23/3/06

 

ויקי יקרה,

 

אתמול השתתפתי בכנס שנערך לזכרך בבית ברל.  ביקשו ממני לדבר שם על חזון בחינוך. "חינוך פמיניסטי , חינוך אחר". ברוח כתבייך ניסיתי להעמיד חזון פמיניסטי בחינוך, שיברא עולם חדש, דיברתי על השינויים המבניים והערכיים הדרושים כדי לחולל שינוי עמוק בחינוך, וכפועל יוצא בחברה כולה, אבל האמת היא, שרציתי לומר שם דברים אחרים. רציתי לספר על השיחות והויכוחים הנצחיים שהיו לי איתך. על השיחה הטלפונית האחרונה שהיתה לנו, בה התווכחתי איתך בלהט על תוכניות הלימודים בהיסטוריה ועל ספרי הלימוד, בלי לדעת שזו שיחתנו האחרונה, בלי לנחש שאת עורכת לי שיחת פרידה, מסמנת כיוון ומעבירה לי לפיד. רציתי לספר על רגשות החרטה, בהם חשתי משהגיעה אלי הבשורה המרה על מצבך הקשה, על שלא מצאתי לנכון בשיחה אחרונה זו לומר לך תודה על כל כך הרבה דברים שקיבלתי ממך ולבטא את הערכתי העצומה לך. עוד הספקת לשאול אותי בשיחה זו על אחותי הצעירה, ולקחת ממני מספר טלפון כדי שתוכלי להתקשר אליה ולשכנע אותה לבוא לחוג שהקמת בבית ברל ללימודי נשים. ולא שכחת להתקשר אליה אח"כ, כדי לסדר גם אותה לפני שאת הולכת לנו.   

 

באותה שיחה ביקשת ממני לכתוב מכתב תודה לשרה לימור לבנת על הכנסת תכני הלימוד המזרחים בהיסטוריה ואני סירבתי. למה תודה? מה פתאום? אמרתי לך שספר הלימוד שאושר ע"י השרה הינו בעייתי מבחינתנו, מפני שהוא מאשש את הסטריאוטיפים הקיימים על מזרחים ומחזיר אותנו לעידן הפולקלוריסטי של תכניות הלימודים על מזרחים. "מה פתאום מגדת עתידות תוניסאית וכי מלמדים על יהדות פולין דרך טקס הדיבוק?" הקשיתי "ולמה שילמדו על ההיסטוריה דרך דמויות כמו: חביבה מסיקה? תראי מה הם כותבים שם: שהיינו מסורתיים ועם משפחות מרובות ילדים", ואת ענית לי: "שירה, הפוך על הפוך, אנחנו צריכים ללכת. למה אנחנו צריכים להתנצל על מה שהיינו? כן היינו דתיים והיו לנו משפחות גדולות. למה צריך להתבייש בזה או לייפות את זה? שילמדו הם היסטוריה פוליטית וצבאית, אנחנו נלמד על התרבות שלנו. על החיים האמיתיים. אנחנו נוביל את השינוי, היסטוריה תרבותית, היסטוריה של נשים...וחוץ מזה למה שלא תכתבי את ספר במקום לקטר? " המשכתי להתווכח איתך ולומר לך שזה מתאים לאקדמיה , אבל לא לתלמידים בתיכון, אבל מיד אחרי שהסתיימה השיחה, המשיכו דברייך להדהד בראשי. חשבתי לעצמי, איך מצד אחד את יודעת להיות פוליטיקאית ובו בזמן אשת חזון, לשתף פעולה עם הממסד ולשמור על הרדיקאליות שלך. הבנתי את החתרנות שלך: "הפוך על הפוך".   

 

ויקי, בכנס בבית ברל רציתי גם לספר שאת היית לי האם הרוחנית המשכילה, שמעולם לא הייתה לי בבית. יועצת לענייני קריירה, אקדמיה ולענייני משפחה. בשיחות שלנו ירדת עד לפרטים האינטימיים ביותר, ולפעמים אפילו לפרטים הגניקולוגיים. אני זוכרת איך תחקרת אותי ואת בן זוגי לשעבר לאחר שנולד בני, אז איך תחיו? ומה עם הלימודים שלך? ניסיתי להסביר לך שכרגע איני יכולה להמשיך את לימודי האקדמיים, בגלל הילד והמצב הכלכלי, ואת הטחת בבן זוגי: "לא מעניין אותי האמנות שלך, מצדי תלך למכור בייגלה ושהיא תמשיך את הלימודים שלה". שאלת אותי בת כמה אני ועשית חישובים תוך כמה שנים אוכל לסיים את הדוקטוראט: "עוד שנה שנתיים אבוד לך". אני כעסתי על שלא היית מספיק אמפתית לחוויית האמהות שלי, ללמוד תמיד אפשר, אבל נראה שצדקת... 

 

היום אני מבינה שהיית מחנכת דגולה בבית הספר הלא פורמאלי של החיים והעמדת תלמידות רבות אחרייך, שימשיכו את דרכך. בכנס שהתקיים לכבודך בבית ברל  עמדו על הבמה כמה מתלמידותיך על רקע יופייך האצילי שנשקף מהצילום שהוקרן על המסך. היו אלה יאלי, דולי, קלאריס, קציעה ואחרות, נשים שהמשיכו להעמיד חזון פמיניסטי ברוח משנתך. הייתי גאה בהן ובך על יכולתן לעמוד בקומה זקופה ובנחישות, כנגד הזרם ה"ניאו-ליברלי" העכור, שסוחף את המדינה ומבקש להחזיר אותנו הנשים הביתה, ולהמשיך ולנסות ולברוא לנו עולם חדש.   

 

ויקי יקרה,  גם כשאת אינך אתנו ממשיכה רוחך לפעם בקרבינו  והכתבים שהותרת אחריך הם נר לרגלינו ועבורי הם גם נחמה. בשבוע שעבר, בעקבות דברים שכתבתי ב"העוקץ" על הקשר בין המצב החברתי והכלכלי לעניין המזרחי, זכיתי לתגובות קשות (בעיקר מצד אשכנזים). כתבו שאני מלאה בשנאה, מסיתה לאלימות ("מלקולם אקס") ואף השוו אותי לרוצחת ("סרחאן סרחאן"). לקחתי את זה קשה. איך אפשר לומר עלי כאלו דברים? הרי כל מי שמכיר אותי יודע שאני שופעת אהבה ושמחה, שאני מתנגדת לכל סוג של אלימות וכל כתיבתי נובעת אמנם מזעם, אבל לא פחות מחמלה.

 

בעודי עובדת על הכנת ההרצאה לכנס, נתקלתי בתוך מאמרך "לפענח את הכח, לברוא עולם חדש", בדברים הבאים:

"אישה המגדירה את עצמה כמזרחית בישראל צפויה ליותר מתשעה קבין של עוינות. לא רק בגלל הדה-לגיטימציה הממושכת של הקובלנה המזרחית ודובריה (ראו ערך: בכיינות) אלא בגלל שהקונפליקט העדתי הפך זה כבר לחלק מרכזי מן הפוליטיקה הישראלית. בעידן הכוח העולה של ש"ס ההגדרה העצמית המזרחית מעוררת איבה עמוקה מפני שהתרסתה כנגד ההגמוניה האשכנזית וערכיה התרבותיים אינה רק מנשר עיוני אלא איום ממשי. ואכן, אישה הבוחרת להגדיר את עצמה כמזרחית היא אישה אמיצה המוכנה להיאבק מול איבה, הכחשה, ביזוי ולעג. במילה אחת היא אומרת שהיא עוברת שחרור פנימי ואישי ושחרור פוליטי."

 

אכן לא קל להיות פמיניסטית מזרחית ועוד להצהיר על כך בריש גלי. לאחר קריאת דברים אלו נרגעתי. זכרתי שהיו רבים שגם אותך ראו כאשת מדנים, שונאת אשכנזים קיצונית, וכו'. לא יכלו לראות שמאחורי הביקורת החברתית והפמיניסטית הנוקבת שלך וההתעקשות על "מדיניות הרבעים" בייצוג או מדידת זמן דיבור לנשים ולגברים ניצבת "אוהבת אדם", כפי שביקשת בצוואתך שיכתבו על מצבתך. לא יכלו לראות את יכולת הנתינה האדירה שהייתה לך לכל כך הרבה נשים ואנשים.

 

ויקי, בימים אלו אני עובדת על הפקת ערב לכבוד ספר השירים הנפלא שהותרת אחרייך. אני מרגישה שאחריות גדולה רובצת על כתפי, ובו בזמן, כבוד גדול שנפל בחלקי לארגן את הערב. על מנת שלא אטעה אני נוברת שוב ושוב בכתבייך, במאמרים ובמכתבים שנכתבו לך ועלייך, מתבוננת בתמונותייך מן העבר וקוראת שוב מיילים ששלחת לי ולא העזתי למחוק מהדוא"ל שלי. קוראת את שירתך שוב ושוב , מנסה לפענח את הצפנים החבויים בה, להבין את נפשך, את ההתמודדות הנוראה עם הסוד והמחלה עד גבול אבדן השפיות. נזכרת במילותייך שתמיד היו כל כך חזקות ומהדהדות. בפרטים הקטנים עליהם דיברנו שקיבלו משמעות חדשה לאחר לכתך. מקווה שלא אטעה. אני יודעת שהשירה היתה חלק מהותי וחשוב בחייך, גם אם מוצפן ונסתר מעיני רוב חברייך.

 

ויקי, שנתיים עברו ואת כל כך חסרה, ומצד שני כל כך נוכחת בחיי. המוות שלך מעצים את דמותך, ככל שאני פוגשת יותר נשים ואנשים שמספרים על פעילותך ועלייך, וככל שנפרשת מסכת חייך השלמה בפני. המוות שלך מעצים גם אותנו, כי עכשיו אין יותר אמא רוחנית שתייעץ ותכוון. היום אנחנו מובילות את השינוי החברתי הפמיניסטי והמזרחי בעצמנו, והאחריות למלא את החלל הגדול שהותרת אחרי לכתך היא גדולה.

 

 

לסיום שיר שכתבתי לזכרך:

 

ספר השירים* / שירה אוחיון

 

אני גָ'ארְיה-

שפחה חופשיה,

המאדאם

ואלמְעְלמָה.

כְּעַרִיבּ המשוררת

במושב האמנים

בחצר הארמון

העבּאסי בבגדד

מחפשת לשורר

את אידיאל הטַ'רְף והאהבה

שירת היין

הנמהל בתאוות הבשרים

גוף ונפש אחוזים

במחול שדים מטורף

 

רוחה של ויקי עושה שַמות בגופי

מפיחה רוח חיים בכל אברי

משחיזה את העוקץ

בכתיבתי

קול האשה וקול הגבר

בוקעים לסירוגין

ואני משתלחת

בבהירות ובצלילות

עושה אהבה עם כולם

מנסה בטראנס

לברוא לך את העולם

עד שתצאי מגופי

 

ויקי האהובה

נעמת לנו כל כך.

 

 

 

הערות:
1.ספר השירים (כִּתַאבּ אלְאַעַ'אנִי,
كتاب الاغاني) – ספרו המפורסם של אבו אלפרג' אל-אצבהאני,
(מת בשנת 967) שייך לסוג הספרותי הידוע בשפה הערבית בשם "אלאדב". הוא מהווה יצירה בעלת ערך רב לא רק מבחינת המחקר בתולדות הספרות הערבית והשירה הטרום-אסלאמית (שירת "הג'אהליה") והשירה האסלאמית הקלאסית, אלא גם מתוך אספקלריה היסטורית-מדעית מובהקת. כתאב אלאע'אני מהווה מעין אנציקלופדיה ענקית בת 21 כרכים, ממש אוצר בלום של ידע היסטורי על תולדות שבטי ערב מקדמת דנא, חייהם, נדודיהם, מלחמותיהם, שאיפותיהם וגעגועיהם, אורח חייהם והשקפת עולמם.
2.גָ'ארְיה, ג'וארי (ר') (
جارية, جواري) מילולית:שפחה.
בארמון העבאסי היו סוגים שונים של שפחות. רובן היו אמניות: משורררות, זמרות ורקדניות ומשכילות, הן שימשו כסוכנות תרבות בחצר הארמון. אף כי הוגדרו כשפחות ומעמדן החברתי היה נחות, היו הן מבחינות מסוימות משוחררות יותר מהנשים הנשואות החופשיות, וחלקן נהנו מסטטוס גבוה בחצר, בהתאם למידת הקרבה שלהן לח'ליף.
3.אלמְעְלמָה – מילולית בערבית פירושו: המורה, ואולם בשפה המצרית המדוברת מילה זו מתייחסת לדמות של אשה חזקה וחכמה. בהשאלה: "הבוסית".
4.עַרִיבּ – משוררת בחצר הארמון העבאסי. עריב נקנתה כשפחה-אמנית בחצר והיא הפכה עם הזמן לבעלת עמדה חשובה באליטה החצרונית כתוצאה ממקצועיותה בתחום המוזיקה, כשרונה בכתיבה נאה ובשירה (
poetry), כשרונה כמוסרת שירה וספרות, השכלתה הרב תחומית ועוד. שמעה של עריב נפוץ בקרב חברי האליטה העבאסית, שמקבלת ללא עוררין את מקצועיותה של עריב. מאוחר יותר עריב עצמה הופכת למין מומחית-על שהערותיה על זמרים אחרים מתקבלות על ידי הנוכחים במג'ליס.
5.אידיאל הט'רף - הט'רף היא התכונה שבה תוארו הג'אריות כנשות חברה. המילה "ט'ריפ" (
ظريف) (רבים:ט'רפאא', בצרפתית:raffine ) מגלמת בתוכה את מכלול ההליכות והגינונים הרצויים והמועדפים בחברה החצרונית העבאסית כגון: שליטה עצמית, טוב טעם, עידון הליכות, תחבלנות, ניקיון, סדר, צחות לשון, כושר התבטאות, מצב רוח טוב, נעימות, נדיבות, אומץ לב. כלומר, הט'ריף (או הט'ריפה) הוא בעל ההליכות המעודן והמהוקצע, שלמד איך להתהלך בחברה החצרונית ומאוחר יותר בחברה הערבית בכלל, והט'רף הוא קוד מסויים של הופעה, התנהגות, אנינות טעם והשכלה כללית רחבה.
6. שירת היין – לפי האסלאם שתיית יין היא עבירה על מצוות הדת, אולם בתקופת תור הזהב של הארמון העבאסי ניתן למצוא נתונים רבים על שתיית יין עד כדי כך שהדבר הפך לסממן של האליטה החצרונית. שתיית היין הייתה קשורה בדרך כלל לישיבה ב"מג'אלס" (מושבים) של הח'ליף או בכלל לישיבה בחברה, אף כי ניתן לראות שתופעה זו עוררה לעתים תגובה שלילית מצד השליטים שראו עצמם כמגני הדת, והיו אפילו מקרים של ענישה, אם כי בדרך כלל היתה בכך צביעות מסויימת: הג'וארי נהגו אף הן לשתות יין בחברת פטרונן.