלי הם ילמדו מה זה אלימות, איך להרביץ למורים..."

 

לצערי הרב, שתי הדוגמאות הנ"ל אינן רחוקות כל כך מהמציאות היומיומית הבית ספרית. 

לפני כשבוע, לאחר שהחזרתי לתלמיד בחינה , בה הוא קיבל ציון נכשל הוא עמד בכיתה השתולל מזעם וקילל אותי  "קוס אמכ, זבל של מורות", הוא יצא מהכיתה וחבט בדלת בחוזקה. לא אחת יצא לי לשמוע ביום הורים הורה שמקלל "מורה מטומטמת" או "מורה מגעילה". השנה יותר מתמיד אני ממש חשה איום פיזי להיכנס לחלק מהכיתות. ועכשיו יותר מתמיד, אסור לי לעשות יותר מדי רעש וצלצולים מעניין זה, כי ברור לי שאני עוד אמצא את עצמי מואשמת בכך שהצלחתי להביא את התלמידים להתנהגויות קיצוניות שכאלה.

 

אל מול הזלזול והאלימות הגוברת כלפי מורים , ניכרת אוזלת היד של בתי הספר והמנהלים לנקוט בצעדים משמעותיים על מנת למגר את התופעות השליליות הנ"ל , שכן הם נתונים יותר ויותר תחת לחץ של תחרות חופשית בעידן ה"ניהול העצמי", ואם ביה"ס הופך לעסק פרטי הרי שהלקוח תמיד צודק, ואין להם שום טענות כלפיו, אלא רק כלפי העובדות שלא מספקות שירות מספיק טוב ללקוחות – ההורים והתלמידים. כך אנו המורות מוצאות את עצמנו נתונות בין הפטיש – הבוס שמנופף אל מולנו את שוט הפיטורין; לבין הסדן – הדרישות התובעניות של הלקוחות, שמצפים ממך להיות בו זמנית אשת מקצוע איכותית, משכילה ומעניינת, שוטרת, רס"רית, בייביסיטר, דוגמנית, שחקנית, סטנד-אפיסטית, פסיכולוגית, אימהית ועוד, וכל זאת בתנאי עבודה וסביבה מחפירים שתוארו לא מכבר במכתב סנסציוני ששלחה מורה לעיתון "הארץ" המתאר יום בחייה של "הסמרטוטה"- מורה בישראל.   

 

בשיחות בחדר המורים אני שומעת מורות שמדברות על תסמינים של דיכאון מהעבודה הסיזיפית וכפוית הטובה ועל הדימוי העצמי הנמוך שדבק במקצוע ומחלחל אט אט אל תוך נשמתן. חלק מהמורות דיברו על הנפילה למלכודת הפתאים של התנאים הסוציאליים והנוחות הכרוכים במשרת ההוראה. לכאורה, משרה זו מאפשרת לנו כנשים לתמרן בין הציפיות מאתנו כנשים בספירה הציבורית וכאמהות ורעיות בספירה הפרטית. בפועל,  הפוליטיקה של מיגדור מקצוע ההוראה בישראל היא זו שמאפשרת ניצול של הנשים בשתי משרות בו זמנית בשכר זעום: האחת בספירה הציבורית בביה"ס, והשנייה בספירה הפרטית – בבית. דבר זה עולה כמובן, בקנה אחד עם המגמה הקפיטליסטית הניאו-שמרנית של ממשלת הימין והריאקציה שמובילה "שינוי", שמטרתה אינה אלא להחזיר את הנשים הביתה כתומכות בקריירה של המפרנס העיקרי בבית – הגבר. מורה אחת הזהירה אותי לא לציין בקורות החיים שלי את העובדה המצערת שעבדתי כמורה אם ברצוני להתקבל לעבודה אחרת, כאילו שציון עובדה זו כמוהו כהודאה בכישלון בחיי.  

 

 

כשלים במערכת החינוך

 

ואכן, אחד היסודות הרעועים של מערכת החינוך הישראלית הוא מעמדם הנמוך של  המורות והמורים. ישראל נמצאת היום באחד המקומות הנמוכים בעולם בתשלום שכר למורים. מעניין לציין, כי קיים מתאם גבוה בין רמת ההשכלה של מדינה לבין רמת השכר של מוריה. יפן, גרמניה וארה"ב מובילות ברמת ההשכלה בעולם ומן הסתם הן המובילות גם ברמת השכר של מוריהן. המעמד הנמוך שקובעת מדינת ישראל למוריה פוגע בכוח המשיכה של המקצוע וברמת המורות והמורים, בסופו של דבר, לתכניות להכשרת מורות ומורים באוניברסיטאות, במכללות ובסמינרים לא מגיעים אנשים ונשים שבחרו בהכרה מלאה בהוראה כמקצוע.

 

זהו מעגל קסמים שאין לו סוף: העוסקים במקצוע ההוראה שהיה יוקרתי עם קום המדינה היו בעיקר גברים, הירידה בשכר המורים הביאה ליציאה של גברים מהמקצוע, דבר שאפשר את כניסת הנשים למקצוע ההוראה, ואת זיהויו של המקצוע יותר ויותר כ"מקצוע נשי" וזה מה שאפשר את הורדת השכר, ועמו הפגיעה ביוקרת המקצוע וכוח משיכתו בשוק העיסוקים. ככל שירד השכר ויוקרת המקצוע, ירדה גם איכות כוח האדם במקצוע, מה שהביא לחיזוק ההידרדרות של המקצוע ודימויו. את המחיר המוסרי משלמת החברה שלנו היום: אבדן הכלי היקר והחשוב לכל חברה דמוקרטית נאורה – החינוך, שלא לדבר על הפגיעה הכלכלית..    

 

רבים מהמשמיצים את המורים קובלים על התנאים הסוציאליים המשופרים – כאילו שמדובר בשחיתות ולא בתנאי עבודה הוגנים בסיסיים המקובלים במרבית המדינות הדמוקרטיות באירופה. אותם אנשים שוכחים את תנאי העבודה הגרועים: כיתות מלוכלכות, ימי הורים וישיבות שנמשכות אל תוך הלילה, עבודה שנמשכת כמעט כל יום אל שעות הפנאי בבית, בשבתות ובחופשות, שאינה כלולה בשכר ואינה מתוגמלת לפי שעות ומעל לכל הלחץ הנפשי המתמיד וההשפלה בהיותך נתונה בין הרצון לרצות את ההורים והתלמידים מצד אחד ואת המנהלים שאינם מגבים עוד את המורים ומשליטים משמעת חזקה בביה"ס – אך ורק על המורים.... כיום נוספת לכל אלו הטחת האשמה כולה לכישלון המצטבר של מערכת החינוך בישראל מזה חמישים שנה על המורים והפיכתם לשק האגרוף הלאומי. לא האלימות היומיומית שמייצר הכיבוש הרע והמשחית, או המופת הגרוע שמעמידים מנהיגינו המושחתים אשמים בהידרדרות החינוך ובהתפרקות הכללית של גבולות ומשמעת בקרב בני הנוער, אלא אנחנו "המורות המטומטמות" שמנסות לעצור בגופנו את הפרץ האלים בבתי הספר. טענתי היא, שההאשמה כאילו  "מורים גרועים" הם הגורם העיקרי בהידרדרות החינוך היא מופרכת מיסודה והרת אסון לחברה. האשמה זו באה לדעתי, לחפות על שורה של כשלים בסיסיים במערכת החינוך שהעיקרים ביניהם הם:

 

  1. "הפרטת החינוך": לפני כעשר שנים החליטה ממשלת ישראל לאשר את הניסוי החינוכי של פתיחת אזורי הרישום. אחר כך בא המעבר ל"ניהול עצמי" של בתי הספר. צעדים אלו, שבהם ההורים והתלמידים הופכים לצרכנים ובתיה"ס ליצרנים, לא הצליחו עד כה להניב את השיפור המובטח בידי מחוללי ההפרטה במוצר – החינוך. ההפך הוא הנכון: הישגי התלמידים הולכים ופוחתים ומשמעותם העיקרית של צעדים אלו היא הפקרת החינוך לכוחות השוק והתנערות המדינה מאחריותה הממלכתית.
  2. נתונים עגומים של תוצאות הבגרות בכלל, ובשכונות וביישובים הערבים בפרט.
  3. מבנה מיושן ולא שוויוני של מערכת החינוך, שיטות הוראה אנכרוניסטיות שמקורן במאה ה-19 ואשר עברו מן העולם ואינן רלוונטיות לחיים בעידן הפוסט מודרני של המאה ה-21.    
  4. עליית מעמדו של התלמיד וכבודו על חשבון כבודם של המורים והמורות, כתוצאה מגישות פיידוצנטריות והומניסטיות למיניהן, שהיו טובות לעידן שבו התלמידים היו משוללי כבוד אדם וחסרי כל זכויות, ולא לעידן של אובדן הסמכות ההורית וסמכות המורים.

 

 

במקום להישמע לקול הקורא משדה החינוך והחברה עצמה, צצות להן לאחרונה וועדות מומחים למיניהן ביוזמת משרד החינוך, או בחסות הפורום לאחריות לאומית. ועדות אלו כוללות בעיקר אנשי צבא, ניהול וכלכלה, שכל דאגתם היא שההידרדרות בחינוך תוביל למצב בו לא יהיו טייסים שיכלו להפעיל את המערכות הטכנולוגיות המפותחות במטוסים המתקדמים של צה"ל, או רחמנא לצלן, שהמערכת הזו תייצר אנשים שלא יבינו מדוע הם צריכים להקריב את חייהם בצבא כבר בגיל 18. לא ההידרדרות המוסרית, האלימות הגוברת, נסיגת הדמוקרטיה הישראלית, או תפיסות גזעניות קיצוניות שרווחות בקרב בני הנוער בישראל, הם אלו שמעוררים אי נחת ודאגה; אלא, שוב, המטרה האולטימטיבית של החינוך בישראל – לייצר חיילים שימשיכו להזין את הפטריארכיה הגברית הישראלית המיליטריסטית ויתחזקו את הכיבוש והדיכוי של הפלסטינים.

 

מהצד השני של המתרס ניצבים אנשי כלכלה, שחושבים שהחינוך הוא "קוקה קולה" וההורים הם קונים מזדמנים בסופר-מרקט. החינוך הוא עמוד התווך של החברה והמדינה ולב ליבה של כל קהילה וקהילה. ההורים הם אזרחים שווי זכויות שהמדינה לקחה את החינוך תחת אחריותה (חוק החינוך הממלכתי).  

 

ואני שואלת את החבר'ה ממשרד החינוך ואת כל המומחים למיניהם: מי צריך את כל וועדות המומחים וכל החכמים מלמעלה; למה לא שמתם בוועדה אנשי שטח, מורות עתירות ידע וניסיון ו/או אנשי ונשות חינוך ואחרים שקצת מתמצאים בחומר?

 

אם מישהו מכל המומחים הללו היה מנסה להעביר שיעור בכיתה בת 40 תלמידים, ובו בזמן מנסה גם להתחשב ביכולות השונות וברמות השונות (שוב כתוצאה מיישום כושל של חוק השילוב), והיה מוצא עצמו מסוגל להתפצל כך שייתן מענה הולם לכל התלמידים בשיעור אחד, הוא בטח היה חושב על רפורמה מסוג אחר. במקום "חשבון בדידים", "אוריינות" "השפה כמכלול", וכל מיני ניסויים אחרים בבני אדם שבוצעו בצורה חסרת אחריות בשני העשורים האחרונים, אפשר היה לעשות דברים פשוטים, מהפכות קטנות. למשל, לא צריך להיות חכם כדי להבין שבכיתה קטנה, סוג ההוראה ויכולת המורה להגיע ולעזור ליותר תלמידים תשתפר לעין ערוך. במקום לצמצם את מספר המורים ולהאריך את יום העבודה (שני רעיונות מופרכים של אנשים שאין להם שמץ של מושג מהשטח), תקטינו את הכיתות! תצמצמו את מספר הילדים ל- 20 ילדים בכיתה במקום 40, ותראו איזה מהפכה בחינוך!

 

הרפורמה הנדרשת היא כזו שתביא למערכת החינוך מורות ומורים שבחרו בהוראה כייעוד, אשר שכרם מכבד אותם ושההכשרה שהם עברו תהיה ברובה מעשית ומשוחררת מתפיסות חשוכות ומכשילות, אותן תפיסות סוציולוגיות ותרבותיות הגובלות לעתים בגזענות, המבחינות בין תלמידים רגילים לעומת "טעוני טיפוח" משכונות ועיירות פיתוח, שעדיין רווחות באוניברסיטאות במכללות ובסמינרים.