בקומה זקופה

סמי שלום שטרית

 

חלף יותר מעשור עד שזכיתי להכיר את ויקי מקרוב ויותר מכך לצאת איתה יחד למסע הנפלא של הקמת "הקשת הדמוקרטית המזרחית". עבורה זה היה עוד פרק בדרך ארוכה מאוד של מאבק למען הצדק החברתי והתרבותי בישראל. עבורנו זו היתה התחלה

 

כשראיתי ושמעתי לראשונה את ויקי שירן בטלוויזיה ב-1981 חשתי ריגוש חזק בעורקיי, כזה שמסמר את העור ומאלץ אותך לקום ממקומך ולזקוף את הגב והראש. כך חשתי כששמעתי לראשונה את שלמה בר וכשקראתי את שיריו הראשונים של ארז ביטון. הייתי חייל משוחרר ומבולבל באשדוד של ימי תמ"י התוססים. עבורי, כל מה שנותר מאותה תקופה היא הסיסמה של תמ"י "בקומה זקופה" ועד היום שתי המלים הללו מעוררות אצלי רק תמונה אחת אישה מזרחית משוחררת וגאה, משכילה, חכמה, יפה, כריזמטית, שנונה וחריפה: ויקי שירן. אני חושב שביום המחרת הלכתי והתייצבתי בסניף של תמ"י ולא יצאתי משם עד תום ספירת הקולות. לא אבוחצירה עשה לי את זה, אלא ויקי והמשכילים הצעירים שהיו איתה כמו אשר עידן ועופר ברונשטיין. ראיתי אז את האור, או לפחות את הכיוון. חלף יותר מעשור עד שזכיתי להכיר את ויקי מקרוב ויותר מכך לצאת איתה יחד למסע הנפלא של הקמת "הקשת הדמוקרטית המזרחית". עבורה זה היה עוד פרק בדרך ארוכה מאוד של מאבק למען הצדק החברתי והתרבותי בישראל. עבורנו זו היתה התחלה.

היום כשאני מביט לאחור על הכרוניקה של המאבק המזרחי שויקי פעלה בתוכו במשך דור שלם, אני נדהם מהמחשבה על תעצומות הנפש שהיו לה אחרי כל חבטה ומכה, לאסוף שוב ושוב את הכוחות, בזהירות כמובן, ולצאת שוב למאבק עם תנועה חדשה ואנשים צעירים חדשים. זוהי בעצם הדינמיקה שעיצבה את התודעה המזרחית לשלב הבשלות בו היא ניצבת היום: ניסיון, אכזבה, ניסיון ושוב אכזבה וחוזר חלילה. כדי לשאת את התהליך הזה הלאה היינו זקוקים לאנשים ונשים כמו ויקי שירן. היא ידעה להתרומם מכל מכה שהמאבק ספג וידעה לזקק את הטוב ביותר מכל ניסיון ולהנחיל את הלקח והחוכמה לכולם.

את הקשת הדמוקרטית המזרחית הקמנו למעשה בביתה של ויקי בפגישות ודיונים ארוכים ומרתקים, ואת הארגון הפמיניסטי המזרחי "אחותי" ייסדה ויקי מתוך המפגש של "הקשת" (שנים אחרי שייסדה את "קבוצת נשים מזרחיות" הותיקה). כמו כולנו, למדתי רבות מויקי, אך נראה שלא תמיד הקשבתי. היא הזהירה אותי מההתלהבות הנאיבית שתקפה אותי אז מהמהלך של דוד לוי כאשר הכריז על הקמת תנועה חברתית, אבל אמרה: לך, תתנסה, ותחזור. ובאמת שהלכתי יחד עם משה קריף וחברים אחרים והתאכזבנו כצפוי ובאמת שחזרנו לסלון של ויקי ולא יצאנו משם עד שקמה "הקשת". אני זוכר שאחרי המאמרים הראשונים שלי בעיתון "חדשות", ויקי ביקשה לשוחח איתי. "אל תשרוף את עצמך במהירות שכזו, הם נוקמים ונוטרים," היא ייעצה מעומק ניסיונה, "תאמין לי, כי אני הייתי שם", אמרה. ואכן היא הייתה שם. סיפורה של ויקי הוא סיפור של הקרבה עצמית במשך שנים ארוכות מול ממסד נוקשה ונקמן, שנים לפני התקינות-הפוליטית והאפליה המתקנת והלגיטימציה של שיח המאבק, הישגים שבחלקם רשומים על שמה. היה בה השילוב הנדיר שרבים מאיתנו בעולם המאבק החברתי חסרים: היא הייתה חדורת אמונה ונחושה בדרכה, אבל באותה עת היא ידעה לפשר, לפייס ולהציע דרך אחרת כאשר נתקלים בקיר. אני חושב שהניסיון להקים את "הקשת" היה מתפרק כבר במפגשים הראשונים לולא חוכמתה זו של ויקי.

אין זה אומר שלא היו לה גם עקרונות ברזל. למשל, היא לא הייתה מוכנה להופיע בפנל או דיון שאין בו נשים נוספות. היא זו שקבעה גם את הנוסחה האוטופית לייצוגיות בחברה הישראלית: שליש ערבים, שליש מזרחים ושליש אשכנזים וחמישים אחוז נשים לכל הרוחב. ביום בו החברה הישראלית תצליח להתקרב לנוסחה הזו, נדע כי באה הגאולה, אבל בעצם העמדתה כתמרור קבוע בכל דיון ולקראת כל החלטה ובחירה, הצליחה ויקי לדחוק בנו להתאמץ ולשאוף למקסימום צדק בייצוג.

אי-אפשר לתאר את הזירה החברתית והפמיניסטית ללא ד"ר ויקי שירן, ויעבור זמן רב עד שנתרגל לכך. אבל ממשיכיה ותלמידיה הרבים ישאו עמם את מורשתה ומחשבתה לכל מקום, ויותר מכל את מודל חיה עצמם בו שילבה תמיד בין החזון והמעש, בין האישי והציבורי, המקומי והאוניברסאלי, במרקם רגיש ונדיר. כמה קשה לשחזר היום את השנים הסוערות של "הקשת", ולחשוב שבכל אותו זמן ויקי הייתה חולה, ואנחנו השתדלנו לעמוד בקצב האנרגיות החיוניות שלה. החלטתה להמשיך עם החיים והפעילות במשך כל אותן שנים למרות מחלתה ולהימנע מלהכביד על סביבתה, היא עוד דוגמא לאומץ לבה ודרכה של האישה הנדירה הזאת. ויקי חיה בקומה זקופה והלכה לעולמה בקומה זקופה. וכך היא תשכון בלבנו תמיד.

 

מתוך האתר "רשימות", 16.3.2004