קולן של הנשים המזרחיות החורגות מהסטריאוטיפ לא נשמע

 

קציעה עלון

 

 

מהו פמיניזם מזרחי? מהן מטרותיו? מתי ולמה התחולל? המושג "פמיניזם מזרחי" הוא בעל שתי תיבות משמעות, אשר כל אחת מהן מצביעה אל תחום שיח עשיר, כמו גם עשיר-במחלוקות. הן הפמיניזם והן המזרחיוּת מעולם לא היו מושגים "פשוטים" בישראל, וצירופם יחד מחריף את השאלות. הרשימה הקצרה שכאן אינה אלא בבחינת "נגיעה" בנושא סבוך ועתיר אמוציות.

כנקודת התחלה אפשר, אולי, להצביע על הכנס הפמיניסטי ה-10, אשר התקיים בגבעת-חביבה ב-1994, אף כי עוד קודם לכן התקיימו דיונים בפורומים שונים. בכנס הזה העלתה קבוצת נשים מזרחיות – ובהן אלה שוחט, תקווה לוי, מירה אליעזר, הנרייט דהאן-כלב, נטע עמר, ויקי שירן (ז"ל) ואחרות – את הנושא על סדר-היום באופן שאי-אפשר היה עוד להתעלם ממנו. הן דיברו על האפליה ועל הגזענות היומיומית שבהן "נתקלות" המזרחיות, לא רק בקרב החברה הכללית, אלא, רחמנא ליצלן, אף בקרב התנועה הפמיניסטית ובתוך הארגונים הפמיניסטיים עצמם. בכך ניפצו המזרחיות את "אחוות האחיות", והציגו את הפמיניזם הקיים, המתיימר לייצוג כללי של נשים, כפמיניזם סקטוריאלי למעשה, המייצג אינטרסים של קבוצה הומוגנית: נשים אשכנזיות ממעמד סוציו-אקונומי אחיד. הן ראו למשל את המאבקים על זכותן של נשים להיכנס לקורס טיס ועל שילובן בדירקטוריונים כ"פמיניזם לנשים שיש להן הכל". המזרחיות דרשו ראשית את ההכרה באפליה, המודעת והפחות-מודעת, וכתוצאה מכך את שינוי המדיניות הפמיניסטית, קביעת סדר-יום חדש והתחלקות שווה במשאבים.

לאור ההתרחשות הסוערת בכנס, החליטו חלק מן הנשים המזרחיות לערוך כנס נפרד, וב-95' נערך הכנס הפמיניסטי המזרחי הראשון, אשר עסק בהעצמה, בלימוד מנגנוני ההחלשה ובהגדלת יכולת ההתנגדות להם ובהגדרת מטרותיו של הפמיניזם המזרחי. בשנת 2000 קם הארגון הפמיניסטי "אחותי – מיסודן של נשים מזרחיות – למען נשים בישראל", אשר מניף הן את דגל הצדק החברתי בעבודת שטח עם פועלות והן את דגל הזהות המזרחית. 

את רעידת האדמה שחוללו הנשים המזרחיות בתנועה הפמיניסטית ניתן לראות גם מן הצד השני, בדברים שכתבה אריאלה שדמי:

"באופן אישי נחשפתי לראשונה לזעם של הפמיניסטיות המזרחיות בכנס הפמיניסטי בגבעת-חביבה לפני למעלה מעשור שנים. וחטפתי הלם. וואוו, איזה הלם! לאחר ההלם הראשון, התחלתי בתהליך ארוך וכואב של התכנסות לתוך עולמי, ומבט פנימה, כדי לבחון את משמעות הזהות האשכנזית שלי. עשיתי זאת במיוחד במסגרת קבוצת האשכנזיות שהקמנו במרכז 'קול האשה' בירושלים. היינו שמונה נשים פמיניסטיות אשכנזיות, ונפגשנו פעם בשבוע למען העלאת התודעה המתייחסת לזהות האשכנזית שלנו.

"שם נגענו, בין השאר, בדעות הקדומות והגזעניות שלנו, כיצד הן מקבלות ביטוי בהתנהגות היומיומית שלנו, וחשפנו את המנגנונים החברתיים שמדכאים את המזרחיוֹת והמזרחים בישראל, שאנחנו, כאשכנזיות, הפכנו חלק מהם, וזכינו לזכויות יתר כתוצאה מהם. זו הייתה לכולנו חוויה קשה וכואבת, במיוחד ללמוד כיצד אנחנו, פמיניסטיות הנאבקות נגד דיכוי, הופכות למדכאות של נשים וגברים אחרים. פתאום הבנתי, כיצד בפעילויות הרדיקליות שהשתתפתי בהן, למשל במסגרת נשים בשחור, קל"ף וארגונים פמיניסטיים אחרים, אנחנו מרחיקות מזרחיות, ובונות ומְשַמרות את נחיתותן של המזרחיות ואת עליונותנו שלנו, האשכנזיות".[i]

מה שעשו שמונה נשים אשכנזיות בעלות מודעוּת פוליטית עמוקה, לא עשו נשים אשכנזיות אחרות, שלא לדבר כלל על גברים אשכנזים. כמעט אין דיון מסוג זה שמתקיים במרחבי השיח הציבורי הפופולרי במדינת ישראל כיום, וכמעט ולא נערכת בחינה ציבורית מדוקדקת של מנגנוני הדיכוי הגלויים המפלים (גברים מזרחים וגם) נשים מזרחיות. אחת הטענות הקבועות הנשמעות היא – "בסדר, פעם הייתה אפליה, אבל היום כבר אין". בתגובה על כך לא נותר אלא להצביע על אחדים מן המנגנונים הרבים המשעתקים ומנציחים את האפליה: ההפניה הגורפת לבתי-ספר מקצועיים שאינם מעניקים תעודת בגרות המקובלת על האוניברסיטאות (מזרחים ומזרחיות כאחד), "ליהוק" קבוע באמצעי התקשורת: האשה המזרחית מוצגת כמובטלת, קורבן, מוכה, פרימיטיבית, וכמעט לעולם אינה מרואיינת כמומחית או כאשת מקצוע, למרות שבמציאות קיימות-גם-קיימות נשים מזרחיות בעמדות אלו, והיותה של האשה המזרחית קורבן תמידי לבדיחות ולסטריאוטיפים – מ"פְרֵחָה" עד "לימור".

מאחר שלא בוצע כלל השלב הראשון ההכרחי, אין להתפלא על אי-קיומו של השלב הבא – ההתחלקות השוויונית במוקדי הכוח. אם הספירה הכמותית היא כלי בידי הפמיניסטיות כדי להוכיח מיעוט נשים באליטות, הרי שספירה כמותית של נשים מזרחיות באליטות תשאיר אותנו עם מספרים נמוכים הרבה יותר. וכמו שאנו מכירים היטב מן המחקרים על קבוצות מדוכאות ומן המסורת הפמיניסטית, אין "להאשים את הקורבן במצבו", אלא לבחון את החברה שבה מתחוללת האפליה. כיצד הגענו למצב המחפיר שבו קיימות אך שתי פרופסוריות מן-המניין שהן מזרחיות? והסיבה לכך אינה משום ש"לא היו מספיק דוקטוריות מזרחיות מראש" – אחוז הפרופסורים המזרחים באקדמיה הישראלית נמוך בהרבה ממספר הפרופסוריות האשכנזיות (3% מזרחים, 9% נשים אשכנזיות) .

הפמיניזם המזרחי אינו עושה הנחה לשום קבוצה: לא לנשים אשכנזיות ולא לגברים מזרחים, שתי קבוצות הנהנות, כל אחת בדרכה שלה, מעמדה הגמונית כלפי נשים מזרחיות. (מה שאינו מונע, כמובן, התאגדות לצורך מאבקים משותפים, אם יחד עם "הקשת הדמוקרטית המזרחית", למשל, או עם ארגוני נשים פמיניסטיים).

הפמיניזם המזרחי מקבל השראה הן ממאבקן של האפרו-אמריקניות בארצות-הברית, מאבק שלא-פעם התנהל בו-זמנית כנגד נשים לבנות וכנגד גברים שחורים; והן מן הפמיניזם הערבי, אשר כמעט אינו מוכר בישראל. רק בכדי "לסבר את האוזן", אציין כי באיראן יש יותר רופאות מאשר רופאים, בערב-הסעודית מוחזקים 40% מן ההון בידי נשים, ולעוצמת כתָבֶיה של נוואל-אל-סעדווי המצרייה אין שיעור.

ולסיום אביא פיסקה שכתבה ויקי שירן זכרה-לברכה בכתב-העת "מצד שני"[ii], בחלקו של העיתון שהוקדש ל"פמיניזם מזרחי":

"עיתון היוצא תחת ידיו של שמאל יהודי אשכנזי מתאפיין בכך שמזרחים/ות נמצאים בו כתבלין או כפרובוקציה. לכן הוא נוטה לעורר בי תרעומת המעורבת בזילזול, שמתבייתים עליו כמעט אינסטנקטיבית בגלל היומרה שלו לדבר בשמם של שוויון, צדק, מוסר, הדדיות. כאשר פנו וביקשו שאכתוב אמרתי שאסכים, אם במערכת הפעילה ובין הכותבים ישתקף ייצוג עצמי וסימטרי של מזרחים, אשכנזים ופלסטינים שמחציתם נשים. לי זה נראה תנאי ראשוני למימוש שוויון, צדק והדדיות. אמרו, בוודאי, עקרונית כן, אבל.

השבתי – שיסתדרו בלעדיי. המשכתי בחיי והם המשיכו להסתדר נפלא בלעדיי".

הפיסקה הקצרה הזו מעלה שאלות רבות. האם על כותב/ת המשתייך/ת לקבוצה מופלה כלשהי ומחויב/ת לה אידיאולוגית (נשים, פלסטינים, מזרחים) להציב "שוויון מערכתי" כתנאי לכתיבתו/ה? למרבה הצער, לא פעם גורר הסירוב פשוט השמטה של נקודת המבט המיוצגת.

אולם השאלה העולה מן הקונטקסט העכשווי של הטקסט בעוצמה הרבה ביותר היא: מה השתנה מאז? מה קרה בחברה הישראלית בשמונה השנים שחלפו? האם ניתן להצביע על שינוי חיובי בולט במעמדן של נשים מזרחיות, או לפחות בקשר בין השמאל הישראלי לבין המזרחים? התשובות לשאלות הללו – שליליות. אלה היו שמונה שנים רעות. מדוע לא חל כל שינוי? אחת התשובות מסתתרת לדעתי בסוג השיח שמתקיים הן בשמאל הישראלי והן בחברה הישראלית ככלל. השיח הנורמטיבי הוא: "שוב המזרחים/ות מתבכיינים" – רְאו את התגובות ל"רוח קדים" או את ההדים לדיון בדבר הצורך בשינוי תכניות הלימודים בספרות ובהיסטוריה כך שיכללו היסטוריה של המזרחים וכן יוצרים ויוצרות מזרחים. או, למשל, מטר התגובות הקבוע שמקבל ארגון הנשים המזרחיות הפמיניסטיות "אחותי" בכל פעם שהוא מרים קול וזועק כנגד הדרתן של המזרחיות מפנלים/כנסים אקדמיים או מדיונים פמיניסטיים. קולות כדוגמת קולה של שדמי כמעט ואינם נשמעים, וחבל.


[i] אריאלה שדמי, "פמיניזם, אשכנזיות והגמוניה: הצעד הבא", מתוך החוברת פמיניזם מזרחי, הוצאת תא צ"ח – תא סטודנטים לצדק חברתי באוניברסיטה העברית בירושלים, חורף 2002

[ii] "מצד שני", גיליון 5-6, אוקטובר 96'

 

 

 

פורסם לראשונה במגזין 'אופקים חדשים'

 


למאמרים נוספים בנושא חברה ורווחה


למאמרים נוספים בנושא זכויות נשים ופמיניזם