ויקי שירן הלכה לעולמה; "נאבקה על האמת שלה"

 

אייל הראובני ועופר מאיר

 

 

הפעילה החברתית הוותיקה מתה בתום מאבק ממושך במחלת הסרטן. מי שהיתה חברה בפנתרים השחורים ובקשת הדמוקרטית המזרחית, נלחמה כל חייה למען זכויות נשים ומזרחיים. בארגונים החברתיים קיבלו בהלם את הידיעה על מותה: "היא היתה אחות גדולה, מורת דרך", הספיד אחד מעמיתיה

הפעילה החברתית והפמיניסטית הוותיקה, ד"ר ויקי שירן, בת 57, הלכה אמש (יום ב') לעולמה, בתום התמודדות קשה עם מחלת הסרטן. היא נפטרה בבית החולים "איכילוב" בתל אביב, כשבני משפחתה לצידה.

 שירן היתה חברה במשך שנים ארוכות בארגון "הקשת הדמוקרטית המזרחית", והובילה מאבקים למען קידום המזרחים בחברה הישראלית, קידומן של הנשים ומעמדן, וכן למען הפריפריות שנדחקו לשוליים בסדר היום הציבורי בישראל.

 היא נולדה בקהיר, עלתה בגיל ארבע לארץ והתגוררה בתל אביב כל חייה; למדה באוניברסיטת תל אביב ספרות, היסטוריה וקרימינולוגיה; עשתה את הדוקטורט שלה בניו יורק בנושא ,שחיתות בפוליטיקה בישראל" ו"אפליית פוליטיקאים מזרחיים".

 שירן היתה פעילה בארגונים "הפנתרים השחורים", אל"ה (אזרחים למען השכונות), המזרח אל השלום, תמ"י, הקשת הדמוקרטית המזרחית, ו"אחותי". היתה חברת הוועד המנהל של הרשות השנייה והוועד המנהל של הוצאת הספרים "עם עובד". בין היתר היתה גם בימאית ותסריטאית, וערכה את הספר "שלהם הוא הלילה" יחד עם רן שורר, העוסק בילדי רחוב בישראל.

 בשנים האחרונות חלתה בסרטן, אולם המשיכה בפעילותה החברתית ובמלחמה למען המטרות שבהן האמינה, וכן הוראה, כתיבה ופרסום מאמרים. ד"ר ויקי שירן הותירה אחריה בן זוג, הבמאי חיים שירן, שתי בנות ונכד.

 

 "היא היתה מודל מזרחי לכולנו"

 בארגונים החברתיים שבהם ועמם פעלה שררה היום תחושת אבל וצער. סמי שלום שטרית: "אני בהלם כמו כולם, לא ידענו שהיא חולה בכלל. עבורי היא הגיבורה הראשונה, המודל הראשון. ראיתי אותה בטלוויזיה כדוברת תמ"י כשהייתי עוד צעיר. היא היתה יפה, חכמה, חריפה. למדתי ממני, לא מספיק, כי אני עקשן לא פחות ממנה. היה בה שילוב מדהים שקשה למצוא. אדם עם ערכים ברורים ותפיסת עולם מוצקה, נחושה, אך עם יכולת להתפשר ולפייס את החיים ולהגיד בחוכמה 'תניח לעניין הזה אפשר אחרת'. למדתי ממנה את השלמות עם הזהות שלה כאישה פמיניסטית עומדת על שלה, כמזרחיה גאה, היא היתה מודל לכולנו".

 יו"ר מפלגת תמ"י לשעבר, אהרון אבוחצירא: "למדתי ממנה על אמונה אידיאולוגית, שאם אתה מאמין במשהו, תתמודד ואל תפחד. בסוף יקשיבו וישמעו אותך ואת זה ראינו במאבק החברתי שהתחלנו בתמ"י. אני הכרתי אותה ב-81', היא היתה אז בחורה צעירה שבאה עם עוד צעירים למטה ואמרה 'בנו לפה לעזור'. היא היתה אישיות עם מודעות חברתית חזקה מאוד והזדהות מוחלטת עם הנושא החברתי".

 משה קריף, מהקשת הדמוקרטית המזרחית, הספיד: "ויקי היתה עמוד התווך של המאבק הפמיניסטי חברתי בעשרים השנים האחרונות. עבורי היא היתה אחות גדולה, מורת דרך, היא היתה בן אדם מרכזי במאבקים החברתיים של תמ"י, הקשת המזרחית ואחותי, תוך תשלום מחיר אישי לא קטן. היא נאבקה על האמת שלה גם כשלא היה משתלם ללכת איתה עד הסוף. הקשת איבדה חברה קרובה מאוד והיום אנחנו נמצאים במקום עצוב יותר ומתוקן פחות לאחר מותה".

 זמירה רון, מהארגון הפמיניסטי-מזרחי "אחותי", סיפרה: "היא היתה אגדה. כולם הכירו אותה ברמות הפוליטיות שלה, אבל היא פעלה ברמות הפוליטיות בתוך רמות אנושיות. היא תמיד ביקשה מאיתנו ללכת לשכונות, לנשים וגברים בשנות ה-40 שלא למדו, שלא היה להם בגרויות ולשכנע אותם ללכת לאקדמיה. היא דיברה איתם כמו חברה, אחד לאחד, בפשטות ובגובה העיניים".

 רון מוסיפה: "היא נתנה לנשים לנהל את 'אחותי', נתנה להם להרגיש שהן יכולות, ואמרה תמיד 'יש להן מה לומר' ובכך נתנה לנשים להגדיר בעצמן את הפמיניזם, למלא אותו בתכנים, בזהות ובערכים שלהן".

 

 "בחוכמת הנשים יש סיכוי גדול"

באחד המאמרים שכתבה ב"ידיעות אחרונות", לפני כשנתיים (ראו מאמרים רבים נוספים מימין) עסקה שירן בנושא "גירושן" של הנשים בישראל מהשיח הביטחוני. המילים האלו מבטאות לא מעט את ראייתה הפמיניסטית, שדגלה בשוויון בין המינים:

 "אין סיבה למנוע מנשים כניסה לדיון הציבורי בענייני ביטחון. לא רק שזכותן לכך היא מוחלטת מתוקף היותן מחצית מן האוכלוסייה הישראלית, אלא שגם תרומתן לביטחון המדינה עשויה להיות משמעותית במיוחד. בהשוואה לגברים, נשים אינן נוטות לבחור בדרכי אלימות לפתרון סכסוכים, והן נפלאות ויצירתיות בטיפול במצבי עוינות מורכבים בתוך משפחותיהן המורחבות, ובין ילדיהן המתקוטטים לעתים מזומנות. נשים גם למדו לרסן את דחפיהן ויצריהן וברובן הן אינן משתכרות מכוח. גם רגשנותן יכולה לסייע בנטרול איבה.

מובן מאליו שנשים עלולות לטעות ולדבר שטויות בנושאי ביטחון ושלום, בדיוק כמו גברים. נשים גם יכולות להיות אכזריות וכוחניות. אבל כדאי לזכור שנשים חוללו את מהפכת השחרור שלהן, אולי החשובה במאה ה-20, בלא שפיכות דמים. באיטיות כואבת ומתסכלת הן ממשיכות לפרום את חבלי הדיכוי שלהן רק על ידי תודעה והתארגנות, ולא באמצעות טנקים או שאהידות מתאבדות. לכן יש בחוכמת הנשים סיכוי גדול שראוי לנסותו".

 

 

פורסם לראשונה באתר ynet, 16.3.2004