בל הוקס

פנינה מוצפי-האלר

המאמר יופיע בספר "מבוא ללימודי מגדר" בעריכתן של ניצה ינאי, תמר אל-אור, אורלי לובין, וחנה נווה, בהוצאת האוניברסיטה הפתוחה 2006.

בל הוקס היא אולי הפמיניסטית השחורה הידועה והמצוטטת ביותר גם בתוך וגם מחוץ לאקדמיה האמריקאית. המגזין היוקרתי The Atlantic Monthly מכתיר אותה כאחת מהאינטלקטואלים המובילים של אמריקה. בדרוג של Utne Reader הפופולרי היא מוגדרת כ "אחת ממאה האנשים עם חזון visionaries)) שיכולים לשנות את חייך". הצלחתה בעולם האקדמי הלבן אינה מוטלת בספק. היא למדה בסטנפורד, קיבלה דוקטוראט באוניברסיטת קליפורניה בסנטה קרוז, לימדה באוניברסיטת ייל, ומאז 1999 היא מחזיקה בתואר distinguished Professor בסיטי קולג' בניו-יורק. אנתולוגיה של כותבות פמיניסטיות שחורות (James and Sharpley-Whiting 2000) מציגה אותה כך: "כמות הפרסומים הענקית שלה הפכה את שמה לשם נרדף לפמיניזם השחור". ואכן קצב הכתיבה של הוקס ומגוון הנושאים וסגנונות הכתיבה שהיא מפתחת הוא יוצא דופן. עד כה היא פרסמה יותר מעשרים ספרים, רבים מהם הפכו לרבי מכר. ספריה כוללים לא רק כתיבה תיאורטית, פילוסופית ואוטוביוגרפית, מספר קבצים עם סופרות אחרות, ספר שירה, וספר שיחות עם הפילוסוף השחור הידוע קורנל ווסט, אלא גם שני ספרי ילדים, וספרים מוקלטים. עבודתה הפכה לנושא מחקר של מספר רב של מאמרים אקדמיים ושל עבודות דוקטוראט. וברור שהיא עדיין בשיא הקריירה שלה. בחנות הספרים הוירטואלית "אמזון" מודיעים על שלושה ספרים שלה שיצאו בסוף 2003 ועוד שניים שאמורים לצאת בתחילת 2004. היא מרצה מאוד מבוקשת בקמפוסים ברחבי ארצות הברית ויש לה מה לומר, הרבה מה לומר, על הפמיניסטיות הלבנות, על גזענות, על הדרך לחנך את הדור הבא, על פוליטיקה רדיקלית, ואפילו, לאחרונה, על רוחניות ועל אהבה.

אבל דווקא ההצלחה הזו בעולם הציבורי והאקדמי הלבן מעמידה את בל הוקס ואת עבודתה האינטלקטואלית בצומת של מספר ניגודים וסתירות שהיא בעצמה מעלה בכנות ובאומץ. כך למשל אפשר לשאול מהו הערך של עבודה ביקורתית פמיניסטית רדיקלית של כותבת שחורה העובדת בתוך ומאומצת אל ליבה של מה שהיא בעצמה מכנה המערכת הגזענית של הפטריארכיה הקפיטליסטית הלבנה (white supremacist capitalist patriarchy)? מיהו בעצם קהל היעד של הכתיבה הרדיקלית שלה? השחורים והשחורות העניים שאת נקודת המוצא שלהם היא מבקשת לייצג או אינטלקטואלים ואינטלקטואליות בעלות פריווילגיות, רובן לבנות המהוות את רוב הקהל הרוכש את ספריה? וכיצד אפשר ליישב את העובדה שהפמיניזם הרדיקלי שאת קווי המתאר שלו בל הוקס משרטטת כנובע מתוך המיקום המיוחד של נשים שחורות אינו חלק מעולמן של רוב הנשים השחורות בארצות הברית, בעיקר לא של השחורות העניות?

שאלות אלה הן מרכזיות ועומדות בפני כל כותב או כותבת המזהה את עצמה עם פוליטיקה רדיקלית של שינוי ועם גורלם של המדוכאים בחברה. וכאן בעצם מעוגן הערך האוניברסלי, הרחב, זה הפורץ מעבר לדיון בפמיניזם שחור בנסיבות המיוחדות של יחסי גזע ומין בארצות הברית, הטמון בכתיבתה של בל הוקס. עבודתה של הוקס על כל הסתירות הבלתי פתורות שהיא מכילה היא רלוונטית לכל מי שמבקש לחשוב על שינוי חברתי,לכל מי שקורא למאבק נגד חוסר שיוויון הנובע לא רק מדיכוי מינני אלא גם, בעת ובעונה אחת ממערכות דיכוי גזעני, מעמדי, ולאומי.

כיצד אפשר לעצב פוליטיקה רדיקלית הנובעת מחוויה וזהות משותפת ויחד עם זאת לא ליפול לפוליטיקה של זהויות צרה המקבעת אותך בתפקיד ה"אחר/ת" האולטימטיבית-- ה"שחור/ה", ה"אינדיאני/ת" ה"מזרחי/ת"? מהו אופיו של פמיניזם רדיקלי אשר אינו מתעלם מהרקע המעמדי, האתני או הגזעי של נשים ומבקש להתנגד לדיכוי בכל המערכות החברתיות שבתוכן מעוגנים חיי הנשים? כיצד אפשר לחנך למודעות ביקורתית, כזו שתביא להתנגדות ולערעור של מסגרות דיכוי קיימות? כוחה של כתיבתה של בל הוקס הוא דווקא באומץ, בהעזה, ובעקשנות שלה להעלות סוגיות אלה שוב ושוב ולהציע להם תשובות כנות, אם כי תמיד חלקיות.

המסע הזה שלי דרך כתביה הרבים של בל הוקס היה מתסכל ומענג בעת ועונה אחת. מתסכל מפני שהוקס כותבת תיאוריה ומפתחת את הרעיונות החשובים והמאתגרים שלה פיסות פיסות. אין דיון קוהרנטי, ארוך ומעמיק, שאותו אפשר לקרוא ברצף וממנו להבין ולסכם טענה תיאורטית מסויימת של הוקס. במקום זה יש מאמרים קצרצרים, חמישה עד שבעה עמודים לכל היותר, שמביעים חלק מרעיון, מספקים אנקדוטה תיאורטית ועוברים הלאה. כדי לעצב תפיסה מגובשת של המושגים התיאורטיים המרכזיים לחשיבתה של הוקס, הייתי צריכה לסרוק ולחבר בין פיסות קטנות של דיון בנושא הפזורות על פני מאמרים רבים וטקסטים שונים. כשחשבתי שהבנתי רעיון אחד לעומקו, נתקלתי בעוד דיון חלקי שנטה לפתח טענה הפוכה, שעמדה לעיתים בסתירה, או לפחות לא חיזקה את מה שלמדתי ממקורות אחרים. להוקס יש תשובה מעניינת וכלל לא מתנצלת לביקורת כזו שבודאי הוטחה בה בעבר. תתרגלו לקרוא תיאוריה רצינית שאינה נכתבת בסגנון הגברי השולט של האקדמיה הלבנה, היא אומרת למבקריה. תתרגלו להבין שיש מיקומים שונים לפיתוחה של תיאוריה ושהשאיפה לסגנון אחיד של כתיבה תיאורטית (ארכני, עם סגנון כתיבה "כבד") הוא לא בהכרח "רציני" אלא פשוט תומך ומשכפל מבנים של שליטה. הוקס גם מתעקשת שסגנון הכתיבה שלה המשלב כתיבה אישית, התייחסות ישירה לאירועים עדכניים ואנקדוטות תיאורטיות הכרוכים כולם בחמישה עמודים של פרוזה חריפה ובשפה הנגישה לציבור הרחב הן לב ליבה של האסטרטגיה חתרנית שלה שבאה לפרוץ מעבר לקהל האקדמי ואל הציבור הרחב, זה שלא מורגל בקריאה של תיזות ארכניות. הטענות האלה משכנעות. משכנעות מאוד. אם כי הן לא הופכות את התפקיד של מי שרוצה לקרוא את הוקס לעומק (ולסכם את רעיונותיה בצורה מסודרת בשביל תלמידים) לקל או פשוט.

אבל המסע אל תוך כתביה של הוקס הוא גם מענג. בל הוקס כותבת באופן מרענן, לא מקובל, חצוף, שובר גבולות. היא משלבת אנקדוטות אוטוביוגרפיות רבות עם חשיבה חדה ובהירה של פילוסופיה ביקורתית רדיקלית. כאישה מזרחית פמיניסטית הנלחמת למצוא לעצמי מקום באקדמיה הישראלית, מצאתי בכתיבה שלה מקומות רבים שבהם חשתי הזדהות מלאה עם התחושות שהיא הביעה. מצאתי דיונים קצרים שגרמו לי לרצות לצטט אותם במלואם כי חשתי שהיא אומרת דברים בצורה מדויקת, קולעת, ואמיתית, באופן שלא מצאתי בכתבים אקדמיים מקובלים. לבסוף, מצאתי את עצמי משועשעת מעצם העובדה שהוקס, הילדה השחורה שנולדה למשפחה עניה בדרום הגזעני בארצות הברית מצליחה להיכנס לאקדמיה הלבנה, ולהגיע לטופ, ללא כניעה לחוקי המשחק המקובלים. רוב הספרים שלה, כמו כיסופים: גזע מגדר ופוליטיקה תרבותית שמתוכו בחרתי לתרגם עבורכם שני מאמרים קצרים ("תמונות שחרור" ו "בנות הדיווה של העולם השלישי") הם קבצים של מאמרים פובליציסטים קצרצרים (5-7 עמודים) שפורסמו קודם בכתבי עת פרוגרסיביים כמו Z Magazine. המאמרים הם תגובות מיידיות לאירועים קונקרטיים בחיי היום יום בארה"ב. מכיוון שהיא כותבת הרבה, ועל מגוון גדול של נושאים, היא מצליחה לארגן אוסף של מאמרים קצרים כאלה סביב תימה משותפת ולצאת מידי פעם עם ספר חדש. וכך, למרות שהיא משתמשת בביקורת בוטה כלפי האקדמיה הלבנה ומשחקת את תפקיד הילדה הרעה שוב ושוב, היא מצליחה להבטיח לעצמה פרסום, כסף, ואת ההכרה האקדמית הרצויה. בל הוקס מלהטטת, היא משתמשת בדיבור אקדמי מהוקצע שזוכה לציטוט נרחב ביחד עם דיבור של הרחוב השחור, היא חוצה גבולות של דיסיפלינות אקדמיות, מערבבת תרבות גבוהה עם תרבות פופולרית. והיא משתמשת בערבוב מסרים זה, בחוסר העיקביות ובהיברידיות המוצהרת שלה ככלי, כנשק. היא מסרבת להיות מוגדרת במסגרת אחת. היא מצהירה שערבוב המסרים וחצית הגבולות הוא הביטוי הפנימי ביותר של התהליך הדה-קולוניזטורי, של שחרור המודעות השחורה.

האם חוסר הרצון להיכנע למוסכמות של כתיבה ודיבור תיאורטי הופכות את מה שיש לה לומר לפחות רציני? אני רוצה להראות לכם בדפים הבאים שהתשובה היא 'בהחלט לא!' אבל צריך להתאמץ, צריך לקבל את האתגר שהוקס מציבה לכולנו וצריך לעשות זאת לא ברצינות התהומית ובחשיבות העצמית של דיונים תיאורטיים מקובלים אם כי המסר החשוב שלה הוא אמיתי ורציני. זהו המסר של השמעת הקול של האישה המדוכאת שמסרבת לדבר בתנאים ובסגנון של המסגרות השולטות.

בדפים הבאים אבקש להציג את משנתה המורכבת והמאתגרת של בל הוקס, למקם את עבודתה בתוך המערך הרחב יותר של חשיבה פמיניסטית שחורה, ולמפות את יחסיה הלא פשוטים של הוקס עם כותבות פמיניסטיות לא לבנות הידועות כפמיניסטיות פוסט-קולוניאליות. לבסוף אחזור למציאות הישראלית ואבחן את הערך של מה שלמדנו מבל הוקס עבור הפמיניזם הישראלי ועבור אתגר החשיבה מחדש של תפקידם של אינטלקטואלים ביקורתיים בישראל.

* * *

בל הוקס מגדירה את עצמה כפמיניסטית רדיקלית. המטרה של פמיניזם כזה - שהיא מעדיפה להגדיר אותו כפמיניזם עם חזון (visionary feminism) ולא כפמיניזם רדיקלי, ואף לא כפמיניזם שחור – היא להיאבק נגד סקסיזם. מערכות של דיכוי סקסיסטיות, היא מסבירה, אינן קיימות ללא הקשר חברתי והן פועלות ביחס למספר מערכות דיכוי נוספות. המאבק הפמיניסטי בדיכוי ובחוסר השוויון החברתי הוא אם כן, בהכרח, מאבק בו זמני בכמה מערכות של דיכוי: "רק כאשר נתעמת עם המציאות של הדרכים המפרידות בינינו לאורך צירי מין, גזע, ומעמד, ונעבוד לפתור ולחבר בין הבדלים אלה, נוכל להשתתף במהפכה הפמיניסטית ובטרנספורמציה של העולם." (1989:xx)

כדי להבין את התיאוריה הפמיניסטית הרדיקלית של בל הוקס נצטרך אם כן לבדוק את האופן שבו היא מתייחסת לגזע ולגזענות נגד שחורים בארה"ב מחד ולשאלת היחסים בין גזע, מעמד, ומגדר מאידך. אני מבקשת להציג שלושה מושגים מרכזיים בחשיבתה של בל הוקס כדי לפרוש את החיבור שהיא מציעה בין דיכוי מגדרי למערכות דיכוי אחרות בחברה. המושג הראשון הוא "מודעות ביקורתית" (critical consciousness), השני הוא "פוליטיקה של זהויות" (the politics of identity), והשלישי הוא מושג ה"שוליים" the margin)). רק אחרי שנבין את שלושת המושגים המרכזיים האלה, נוכל להתחיל את הדיון בתיאוריה הפמיניסטית שאותה פורשת בל הוקס בסדרה של ספרים הנושאים את השמות Feminist Theory: from Margin to Center "תיאוריה פמיניסטית מהשוליים למרכז" (1984) או Talking Back: Thinking Feminism, Thinking Black "לענות, להתחצף: לחשוב באופן פמיניסטי, לחשוב באופן שחור" (1989).

* * *

אחד המושגים המרכזיים בהגותה של בל הוקס הוא המושג של מודעות ביקורתית (critical consciousness). מודעות כזאת היא תנאי הכרחי לפעולה של התנגדות לדיכוי ואפשרות של שינוי ושל שחרור. אדם בעל מודעות ביקורתית הוא אדם שאינו מקבל את מערכות הדיכוי כעובדה טבעית, נתונה של החיים. אדם כזה רואה אופציה לשינוי חברתי שבו יש יחסים של שוויון חברתי והוא פועל מתוך המודעות הזו בניסיון לשנות את המבנה החברתי הלא-שוויוני שבו הוא חי. הוקס מגדירה את המטרה האולטימטיבית של עבודתה ביצירתה של אותה תודעה ביקורתית בקרב השומעים, הקוראים, והקהל הרחב. עבודתה נובעת מפוליטיקה תרבותית פרוגרסיבית שמטרתה לשתף אנשים בידע ובאינפורמציה טרנספורמטיבית, כזו שתגרום להם לחשוב מחדש על המציאות החברתית שבתוכה הם חיים.

הוקס מזהירה מפני ביקורת תרבותית אופנתית שבה העיסוק בשחורות הוא טרנד, הוא in. החפצה של תרבות שחורה, הפיכתה לאובייקט של מחקר אשר אינו מעצים את הנחקרות, היא מזהירה, עוצרת את המאבק במערכות של דיכוי ולא תורמת למיגורו. מתוך פרספקטיבה זו, המציבה במרכז את הפוטנציאל הרדיקלי של עיצוב מודעות ביקורתית כבסיס לשחרור, מבקרת הוקס את הטקסטים התרבותיים העכשוויים בחברה. כך למשל מנתחת הוקס את סרטיו של הבמאי השחור ספייק לי, את המסרים המורכבים של הופעותיה של מדונה, את הטקסטים הסקסיסטיים של הראפר השחור Ice Cube ואת הסכנות של ייצוג של שחורים על ידי לבנים, כמו למשל בסרטים הקלסיים כמו "חלף עם הרוח", בסרט "להסיע את מיס דייזי" או בכוונות הפרוגרסיביות של ספילברג בסרט "הצבע ארגמן".

את המוצרים התרבותיים של הלבנים היא מבקרת על בסיס היכולת שלהם לפרק סטריאוטיפים גזעניים. "חלף עם הרוח" הוא דוגמא קלסית לטקסט התורם לקבלה וללגיטימציה של יחסים בין גזעים כיחסים היררכיים. בכתיבתה היא מוקיעה ייצוגים כאלה של שחורות ומאתרת טקסטים תרבותיים המפרקים תפיסות כאלה ותורמים ליצירת מודעות ביקורתית הקוראת למחוק את הגזענות ואת הסקסיזם בחברה. אבל עצם היותך יוצר שחור אינה נותנת לך כרטיס הכשר אוטומטי בעיניה של בל הוקס. גם יוצרים שחורים צריכים לעבור את אותו מבחן הבודק אם הם משכפלים ומחזקים את ההגמוניה הלבנה ואת השליטה הפטריארכלית או תורמים לפירוק מסגרות אלה. כך למשל מתעקשת הוקס שסרטיו של ספייק לי, הידוע כרדיקל שחור החושף את המציאות הקשה של חיי השחורים העניים בגטאות בשולי הערים, הם יותר בעייתיים מכפי שנדמה. לפי הוקס, ספייק לי רק חוזר על סטריאוטיפים מוכרים של שחורות ואינו מציע כל דרך לשינוי או אתגור המצב. הגברים השחורים המיוצגים בסרטיו של לי כמו Do the Right Thing , טוענת הוקס, הם חסרי כיוון וחסרי כל יוזמה לשנות את המציאות המדכאת של חייהם ובכך הם משרתים את הסטטוס קוו החברתי ולא מאתגרים אותו. היא מבקרת גם את הסקסיזם הבוטה של הסרט. הסרט, מסכמת הוקס, הוא טקסט חברתי שאינו חותר מתחת לתפיסות הסטריאוטיפיות של יחסי גזע ומגדר ולכן הוא נכשל כטקסט רדיקלי, כטקסט תרבותי שיכול וצריך היה שיביא לשינוי תודעתי של הצופים.

יצירתה של מודעות ביקורתית הוא אם כן הבסיס לכל פעולה פוליטית רדיקלית. לימודי תרבות, התחום האקדמי המגדיר את עבודתה של הוקס, הוא מרחב כזה של כתיבה פוליטית רדיקלית. אלה שכותבים מאמרים שכל מטרתם היא לקדם את הקריירות שלהם אינם מעניינים את הוקס. היא מאמינה שיצירתה של מודעות רחבה כזו, בקרב לבנים ושחורים, עניים מהגטאות ובני המעמד הבינוני השחור היא הבסיס למהפכה תרבותית שתשנה דפוסי מחשבה ופעולה. והיא מוצאת שהכתיבה, ההרצאות ואפילו סגנון החיים שלה הם אסטרטגיות מרכזיות בתהליך הזה של עידוד ויצירה של מודעות ביקורתית.

בשני ספרים המתמקדים בחינוך Teaching to Transgress (1994) ובפיתוח מאוחר יותר של רעיונות אלה ב Teaching Community: A Pedagogy of Hope (2003) ( שנכתב אחרי האירועים של ה 11 בספטמבר) קוראת הוקס לפיתוחה של פדגוגיה של חינוך ביקורתי, כזה שיחנך ילדים לחשיבה אנטי-גזענית, חשיבה של עולם שבו יש תקווה לשחרור מדיכוי ולא קבלה של הסטטוס קוו החברתי. בספרה Sisters of the Yam: Black Women and Self Recovery (1993) היא מדגימה מספר אסטרטגיות חשובות בתהליך הזה של שחרור החשיבה והמודעות. היא מראה כיצד עצם הדיבור והכתיבה על החוויה השחורה - ההיסטוריה של העבדות, הלבוש, האופנה, השיער השחור- היא אפיק חתרני בעל פוטנציאל של שחרור. היא קוראת לאנשים שחורים ללמוד את ההיסטוריה שלהם כי ידע כזה של העבר השחור הוא אמצעי לחידוש הרוח ולפתיחת מאבק בעתיד. הערך של כתיבה רדיקלית ושל פדגוגיה של שחרור (היא מזכירה את השפעתו של פאולו פריירה עליה) היא שיש לה יכולת להביא לטרנספורמציה של האנשים הכלואים בתוך ייאוש וניהיליזם לפעולה פוליטית.

מושג שני המרכזי בעבודתה של הוקס הוא "פוליטיקה של זהויות". בשיח הציבורי והאקדמי המושג "פוליטיקה של זהויות" הוא מושג בעל קונוטציות שליליות שבא לבקר את האופן שבו אנשים משתמשים בזהות (שחורה, אינדיאנית, מזרחית) כדי להגיע להישגים במערכת של יחסי כוח. המבקרים מדגישים את המניפולציה הצינית של פוליטיקת זהויות כזו. אתה מנופף בזהות השחורה שלך כדי לזכות במשאבים חומריים ומשאבים של כוח ועוצמה שלא היית מגיע אליהם ללא השימוש המניפולטיבי בזהות כזו המוגדרת באופן חד ממדי, מהותני. הביקורת נגד פוליטיקה של זהויות המתבססת על הגדרת זהות צרה מקבלת משנה תוקף תיאורטי בחשיבה הפוסטמודרניסטית. במקום זהות מהותנית צרה, מדגישים הפוסטמודרניסטים את ריבוי בסיסי הזהות של כל פרט בחברה. אני גם אישה, וגם שחורה וגם שייכת למעמד הבינוני ובכל אחת מהמשבצות האלה יכולים להיות לי אינטרסים נוגדים. לכולנו יש זהויות נזילות, היברידיות, מרובות. הוקס, כמו פמיניסטיות רבות אחרות, אינה מסכימה עם הביקורת הפוסטמודרניסטית הזו שמנטרלת, לדעתה, כל בסיס אפשרי לפעולה פוליטית של קבוצות. היא מצהירה שפוליטיקת זהות המבוססת על הגדרת זהות מהותנית אינה מקובלת עליה אבל בעת ובעונה אחת היא גם דוחה את הביטול של קשר כלשהו בין זהות ובין פעולה פוליטית (yearning עמוד 20). זהות שחורה היא אמנם רבת גוונים ונזילה אבל היא נוצרת במערך של יחסי כוח ולא מתוך בחירה חופשית של הסובייקטים המזוהים כשחורים.

הוקס מתנגדת להגדרות זהות מהותניות הנכפות עליה לא רק מהצד של הלבנים אלא גם מהצד של שחורים אחרים. כך למשל, בילדותה, כשהתנהגה באופן שונה משאר הילדים, הקבוצה הענישה אותה בכך שקראה לה "ילדה לבנה". הלבנים והלבנות, מצידם, מתעקשים להגדיר אותה ככותבת שחורה. הוקס מסרבת להיות מוגדרת בתוך המושגים המקובעים האלה של זהות המושלכת עליה משני המחנות. במקום זה, היא מציעה לראות בזהות תוצר של תהליך. זהו תהליך שבו יש לשחורים ולשחורות תפקיד אקטיבי בהגדרת מרחב הפעולה שלהן, מרחב דינמי שבו נוצרת סובייקטיות שחורה רדיקלית. במרחב כזה נשמרת האופציה של שחורים ושחורות להגדיר מחדש את הזהות שלהם וללחום להיות מי שהם רוצים להיות ולא מי שהלבנים (או שחורים ניאו-לאומיים) היו רוצים שהם יהיו. הוקס מתעקשת להיות סובייקטית הקובעת את המרחב השחור שלה. כך למשל היא מרצה בפני קהלים שונים ללא טקסט כתוב ומשתמשת ברטוריקה שחורה המקובלת בדיבור בקרב הקהילה השחורה. למשל, שימוש חוזר במשפט רטורי אחד המאתגר את הקהל להיות חלק מהשיחה ולא מאזין פסיבי. שומעים לבנים יכולים (ואכן הם הגיבו כמצופה) לראות בהופעה "שחורה" כזו משחק קוריוזי משעשע, שלא מתאים לחוקי הדיבור הציבורי האקדמי, או מאידך לחשוב שהיא פשוט לא הכינה את ההרצאה שלה כראוי. הוקס מתעקשת שהופעה כזו (שהיא זו שמחליטה מתי היא תשתמש בה ומתי לא!) היא ביטוי ליצירתו של מרחב כזה של סובייקטיות שחורה שמסרבת להיכנע לתכתיבים של הביקורת של הצופה הלבן, ההגמוני.

הרוב השולט מציב שתי אופציות בפני שחורים בארה"ב בפרט, ומדוכאים בני מיעוטים חסרי כוח בסיטואציות דומות בעולם בכלל. אופציה אחת היא אופציית האסימילציה, "כור ההיתוך" במונחים הישראליים. הצטרף אלינו בתנאים שלנו. קבל עליך את כללי המשחק, את צורת הדיבור, את אופן ההתנהגות כדי להיות ראוי להיות חלק מהקבוצה שלנו. האופציה השניה היא של המורד האקזוטי. זה שצועק (כי הוא יודע שלא מקשיבים לו). זה שאין לו תמיד מסר משלו, או תוכן של פעולה אלטרנטיבית וכל האקט של המחאה שלו אינו פורץ מעבר לאקט של ההתנגדות לכל מה שהלבן, ההגמון מסמל. הוקס דוחה את שתי אופציות הזהות האלה, מפני ששתיהן הן נגזרות של השיח ההגמוני, ובוחרת באופציה שלישית. אופציה זו מתחילה מההנחה שהזהות השחורה (או הילידית, או המזרחית) היא מרכזית לפעולה ולהוויה שלי אך אינה מקבעת זהות כזו ומקבלת את הפיצול ואת ריבוי ההתנסויות של שחורים בחברה. אופציה שלישית כזו היא אקט של יצירה של מרחב חדש, עצמאי. הוקס קוראת ליצירתו של מרחב שיח חדש זה שבתוכו יכולה סובייקטיות שחורה לפעול, לדבר, ולייצג את עצמה ולא להיות נגזרת של המבט הלבן. סובייקטיות כזו אינה מבוססת על הדימוי של קהילה שחורה ואחידה אבל היא גם מסרבת לוותר על האופציה של פעולה רדיקלית למען הקהילה השחורה ועל עצם הגדרת הזהות השחורה שלה בעצמה. צריך ליצור קהילה כזו של שחורים רדיקלים, קהילה שהוקס מגדירה כקהילה של התנגדות (community of resistance). היא גם מציעה אסטרטגיות ספיציפיות שיעודדו את יצירתה של קהילה כזו. יש לבצע טקסים של שייכות, מציעה הוקס. מכיוון שהדיכוי הגזעני השפיע על קבוצות שונות של שחורים באופן שונה, יש צורך באקט משותף של שחרור מהפנמת הגזענות. בניגוד לקורנל ווסט, הפילוסוף השחור שאותו אוהבת הוקס לצטט, ושאתו היא נכנסת לדיונים ממושכים לגבי עתידה של הקהילה השחורה בארצות הברית והקשר בין גברים שחורים לנשים שחורות, הוקס אינה מסכימה שקהילה כזו היא בלתי אפשרית מפני שיש פער בלתי ניתן לגישור בין אינטלקטואלים שחורים וההמון השחור. לפי ווסט, הניתוק הזה בין האינטלקטואלים השחורים להמון השחור מקטין את הפוטנציאל להתנגדות שחורה. הוקס, לעומתו, טוענת שהמשותף לאינטלקטואלים השחורים ולשחורים המתגוררים בגטאות האלימים הוא פסימיזם משתק הנובע מהפנמה של הגזענות המופנית כלפיהם. השחורים בגטאות שחייהם שקועים בעוני ובהתמכרות לסמים ובאלימות והשחורים שיש להם גישה למשאבים חומריים סובלים, כל אחד מהבסיס שלו ממשבר רוחני עמוק. בני המעמד הבינוני השחור, בעיקר אלה שעובדים קשה להיטמע ב "מיין סטרימ" הלבן עוברים משבר זהות חמור ותחושה של ניתוק, בידוד, ונהיליזם והמיקום המעמדי העדיף שלהם אינו פותר משבר זהות כזה ולא מביא לו מזור.

הייאוש והסבל של שני המעמדות השחורים מקורו בעבר, בזיכרון ההיסטורי המשותף, מסבירה הוקס. עבודות כמו זו של טוני מוריסון בספרה Beloved מתחילות, לדעתה של הוקס, תהליך חשוב של ריפוי הזהות השחורה שכן הן לא רק מספרות את ההיסטוריה של העבדות והדיכוי השחור, הן גם בודקות את התהליך הפסיכו-חברתי שגרם לניפוץ ועיוות הזהות השחורה. רק תהליך כזה של מחקר וכתיבה היסטורית, של שחזור גיניאולוגיות משפחתיות של שחורות ושל היסטוריה חברתית משמעותית כמודל ותוואי לעתיד, יביא לריפוי ולחיזוק הזהות הקולקטיבית השחורה. ותהליך הריפוי הוא הדדי, בין-מעמדי ובין-מגדרי.

רק הזדהות עם האנדר-קלס השחור יכולה לעזור לבני המעמד הבינוני השחור כדי לצאת מהמשבר הרוחני שלהם. רק פעולה פרוגרסיבית של מאבק חברתי תוליך מעבר לפסימיזם משתק ואל פעולה פוליטית משמעותית. לקיחת חלק במאבק חברתי כזה של שחרור תיצור עבור האינטלקטואלית השחורה, זו שהגיעה למרחבים של האקדמיה הלבנה, אפשרות לחיות בשלום עם עצמה, אופציה להיות אדם שלם, יוצר ולא חיקוי אף פעם לא מושלם של הלבנה.

וכאן אנו מגיעים למושג השלישי והמרכזי בהגותה של בל הוקס—מושג השוליים. השוליים הם אותו אתר של טרנספורמציה שבו יתפתח הסובייקט השחור המשוחרר. שוליים אלה אינם מרחב המוגדר על ידי הקולוניאל, על ידי בעל הכוח, זהו לא אתר של הדרה, של ריחוק מה"מרכז". זהו אתר שנוצר מתוך בחירה, אתר של יצירתיות. באתר כזה אנחנו נקבע מה אנו רוצים להיות וכיצד נפעל, אנחנו לא מחכים להכרה של השולט בלגיטימיות של מי אנחנו.

בספרה Feminist Theory: From Margin to Center מפתחת בל הוקס את המושג החשוב הזה של שוליים כאתר של התנגדות וקושרת אותו למסגרת התיאורטית המגדירה פמיניזם חדש, רדיקלי,