העידן שמעבר ל'שיטת הרבעים' השלב הבא בהתמודדות של פמיניסטיות בישראל עם אי השוויון בין  נשים

 אסתר עילם

 

בשנות הששים של המאה העשרים נולדה במערב תנועה פמיניסטית חדשה שכתבה פרק משמעותי ומסעיר בסאגה של מאבקי נשים לשחרור המתקיימים מראשית ימי הפטריארכיה. מייסדות מה שכונה מאוחר יותר 'הגל השני' היו  נשים לבנות, משכילות, משכבת הביניים, כפי שגם בישראל קם 'גל שני' בעיקר על ידי נשים אשכנזיות משכבת הביניים. היום, בעשור הראשון של שנות האלפיים, הפמיניזם במערב, ובעולם כולו, נמצא בפאזה אחרת, אך ממשיכה להתקיים הדומיננטיות של שכבה זו בתנועה הפמיניסטית. משנות השמונים המאוחרות ואילך מובעת באופן ציבורי מחאה של נשים מזרחיות על המצב, אם כי לא פעם כשמדובר בנסיבות בהן נוצר ה'גל השני' היחס הוא לעתים של 'אנאכרוניזם היסטורי' - התבוננות בעבר באמצעות תמונת העולם של ההווה, והתוצאה היא תמונה חלקית ולא מדויקת של העבר. על מנת להעריך נכונה את המתרחש בהווה יש לחזור להקשרים ההיסטוריים שיצרו את 'הגל השני' בעולם, ובישראל, לא רק כדי להבין מדוע הדומיננטיות של נשים אשכנזיות ממשיכה להתקיים בתנועה הפמיניסטית, אלא גם כדי לשנות מצב זה.

 

הקשר היסטורי אחד הוא המודרניזם, שבאמצע המאה שעברה היה בשיא פריחתו, ושהתאפיין במסרים סותרים לנשים - בעיקר לנשים משכבת הביניים. לגבי קריירה ותעסוקה המסר היה שירכשו השכלה ומקצוע, וכך יהיו עצמאיות, ולצידו מסר שיתחתנו (עם גבר ממעמדן), ויתמסרו לטיפול במשפחתן הגרעינית-פטריארכלית. הסתירה בין מסרים אלה יצרה פיצול בתפיסה העצמית של נשים אלה, ומנעה מהן לתכנן את עתידן. זאת לעומת מסרים באותם נושאים שתאמו, ואפילו חיזקו זה את זה כשהופנו כלפי גברים: רכישת השכלה ומקצוע נחשבו חיוניים למילוי התפקיד של ראש משפחה, שאמור לפרנס את משפחתו. מסרים סותרים הופנו לנשים גם בתחום המין, וגם הם יועדו בעיקר לנשים משכבת הביניים שגדלו באווירה של צביעות לגבי מיניות האישה. המודרניות עודדה אותן ל'מתירנות מינית', אך בה בעת שימרה צפיות להתנהגות שמרנית. הדבר בא לביטוי בקיום של 'מוסר כפול' עבור נשים וגברים, של נקיטת אמות מידה שונות של שיפוט לגביהם על אותה התנהגות מינית: 'מתירנות מינית' אצל גבר יצרה דימוי של מאצ'ו נערץ, ואילו אצל אישה יצרה דימוי של מופקרת, ומבוזה.

 

הקשר היסטורי אחר הוא המאבקים החברתיים שהתקיימו בשנות הששים: נגד גזענות והומופוביה; נגד דיכוי ממסדי (כמו ההתנגדות למלחמה בוייטנאם בארצות הברית), ונגד דיכוי מעמדי ולמען חופש אינטלקטואלי (כמו מרד הסטודנטים באירופה). הנשים שהשתתפו במאבקים אלה - שרבות מהן היו משכבת הביניים - נתקלו בציפיות סותרות מצד עמיתיהן, כמו דרישה להיאבק לצדם, אך גם לשרת אותם, ובמוסר מיני כפול שגרם להן לשלם את עיקר המחיר שגבתה ה'מתירנות המינית'. סתירות אלה יצרו אצלן תובנות לגבי הדיכוי שלהן כנשים. הן עזבו את המאבקים המשותפים כדי להקים תנועת שחרור משלהן, בה שילבו גם אסטרטגיות, וטקטיקות שלמדו, כמו התארגנות בקבוצות להעלאת תודעה, תוך שיצקו בהן מהות חדשה. אך המהפכנות של נשים אלה לא חרגה בדרך כלל מתכנים שהכתיב אורח החיים של שכבת הביניים, והן חיפשו בעיקר מענים לבעיות שיצר אורח חיים זה. עקב כך, סדר היום של 'הגל השני' כמעט לא התייחס לגורמים שיוצרים אי-שוויון בין נשים כמו מוצא אתני, צבע עור, או מעמד (שטופל על ידי פמיניזם סוציאליסטי-מרכסיסטי ששורשיו במאה התשע-עשרה, ופרח מחדש ב'גל השני').

 

לאחר מלחמת העולם השניה שכבת הביניים התרחבה כתוצאה מגורמים חברתיים-כלכליים, כמו יצירת מדינת הרווחה באירופה, וקיום של גאות כלכלית בארצות הברית. אלה הביאו למוביליות כלפי מעלה של שכבות נמוכות, כמו מעמד פועלים לבן, שמקומן נתפס על ידי קבוצות חלשות, לרוב של מעוטים. תהליך דומה התקיים בארץ, כאשר כבר בתקופת היישוב משפחות פועלים יהודיות בעיקר אשכנזיות 'התקדמו' לשכבת הביניים. התברגנות האליטה הפועלית של תקופת היישוב הואצה עם הגעת שרידי השואה ארצה לאחר המלחמה, ובעיקר לאחר הקמת המדינה בשנות החמישים, עם גל העלייה הגדול של יהודים ויהודיות מארצות ערב. אוכלוסייה זו נתפסה מלכתחילה כשייכת למעמד נמוך, והגברים בה הופנו באופן שיטתי לעבודות כפיים לא מקצועיות. מספר הנשים המזרחיות (והפלשתיניות) שעבדו מחוץ לבית היה נמוך, יחסית, ביחס לנשים האשכנזיות (חילוניות) כי באופן מסורתי עבודתן הוקדשה לבית ולמשפחה, ועבודה בחוץ נחשבה תולדה של אילוץ כלכלי. זאת לעומת המסר ה'מודרני' שאומץ על ידי נשים יהודיות אשכנזיות חילוניות לראות בעבודה מחוץ לבית הגשמה עצמית, לצד מסר סותר, המציב בראש סדר העדיפויות הגשמה עצמית 'טבעית' של האישה בתור רעיה, אם, ועקרת-בית.

 

המסרים הכפולים שהופנו במערב לנשים משכבת הביניים העמידו נשים שפיתחו קריירה מחוץ בבית בתור מטרה ליחס שלילי כלפיהן מצד המשפחה והחברה. סרטי קולנוע רבים שנעשו בארצות הברית בשנות הארבעים והחמשים הציגו אותן כ'לא נשיות', וכראויות לגינוי, לבידוד, ואף למוות. יחס זה גם מנע מהן מלכתחילה להתלונן על מכשולים גלויים וסמויים בחיי הקריירה שלהן שמקורם בסקסיזם (ומאוחר יותר כונו 'תקרת הזכוכית'). בישראל נאמר בבדיחות הדעת ש'גולדה היא הגבר היחיד בממשלה' (שמשמעה הוא שאישה מצליחה כלל איננה אישה). ככל שנשים זכו להשכלה ולחינוך כמו הגברים, כך נחשבו משאבים אלה כ'מפריעים' להן במילוי 'תפקידיהן' כרעיות וכאמהות. הרציונליזציה שניתנה לעמדה זו היתה שמדובר בבחירה בין הגשמה עצמית במסגרת המשפחה לבין הגשמה עצמית במסגרת של עבודה וקריירה מחוץ לבית. אך אישה שלא 'בחרה' במה שנחשב כממלא צורך ביולוגי של אישה 'נורמלית' נחשבה כבעלת מום נפשי, וכבוגדת מבחינה מוסרית בייעודה ה'טבעי' (בארץ שררה תפיסה זו כבר בתקופת הישוב - גם בשכבה הפועלית, כאשר על בול שהונפק לרגל יסוד 'ארגון אמהות עובדות' בשנת 1933 צוירו דלי ומטאטא).

 

עוינות הופנתה גם כלפי נשים שוויתרו על קריירה, ונשארו בבית. התפקידים שנחשבו 'ביולוגיים' צוירו באופן אידיאלי וסטריאוטיפי, כך שמלכתחילה הן נועדו להיכשל בכך. נוצר מעגל קסמים, כאשר הכשלונות, כביכול, הפכו אותן מטרה להאשמות נגדן שקיבלו הצדקות 'מדעיות' באמצעות מושגים כמו 'אם סכיזופרנוגנית', או 'אישה פריג'ידית', וכד'. הנשים - שמצאו עצמן בין הפטיש לסדן, תמיד אשמות בעיני סביבתן - פיתחו מצוקה יחודית של תסכול ואכזבה. את התוצאות הפסיכולוגיות והחברתיות של 'הבעיה ללא שם' חשפה בטי פרידן בספרה 'המיסטיקה הנשית', שיצא לאור בשנת 1963, ותיארה אותן מרילין פרנץ' בספרה 'חדר הנשים' שפורסם בשנות השבעים. המאבקים הפמיניסטיים של הנשים משכבת הביניים התמקדו בחשיפת התוצאות ההרסניות של המסרים והמוסרים הכפולים, ובהוקעת חלוקת התפקידים המסורתית שהצדיקה ושעתקה אותם, ותרמה לשימורם. כך הוגדר הזרם המרכזי של הפמיניזם באותה תקופה, וסומנו גבולותיו.

 

גם אם ה'גל השני' סחף אתו נשים מזרמים שונים, ובעלות קשת רחבה של דעות: מליברליסטיות, שרצו בעולם מודרני לא סקסיסטי, ועד רדיקליסטיות, שרצו למגר את הממסד הפטריארכלי מן היסוד, את הטון שלו קבעו נשים שנתוני הפתיחה שלהן אפשרו להן לרכוש השכלה תיכונית, וגבוהה, או מקצוע של 'צוארון לבן' (גם אם נמנה לרוב על המקצועות ה'נשיים'), ולכן היו בעלות זכויות יתר ביחס לנשים בעלות צבע, נשים שעובדות עבודות כפיים, נשים שחיות בעוני מרוד, נשים שעובדות בזנות, וכיו"ב. נשים אלה, שהתמודדו לא רק עם סקסיזם אלא גם עם דיכויים אחרים, ראו את הפמיניזם של הנשים הלבנות, המשכילות, ממעמד הביניים לא רק בלתי רלוונטי, אלא גם עוין להן, כפמיניזם הגמוני, דכאני, שהצגתו כאוניברסלי מכסה על היותו חד צדדי.

 

עם זאת, לא מדובר בתמונה דיכוטומית. למשל, בארצות המערב - למרות ההומופוביה שהתקיימה מחוץ לתנועה, וגם בתוכה - בלטו בה נשים לסביות, שלא במקרה רובן היו משכבת הביניים, לבנות, משכילות. באותה מידה בלטו נשים יהודיות מאותה שכבה (רבות מהן התכחשו לדיכוין כיהודיות במסגרת התנועה הפמיניסטית, ורק בשלב מאוחר יכלו להתייחס לקיום של אנטישמיות בה). השתלבות נשים מקבוצות אלה בקבוצה ההגמונית התאפשרה עקב הרקע המעמדי-תרבותי המשותף, והיעזרות ביכולת להסתיר את שייכותן לקבוצה המדוכאת. לא כך, למשל, במקרה של לסביות 'דייקיות', או יהודיות חרדיות, ולא כל שכן של נשים בעלות צבע שפעלו במילייה תרבותי שונה מזה ההגמוני, ולרוב סבלו גם מדיכוי כלכלי. לגביהן אסימילציה (הטמעה) כזאת ולו כטקטיקה הגנתית - היתה קשה ביותר, אם לא בלתי אפשרית. חלקן הצטרפו למאבק המשותף עם גברים על אף ההסתכנות בסקסיזם - ואחרות בחרו להתאגד באופן נפרד כלסביות ספרטיסטיות, כאפריקניות-אמריקניות, וכיו"ב.

 

בשנות השמונים חל מפנה בארצות המערב וגם בישראל: מסרים פמיניסטים רדיקליים סולקו לטובת מסרים פמיניסטיים ליברליסטים-שמרניים. כך התאפשר לארגוני הנשים הוותיקים להזדהות עם פמיניזם (שזוהה עם 'זכויות') בלי להסתכן ברדיקליזם, ולנשים באליטה הממסדית להקים ארגונים 'לקידום מעמד האישה' (ולא 'לשינוי החברה'). הפעילות הפמיניסטית הרדיקלית גונתה על ידי ארגונים אלה, ונדחקה על ידם לשוליים, תוך שמאבקים רדיקליים מסוימים נוכסו ועוקרו ממסריהם המהפכניים, דוגמת המצעד 'קחי בחזרה את הלילה'.

בראשית שנות התשעים התחיל עידן חדש בזירה הפמיניסטית בארץ, כאשר הדומיננטיות של נשים אשכנזיות, משכילות, משכבת הביניים הוצגת כבעיה על ידי נשים מזרחיות, כאשר בעקבות העלאת תודעה לגבי הדיכוי הכפול שלהן הציגו סדר יום חדש לנשים שפעלו בתנועה הפמיניסטית. במפגש שהתקיים בשנת 1992 של קבוצת נשים מזרחיות עם הועדה מארגנת של כנס פמיניסטי ארצי (לאחר הפסקה ארוכה של אירוע זה, שהתקיים כמעט מדי שנה מאז שנת 1978) הן הציגו תנאי להצטרפותן והוא 'ייצוג הולם', במובן של ייצוג שווה בכל רמות הפעילות לשלוש קבוצות: יהודיות-מזרחיות, יהודיות-אשכנזיות, ופלסטיניות. לקראת הכנס הבא דרשו הנשים הלסביות להיות מיוצגות כקבוצה נפרדת, וכך נוצר המבנה המכונה 'שיטת הרבעים'. רעיון ה'שלישים' - שהפך ל'רבעים' - יצר מפנה דרמטי לא רק ברמה המעשית של ייצוג, אלא גם מבחינת הגדרת הפמיניזם: לא עוד פמיניזם חד-ממדי המתייחס ל'אישה אוניברסלית' בדמות של אישה יהודיה/אשכנזיה/הטרוסקסואלית/משכילה/ממעמד בינוני ומעלה, אלא פמיניזמים המבטאים זהויות של נשים על פי קבוצות שייכות. כיום, לאחר קיום של כששה כנסים במתכונת זו, כמו גם פעילויות אחרות, אפשר לומר שתפיסה זו הפכה עקרון בתוך הקהיליה של הפעילות הפמיניסטיות (בפורומים נשיים המתקיימים באקדמיה, או בפוליטיקה נדרשת לרוב התערבות מיוחדת - שלא תמיד מצליחה כדי שיתקיים 'ייצוג הולם' לפי 'שיטת הרבעים').

 

היום, כתריסר שנים לאחר מפנה זה עדיין מתקיימת דומיננטיות אשכנזית בתנועה הפמיניסטית, וכדאי לערוך חשבון נפש. השאלות הן גם לגבי 'שיטת הרבעים', וגם לגבי המקור לו, שהוא הרעיון של 'ייצוג הולם'. ניתן לשאול אם 'שיטת הרבעים' היא הדרך הטובה ביותר על מנת לממש את הרעיון של 'ייצוג הולם', אך גם אפשר לשאול אם עצם הרעיון של 'ייצוג הולם' הוא המענה הטוב ביותר לבעיית הדומיננטיות האשכנזית (גם היהודית, וההטרוסקסואלית) שישנה בתנועה הפמיניסטית. לגבי השאלה הראשונה אפשר למצוא ש'שיטת הרבעים' לא יכולה לממש כהלכה את הרעיון ל'ייצוג הולם': ראשית, לגבי ייצוג של ה'רבעים' הבעיה היא מה פירוש 'ייצוג הולם' לשלוש הקבוצות הלא דומיננטיות. למשל, במציאות, קיום רוב של נשים אשכנזיות בקבוצה הלסבית-פמיניסטית מגדיל את מספר הנשים האשכנזיות ביחס למספר הנשים המזרחיות והפלסטיניות. (בית הספר הקהילתי לנשים ניסה לפתור בעיה זו על ידי אימוץ 'שיטת השלישים', הכוללת ייצוג לנשים לסביות משלוש הקבוצות). גם מאורעות אקטואליים משפיעים על חוסר איזון, כמו האינתיפדה השניה, שבעקבותיה מופיע מיעוט של פלסטיניות לכנסים פמיניסטיים. יש להוסיף השפעה של גורמים תרבותיים על נשים בעלות דיכוי כפול ומשולש, כמו, למשל, יכולת או רצון קטנים יותר אצל פלסטיניות מאשר אצל יהודיות להזדהות כלסביות.

 

ניתן גם לטעון כנגד הפרשנות המסוימת ש'שיטת הרבעים' נותנת ל'יצוג הולם', המחלקת את הנשים לפי ארבע קבוצות, ללא התייחסות לשייכות לקבוצות אחרות, כמו יהודיות עולות מארצות ברית המועצות לשעבר, או מאתיופיה, וכן נשים מכל הקבוצות בעיקר מהקבוצות הלא-דומיננטיות המאופיינות בגיל צעיר, או קשיש, בנכות וחולי כרוני, או נשים שעוסקות/עסקו בזנות, נשים שחיות בעוני מרוד, וכד'. שאלה זו מתקשרת להבנת הרעיון 'ייצוג הולם' בתור 'רב-תרבותיות', כתפיסה פלורליסטית החותרת לייצוג מרבי של קבוצות חברתיות שונות. תפיסה זו מעלה בעיה של פלורליזם יחסי, שהרציונל שלו מציג, למעשה, תפיסה ליברליסטית, לפיה כל קבוצה דואגת לאינטרסים שלה, ומלכתחילה לא ניתן לקבוצות שונות להיאבק עבור מטרה משותפת. בעיה זו העליתי במאמר שפורסם בשנת 1992 בעיתון 'נגה' בשם 'רב תרבותיות ורצח הפמיניזם', בו טענתי שתפיסת 'רב-תרבותיות' כפלורליזם יחסי מבטלת את יכולתנו כנשים פמיניסטיות לפעול יחד כדי להשיג את המטרה המשותפת לנו (ולגברים פמיניסטיים) למגר את הפטריארכיה בתור משטר דכאני כלפי נשים (וגברים). טענתי שפיצול בין נשים על פי זהויות שונות ואינטרסים שונים חותר תחת הזהות המשותפת שלנו, ותחת קיום האידיאולוגיה הפמיניסטית בתור אלטרנטיבה לאידיאולוגיה הקיימת. תמכתי בצורך החיוני להתמודד עם פערי הכוח הקיימים בין הנשים לבין עצמן, אך טענתי שיש לעשות זאת במסגרת המאבק המשותף שלנו נגד הפטריראכיה.

 

במרחק של כתריסר שנים, וכמזרחיה הפעילה בארגון 'אחותי למען נשים בישראל', נראה לי שחששי לא היה מוצדק, ובתנועה הפמיניסטית לא השתרש זיהוי של תפיסה 'רב תרבותית' עם פלורליזם יחסי. לעומת זאת, הרעיון של 'רב-תרבותיות', כמציג מטרה של השגת שוויון בין נשים, מוחמץ באופן שיטתי במסגרת הרעיון של 'ייצוג הולם'. נשים אשכנזיות, אשר באופן מילולי מצהירות על אמונתן ב'רב תרבותיות', וב'ייצוג הולם', בפועל לא מתנהגות כפי שמתבקש מהצהרות אלה. גם בשעה ש'ייצוג הולם' באמצעות 'שיטת הרבעים' - גורם לשינוי מסוים ביחס המספרי בין נשים אשכנזיות ללא אשכנזיות (ובין יהודיות לפלסטיניות, ובין הטרוסקסואליות ולסביות), ויש מספר שווה של נשים מארבע הקבוצות, וגם כאשר יש 'ייצוג הולם' בכל רמות הפעילות, יש החטאה לגבי המטרה של ביטול עמדת העליונות של נשים אשכנזיות, שממשיכות להיות דומיננטיות בדימוי העצמי שלהן, ובדרך התנהלותן. הדבר בא לביטוי בתפיסות ובקונצפציות, בדרכי-חשיבה, ובסדרי עדיפויות לגבי תכנון סדר היום, שימוש בדרכי תקשורת, וכיו"ב. גישה זו מתקיימת גם כאשר הן משתמשות ברטוריקה רדיקלית, ומתנהגות על-פי כללי ה'פוליטיקלי קורקט'. הדבר מתבטא, למשל, ב'חיבוק הדב', כאשר מרוב רצון 'לתמוך' מתקיים יחס פטרוני, שלמעשה מבטל את שיקול הדעת שמפעילות נשים מזרחיות, ואת בחירותיהן.

 

קונסטנטין ברונר טוען שפעולת החשיבה היא ביסודה אמצעי של הישרדות, ואינה שונה במהותה מאופנים אחרים של התנהגות שמטרתה הישרדות. תובנה זו מסבירה את ההיצמדות של נשים אשכנזיות לאורח החשיבה ההגמוני ואת הקושי שלהן לזנוח דפוסי חשיבה והתנהגות שעד היום האמינו כחיוניות להישרדותן. אחד מהם הוא אימוץ עמדה של תמיכה, תוך שימור היחס הפטרוני. אחרות מפגינות בגלוי אי-יכולת להפנים את מהות הדרישה לבטל את עמדת העליונות שלהן בכך שהן מגיבות בצורה שלילית לבקורת המושמעת על ידי נשים מזרחיות. רק מעטות ביותר הצליחו לבנות מערך פנימי חדש של דפוסי חשיבה, הרגשה, והתנהגות, וכך לקלוט לעומקם את המסרים של המזרחיות מבלי לחוש מותקפות, ובעמדת הקורבן. על מנת להיות במצב זה תנאי ראשון הוא ההחלטה להקשיב במלוא תשומת הלב לנשים לא אשכנזיות, ולהיפתח לעולמות אחרים ולשפות של תרבויות שלא בהכרח תואמות את מושגי הפמיניזם במערב. לא כצופות מהצד - עמדה אופיינית לאורח חשיבה מערבי - אלא כשותפות לתהליך שיזמו הנשים המזרחיות. שותפות זו היא מיוחדת במינה: עליהן להיות מודעות לכך שפעילותן המשותפת עם נשים לא אשכנזיות נעשית מתוך עמדה המקנה להן זכויות יתר, מה שדורש מהן לשקול היטב כל מחשבה והתנהגות שיפוטיות או ביקורתיות, העשויות לשקף דעות קדומות ובורות תרבותית. זוהי משימה קשה למי שכל חייה ראתה בעמדת העליונות שלה דבר מה 'טבעי' ומובן מאליו - לא כל שכן אם היא מכחישה שהיא נמצאת בעמדה זו וטוענת שהיא בעלת יחס 'שוויוני' כלפי נשים לא אשכנזיות. זהו מצב אופייני ל'דיאלקטיקה של הנאורות', כאשר רעיון השוויון מתקיים בד-בבד עם תפיסות דכאניות. למאבק באנדרוצנטריזם (הצבת הגבר במרכז) המשותף לכל הנשים הפמיניסטיות מצטרף גם מאבק באירופוצנטריזם, באוריינטליזם, בגזענות, ובמעמדנות עמדות שנשים אשכנזיות גודלו להיות חלק מהם וקשה להן לזהות אותן, לא כל שכן להתנגד להן.

 

רעיון ה'ייצוג ההולם' לא מספק את התנאים הנדרשים לתהליך זה. בהיותו מבוסס על תפיסה כמותית בלבד, אין בו כלים להתמודד באי השוויון הפנימי בין הקבוצות הקיים במצב זה מלכתחילה. אי-שוויון זה משפיע, למשל, על היכולת להקשיב: בעוד שחברות הקבוצות המדוכאות התחנכו להקדיש תשומת לב לחברי/ות הקבוצות המדכאות, ולמדו להקשיב להם/ן לשם הישרדותן, קיים מצב הפוך אצל חברות הקבוצה המדכאת שהותנו לא להקשיב לחברי/ות הקבוצה המדוכאת. מדובר בצורה מסוימת של התנהגות נלמדת כמנגנון מורכב שפועל לשימור הדכאנות באמצעות סוציאליזציה של השכבה ההגמונית שמטרתו לייצר יחס של התעלמות, זלזול, וביטול של השכבות האחרות. במצב זה, אין לצפות ליכולת שווה של הקשבה הדדית - כאילו הצדדים נמצאים בעמדות כוח שוות - ולא כל שכן אין לצפות מהנשים הדומיננטיות להקשיב באופן חד-כיווני לנשים מהקבוצות המדוכאות כל עוד אינן מוכנות לנטוש את עמדת העליונות. כלומר, מהנשים הדומיננטיות לא מצופה להבעה של 'רצון טוב', ושל אמונה ב'זכויות', וב'שוויון', ואפילו לא להבעת אמפתיה והזדהות רגשית. על מנת ליצור יחסים מסוג אחר עליהן לעבור תהליך שבו ינטשו הרגלים מנטלים, רגשיים, והתנהגותיים שרכשו עם כינון והבניית עמדת העליונות, על מנת לאיין אותה.

 

נראה שלא ניתן להשיג איון זה באמצעות ייצוג, ויהיה רחב ככל האפשר (במסגרת המגבלות של היכולת ליישם אותו), כי אין הוא מציע דרכים לשנות את אופן החשיבה של הנשים בעלות זכויות היתר המשתתפות בהם. יתרה מזאת, ניתוח ביקורתי שמביא אותן לחוש נפגעות עד עומק נשמתן מנטרל אותן כבעלות ברית שמסוגלות להאזין, לקבל, וללמוד, ולא פעם גם יוצר אצלן רגשות עוינות, וכך מחזק אצלן דפוסי חשיבה דכאניים. במצב הקיים, רוב הנשים מהקבוצות הדומיננטיות לא חושבות שהן צריכות לעבור שינוי פנימי, וגם מאלה שחושבות כך מעטות פועלות בכיוון זה, ובצורה המתאימה. במצב זה הנשים מהקבוצות המדוכאות חשות תסכול הולך וגובר. דינמיקה מעין זו התקיימה בהכנות לכנסים הארציים, במהלכם, ובהפקת הלקחים לאחריהם, ולמעשה מתקיימת כמעט בכל מפגש או התארגנות פמיניסטיים. הן בשטח, כמו באוהל הנשים הסרבניות בקיץ 2002, והן בכנסים שונים באקדמיה. שימוש בזכויות היתר מאפשר לנשים הדומיננטיות 'לצאת ידי חובה' במחוות של ייצוג סמלי אם בכלל - בארגון רבי-שיח, בפעילות שדולתית, וכד' שנעשים על טהרת היהודיות האשכנזיות, או בהכללה סמלית של נשים מזרחיות ופלסטיניות, כאשר לא פעם נשים לסביות (בעיקר מזרחיות ופלשתיניות) כלל אינן נראות.

מהלך חיובי נוצר עם ההחלטה לקיים מפגשים בין נשים מזרחיות לאשכנזיות בעקבות המחאה של הנשים המזרחיות לגבי האופן בו התארגן והתנהל אוהל הסרבניות. במפגשים אלה מתנהל דו-שיח כנה ומועלות נקודות חשובות בנושא. אך לא די במפגשי מלל בלבד. רגע המבחן האמיתי הוא בשטח, בעשייה. הצפייה מנשים אשכנזיות היא להניח מראש לנשים מזרחיות ופלסטיניות, בין אם הטרוסקסואליות או לסביות - לעצב את האירועים על פי תפיסותיהן וסדר היום שלהן, ולהנהיג אותם. זאת גם כאשר עליהן לוותר על תגמולים רשמיים ובלתי רשמיים, כמו יוקרה, שכר, וכד'. דרישה זו מתקשרת לתפיסות פילוסופיות מסוימות. האחת היא תיאוריית 'המשאבים המוגבלים' נוסח מלתוס, המניחה צורך בתחרות על משאבים, והשניה היא תיאורית-נגד, הרואה בתחרות על משאבים פיקציה שיצרה הפטריארכיה לשם 'הפרד ומשול'. במקרה האחרון ההנחה היא שישנם די משאבים בעולם עבור כולם, ויש רק לפזרם באופן נכון.

 

יציאה מתוך תיאורית-נגד זו רואה במאבק נגד הדומיננטיות של הנשים האשכנזיות בתנועה הפמיניסטית לא מאבק כוחני בין שתי קבוצות, אלא משא ומתן שמטרתו היא מצב של 'וין-וין'. הדרישה מהנשים האשכנזיות אינה להיכנע, כפי שיכלה להתפרש במסגרת תחרותית, אלא לפעולה שתביא אותן למחוזות חדשים של תפיסת עולם, ושל יחסי אנוש. פעולה זו לא יכולה להתקיים על בסיס אמונה בפלורליזם יחסי שנשען על תיאורית המשאבים המוגבלים ומניח צורך להגיע ל'איזון כוחני' בין הקבוצות השונות, כי אז לא יכולה להתקיים מטרה משותפת המניעה את הקבוצות לשתף פעולה ביניהן. כפמיניסטיות, לא די לנו בתפיסה לפיה יש לספק מרחב עבור כל אישה ועבור כל קבוצה, אלא בהשקפת עולם המאמינה ביכולתנו לפעול ביחד מתוך הפלורליזם.

 

הצורך בפלורליזם מעלה שאלה באם יש להעדיף מאבק בדיכוי מסוים על פני מאבק בדיכוי אחר. שאלה זו מתבססת על הנחה שקימת היררכיה בחשיבות של סוגי דיכוי, בעוד שניתן לטעון שאי אפשר לקבוע אם דיכוי מסוים חמור מדיכוי אחר, וכי רעיון סולם החומרה של דיכויים מופרך מיסודו, ויוצר מעין הפרדה מלאכותית בין דיכויים 'מתחרים'. תפיסה זו גם רואה קשר בין הדיכויים השונים, כמשולבים זה בזה. למשל, דיכוי של נשים מזרחיות משולב בדיכוי של נשים פלשתיניות על הבסיס של מוצא ערבי, וכיו"ב. עם זאת, יש לקחת בחשבון ריבוי של דיכויים. למשל, דיכוי של פלסטיניות שאינו רק אתני, אלא גם לאומי. אפשר להבחין אפוא בתצריף של דיכויים במוקדים בהם קיימים ריבוי דיכויים, שם נדרשת פעולה דחופה יותר. מוקדים אלה מסומנות גם קבוצות בעלות ריבוי של זכויות יתר. זיהוי של נשים אלה בקרב פמיניסטיות יאפשר לפעול בצורה יעילה לביטול עמדות העליונות שלהן בהקשריהן השונים.

 

יכול גם להתקיים מצב שבו קיימת הכרה בקבוצה בעלת ריבוי דיכויים, לצד חוסר הכרה בקבוצות מדוכאות אחרות. מצב כזה נוצר על ידי פמיניסטיות יהודיות אשכנזיות כלפי יהודיות מזרחיות. כבר מתחילת 'הגל השני' פמיניסטיות אשכנזיות רבות הפגינו אמפתיה כלפי פלסטיניות, והזדהו כבעלות בריתן, אך התעלמו מיהודיות מזרחיות (למשל, כינו את הפלסטינית בלבד 'נייטיבס', מה שמחק, וגם ניכס נשים יהודיות ילידות הארץ ובעיקר נשים מזרחיות). עד היום התקרבות הנשים האשכנזיות לנשים הפלסטיניות נעשית מעל לראשיהן של הנשים המזרחיות. אפשר להסביר מצב זה כתוצר של ההפרדה הפוליטית הקיימת בין העמים שיצרה 'מרחק בטוח' לאשכנזיות מאחר ונטרלה מראש את הפלסטיניות מעמדות השפעה לגבי הציבור היהודי, בעוד שהנשים המזרחיות כמו עמיתותיהן האשכנזיות נתפסות על ידן כמתחרות להן, וכ'נושפות בערפן'.

לא פעם נתקלתי בעמדות פטרוניות של יהודיות אשכנזיות ליהודיות מזרחיות

שכמותן לא היו מעיזות להפגין כלפי פלשתיניות.

 

נראה לי שמיגור הדומיננטיות האשכנזית בתנועה הפמיניסטית רחוק ביותר. 'הצלחתו' של הפמיניזם הממוסד באקדמיה, בארגוני נשים, בפוליטיקה, דווקא מחזקת את הדומיננטיות האשכנזית בפמיניזם בישראל, עקב קיום של הגמוניה אשכנזית במוסדות אלה, האליטיסטים מטבעם. נשים מזרחיות שפועלות במסגרות דכאניות אלה מצויות במלכוד. הן יכולות לטעון להשתתפות חתרנית מצדן, אך הממסד מפרש את השתתפותן כקואופטציה, ומשתמש בהן לא פעם כ'טוקן ווימן'. (לא כל שכן נשים פלסטיניות). זהו מצב אמביוולנטי (אם לא בומרנג של ממש) לגבי מזרחיות ופלסטיניות באקדמיה, בפוליטיקה, ובארגוני נשים, וגם לאשכנזיות בעלות ברית הפועלות במסגרת ממסדים אלה.

 

לסיכום, גם אם יש לרעיון ה'ייצוג' השפעה על ביטול הפערים שיוצרת הדומיננטיות של שכבות ומגזרים דומיננטים של נשים, השפעתו מוגבלת: אסטרטגיה זו לא מספקת כלים ליצירת שינוי מהותי ביחסים בין נשים, הקשור בשינוי מהותי בתפיסת עולם. הבעייתיות של רעיון ה'ייצוג' נעוצה בהשקפת עולם שרואה הכרחיות בקיום של יחסי כוח, ולכן בקיום של מאבק זו בזו. בכל מערך של 'ייצוג נאות' - לפי שיטה זו או אחרת - טמונה הבנייה של קונפליקטים, תחרות, וכד' בין קבוצות, שלעולם תשבש את יכולתנו למגר את הפטריארכיה. לכן, כצעד ראשון יש לפרוש זו בפני זו את השקפות עולמנו ולדון בהן. למעשה, לדון ב'פמיניזמים' שלנו, ובמטרות הפמיניסטיות שהם מציבים בפנינו.

 

לסיום, מוצגת כאן תפיסה מסוימת של פמיניזם: חלקים ממנה משתנים כל הזמן - בעיקר כפיתוח של רעיונות וכיצירת תובנות חדשות על בסיס הנחות יסוד יציבות יותר. כיוון שמדובר בתפיסות שונות של פמיניזם עלינו לקיים משא ומתן על דיעותינו, אמונותינו, והנחות היסוד שלנו כתהליך ארוך-טווח של דיאלוג, הנעזר בהעלאת תודעה המתבססת על הפקת לקחים מהתנסותנו במצבים ספציפיים וקונקרטיים, ובידע ממקומות אחרים שנרכש לגבי מצבים דומים מכאן.  קיום הדיאלוג יאפשר להעלות תובנות חדשות וליצור ערוצי הידברות ושיתוף פעולה אפקטיביים.

 

 

אוקטובר 2003