הקשת הדמוקרטית המזרחית - אוניברסליות בעירבון מוגבל

 

דני בן שמחון

 

 

"הישג גדול לחברה הישראלית!", "פסיקה היסטורית!" - כך כונתה זכייתה של ה"קשת הדמוקרטית המזרחית" בעתירתה לבג"צ נגד מינהל מקרקעי ישראל, ב-29 בחודש אוגוסט האחרון. הקשת המזרחית עתרה לבג"ץ בנוגע להחלטות שהתקבלו במינהל מקרקעי ישראל בשנות התשעים. החלטות אלו התירו למושבים וקיבוצים להפריט אדמות ולשנות את ייעודן החקלאי למסחר, תעשייה, מגורים ותיירות. בעתירתה טענה הקשת המזרחית כי החלטות אלו מעדיפות שלא כדין את המגזר החקלאי, ומנציחות לדורות את הפערים בין בעלי הקרקעות (יהודים - אשכנזים), המהווים לא יותר מ-5% מאזרחי המדינה, לבין האוכלוסיות החלשות, תושבי עיירות הפיתוח ושכונות העוני (יהודים - מזרחים).

עוד החברה הישראלית מתפלגת בין המסופקים ובין המאוכזבים מהפסיקה, נותרה האוכלוסייה הערבית מחוץ לדיון. במחזה הראווה המשפטי, שעניינו צדק סקטוריאלי, הופיעו כמה שחקני מפתח: המדינה, באמצעות מערכת המשפט, הלובי אדיר הכוח של החקלאים, והאליטה המזרחית העולה, המיוצגת על ידי קשת הדמוקרטית המזרחית. התפקיד שיועד לציבור הערבי הוא אותו תפקיד מסורתי שהוא ממלא בנאמנות במערכת המשפט הישראלית מראשית קיומה: תפקידו של הנוכח - הנפקד.

הקלות בה פסקו תשעת שופטי הבג"ץ, בראשות נשיא בית המשפט העליון אהרון ברק, לטובת הקשת המזרחית, נובעת מ"עסקת חבילה" בלתי מוצהרת שנרקמה בינם ובין העותרים. למעשה, הסכימה הקשת המזרחית שלא להוציא את שד בעלות הקרקעות המקורית - כלומר הערבית, מן הבקבוק. בג"ץ מצדו התחייב לספק את הסחורה, לאטום את הבקבוק ולהוכיח שעקרונות הדמוקרטיה בראש מעיניו - כל עוד מדובר בויכוח פנימי בין היהודים לבין עצמם. 

החקלאים הערבים, שאדמותיהם נגזלו וממשיכות להיגזל במשך כל שנות קיומה של מדינת ישראל, הביטו באותו הליך משפטי מתוזמר היטב, כצופים מן הצד. לחברה הערבית ומוסדותיה אין אפשרות להרוויח ממערכת המשפט הישראלית בכל הנוגע לקרקעות. מאז 1948 הסתיימה כל פנייה של ערבים לבג"ץ במפח נפש, כשנדחתה על הסף. פעם אחת בלבד, פסק בג"ץ לטובת העותרים הערבים וזאת במקרה של הכפרים איקרית ובירעם. פסיקה זו לא מומשה עד היום.

 

 

הפרטת הקרקעות - הרקע להחלטת בג"צ

 

בעקבות עתירת הקשת המזרחית, ביטל בג"צ את החלטות מינהל מקרקעי ישראל משנת 1995 (החלטות 717, 727, 737) בנוגע לפיצויים שיינתנו לקיבוצים ולמושבים על מכירת קרקעות חקלאיות שהוסבו לבנייה. קרקעות אלו הן אדמות שקיבוצים ומושבים קיבלו מהמדינה בחכירה לצורך שימוש חקלאי, לאחר שהופקעו מהאוכלוסייה הערבית אחרי 1948. החלטת בג"צ קבעה כי מינהל מקרקעי ישראל מוסמך לקבל החלטות חדשות במקום אלה שבוטלו, וכי על הכנסת להסדיר את העקרונות על פיהם יתקבלו החלטות אלו. עד לקביעת העקרונות החדשים יוקפאו העסקאות באותן הקרקעות.

מאבקה של הקשת הדמוקרטית המזרחית סביב נושא האדמות תחילתו ב-1996, שנת הקמתה. מאבק הקרקעות היה אחד הצירים סביבם הוקם הארגון. אך "מלחמת הקרקעות" הזאת, היא למעשה מלחמה על חלוקה מחדש של העוגה הכלכלית. פרופסור יהודה שנהב, ממקימי הקשת, הסביר במבט מאוחר, שהחתימה על הסכם אוסלו, הייתה הטריגר לתחילת המאבק: "הייתה לנו תחושה שהעניין המדיני נפתר, וכי העניין המזרחי-החברתי, שנדחק לשוליים, צריך לעבור מתיחת פנים"(הארץ, 6.9.2002, מזל מועלם, "אנחנו בעלי הבית, בלי התנצלויות"). דובר הקשת המזרחית, משה קריף, ניסח עמדה זו עוד ביוני 1998: "כיום מתנהל הדיון המשמעותי ביותר בציבוריות הישראלית סביב נושא הקרקעות. הדיון מתנהל עם הפלסטינים באשר לקרקע שלהם, ועם הקיבוצים והמושבים על הקרקע בעבורם. ערב שנתה החמישים של המדינה נעלם פעם נוספת ציבור שלם, לא בהיסח הדעת, מהדיון על המשאב הלאומי החשוב ביותר - הקרקע" (הארץ, שם).

אי אפשר להתעלם מתהליכי ההפרטה והגלובליזציה שעברה הכלכלה הישראלית בראשית שנות התשעים. תהליכים אלה לא פסחו על הסקטור החקלאי והפכו למוקד ההתעניינות של חברי הקשת. בישראל 4 מליון דונם של אדמה חקלאית. בעידן השוק הגלובלי הפך עיבוד אותן אדמות לבלתי רווחי, בעוד שהסבת הקרקע החקלאית לשוק הנדל"ן הניבה רווחים אדירים. העלייה ברמת החיים בישראל שחלה בעקבות הסכם אוסלו, יצרה ביקוש גבוה לבתים פרטיים צמודי קרקע. היה זה מיזוג אינטרסים של בעלי הקרקעות מחד ושל בעלי היכולת מאידך.

 

 

הקשת החמיצה את העיקר

 

חבריה ודובריה של הקשת המזרחית משתייכים מבחינה חברתית לעילית האקדמאית המזרחית, שהצליחה לצאת ממעגל הדיכוי הכלכלי ולתפוס מקום מרכזי בחברה הישראלית. מבחינה פוליטית, הקשת היא סופרמרקט אקלקטי של עמדות, שהמשותף לכולן הוא "פוליטיקת הזהות". עקרונות היסוד של התנועה קבעו כי "הקשת היא תנועה מזרחית ביעדיה ואוניברסאלית בערכיה ופתוחה לכל". ד"ר יוסי יונה, ממנהיגי הקשת המזרחית, טוען: "זוהי קבוצה אסרטיבית ובטוחה בעצמה, מאוד לא אפולוגטית ביחס לזהותה, שמציעה אג'נדה חברתית חלופית לא סקטוריאלית, וככל האפשר אוניברסאלית" (הדגשה שלי ד.ב.ש).

"אוניברסאליות" ו"זהות ייחודית" יכולים לדור בכפיפה אחת. אולם, במקרה של הקשת המזרחית, החיבור הזה הוא בלתי אפשרי, משום שהוא מוציא מחוץ לתמונה את הגורם הפלסטיני והערבי.

התעלמותה של הקשת מהבעיה הפלסטינית, במיוחד בנושא האדמות, פוגעת קשות באמינותה. ד"ר יוסי דהאן, חבר הקשת, מתווכח עם הממסד האשכנזי במונחים של "מי בינינו יותר פטריוט": "העולים המזרחים, אשר יישבו את יישובי הספר, היו חלוצים באותה המידה שהחקלאים הציונים המיתולוגיים היו חלוצים, ואף תרמו כמותם לביטחונה של ישראל" (יוסי דהאן, ג'רוזלם פוסט, יולי 1997). ההתמקדות באוכלוסייה המזרחית - יהודית, והניסיון להיראות כפטריוטים האמיתיים של המדינה, הביאה לפרישתו של נביה בשיר, החבר הערבי היחיד בקשת. במכתב גלוי שכתב ערב פרישתו הוא אומר: "האדמה הזאת שייכת גם לי... יסלחו לי ידידיי, חברי התנועה, אך אינני מסוגל להפוך, ולו לרגע אחד לחלוץ, למתיישב או לציוני" (הארץ 6.9.2002).

הקשת לא ביקשה מבג"צ לעשות צדק היסטורי בנושא האדמות, אלא רק צדק חלוקתי ועל כן חלקי. מכאן נשאלת השאלה עבור מי נעשה הצדק? ערב מלחמת 1948 החזיקו החקלאים הערבים בבעלותם 9,000 קמ"ר (43% מכלל הקרקעות). כ-7% היו בבעלות יהודית והשאר, כ-50%, היו קרקעות בבעלות המדינה (אדמת הסולטן). מדיניות ההפקעות מאז הקמת המדינה הותירה בידי האוכלוסייה הערבית 735 קמ"ר, או 3.5% מכלל הקרקעות ( הנתונים לפי פרופסור ברוך קימרלינג ). בעוד שמינהל מקרקעי ישראל נהג בנדיבות כלפי צרכי ההרחבה והגידול היהודי, הלך והצטמצם שטח המחיה של האוכלוסייה הערבית משנה לשנה.

ד"ר אלכסנדר (סנדי) קידר, חבר מטה הקרקעות של הקשת המזרחית, מסביר בראיון לאתגר את קווי המתאר של מסלול המאבק על הקרקעות: "לתפישתנו המאבק על הקרקעות מתחלק לשלושה שלבים: חשיפה לציבור, בלימת התהליך וחלוקה צודקת. קל יותר לנהל מאבק במישור הציבורי לפני שההפרטה תבוצע, והאדמות יהפכו לקניינם של מעטים. לדעתנו עצרנו כרגע, באופן היסטורי, את המהלך הזה. הרי בעוד עשר שנים למשל כבר לא יהיה מה לחלק". לפי ד"ר קידר: "אנחנו נמצאים בין השלב השני לשלישי. ברור שהמאבק עוד ארוך ועומדים מולנו גופים וכוחות חזקים... הבחירה היא בין מצב שבו הכסף והאדמות יעברו לקבוצה קטנה, לבין מצב שבו הכסף יעבור למדינה ואז יתנהל מאבק על החלוקה שלו".

 

אתגר: מה מקומה של האוכלוסייה הערבית במאבק אותו אתם מנהלים עם המדינה?


ד"ר קידר: "בעתירה אנחנו מדברים על שוויון ועל האוכלוסייה הערבית. באשר לשיתוף פעולה ממשי בניסוח העתירה, התשובה מורכבת. היינו במשא ומתן ושיתוף פעולה עם ארגון עדאלה [עמותה העוסקת בשאלות משפטיות תקדימיות ביחס לאוכלוסיה הערבית בישראל, ד.ב.ש] ובסופו של דבר הם החליטו שלא להצטרף לעתירה. פנינו לגופים רבים, כי רצינו דיון ציבורי רחב ככל הניתן. פנינו אפילו לחברה להגנת הטבע ולפורום ראשי ערי פיתוח. זו שאלה מאוד מעניינת למה הגופים הערבים לא בתוך השיח הזה. הציבור הערבי בישראל צריך להחליט אם הוא הולך לכיוון בדלני, או שהוא מעוניין להשתתף בדיון על חלוקת המשאבים".

קידר מוסיף ומסביר: "נושא הקרקעות מעלה שאלות הקשורות להיסטוריה. לא רק ביחס לערבים אזרחי ישראל, אלא גם ביחס לפליטים. אי אפשר לדבר על חלוקה בלי לדבר על מה מחלקים ולמי זה שייך. תבין, חלק מהיכולת של הקשת לעבוד, טמון בעובדה שהיא חוצה ציבורים רחבים. אנחנו מנסים, בצורה מודעת, לאתגר את המרכז של המפה הישראלית. חלק מהפעילים שלנו מצביעי ליכוד וש"ס, וחלקם פעילי תעאיוש. לכן קשה לקשת לגעת בנושאים טעונים כמו יהוד הגליל או הבעיה הדמוגרפית הנוגעת לרוב יהודי. קשה לנו לקבל החלטה אחידה. ככלל הקשת לא תומכת בזכות הערבים [בתוך תחומי ישראל] לחזור לקרקעותיהם, ולא בזכות השיבה. העמדה של הקשת קוראת לחלוקה שתכלול גם את הציבור הערבי. אנחנו מדברים על העדפה מתקנת והרחבת תחומי שיפוט. זו אג'נדה אזרחית חלוקתית, בעוד שהגופים הערבים מדברים על החזרת אדמות. אני יכול לומר שההישגים של הקשת יתרמו לכלל הציבור הישראלי, כולל הערבי, והם מוזמנים להרים את הכפפה".
במאמרו "של מי האדמות האלה?", כותב העיתונאי דרור ניסן את הדברים הבאים:

"אליטה אשכנזית גוועת (קיבוצים), ואליטה מזרחית עולה (הקשת הדמוקרטית), מתקוטטות על אדמה השייכת בכלל לערבים...  החלטת בג"ץ לדחות את הסדר הקרקעות הינה החלטה מבורכת ומתבקשת... אלא שבג"ץ נקט עמדה זהירה ושמרנית כאשר מצד אחד הכניס לדיון את הפריפריה, אולם מצד שני הותיר את האוכלוסייה הערבית במדינת ישראל מחוץ לדיון". ((ynet 29.8.2002
לדעתו של ניסן יש להפקיד את הכספים שיתקבלו מהפרטת הקרקעות בקרן לשיקום הפליטים הפלסטינים. הכתבה מסתיימת בהצעה: "לא כדאי להוסיף חטא על פשע: לחלק את עור הדוב פעם נוספת בין הצייד וקרוביו (יהודים) זאת לנגד עיניהם הכלות של צאצאי הדוב שנבזז (ערביי ישראל). כדאי לחשוב הפעם על מתכונת שונה".


מתכונת שונה, כיצד?

 

הקשת המזרחית החמיצה הזדמנות לנהל מערכה עקרונית נגד האפליה והגזענות בחברה הישראלית. כמאה שבועות מאז פרוץ אינתיפאדת אוקטובר, בעוד מדינת ישראל שקועה בדיכוי רצחני של העם הפלסטיני, מסרבת הקשת להכיר באופי הכפול של האפליה נגד המזרחים בישראל: אתני ומעמדי. אילו הייתה הקשת המזרחית תנועה בעלת אידיאולוגיה אוניברסאלית כהצהרתה, היה עליה להבין כי רב המשותף על השונה בין המזרחים לערבים. מאבקה לעצירת הפרטת האדמות הוא אמנם מאבק נכון וצודק, אך יש לקשור אותו לפתרון פוליטי עתידי כולל גם לערבים, שנגיעתם לנושא האדמות היא מהותית. יתכן שאילו הייתה הקשת נוקטת בקו אוניברסלי, היה מתקיים שיתוף פעולה בינה ובין האוכלוסייה הערבית. כך היה נבנה בסיס אפשרי לתנועה חברתית חדשה. תנועה כזו יכולה היתה להישען על ברית עם החברה הפלסטינית ועם מדינות העולם הערבי, ארצות מוצאם של המזרחים.

אך הקשת המזרחית העדיפה את המכנה המשותף הלאומי על פני המעמדי. משום כך זכתה הקשת - אם לא בעורו השלם של הדב - אזי בחיבוק הדב של הממסד. בדיעבד היא תלמד כי בבג"צ הקרקעות היא חפרה לעצמה בור עמוק. האם מדינה שנוגסת ללא רחם בפנסיות של זקניה ובקצבאות הילדים של ענייה, מדינה ששולחת למעלה מ- 10% של תושביה לאבטלה, תסכים לחלק את הדיבידנדים של הפרטת אדמות הערבים לכל נזקק?

מאפייני המשבר הנמשך זה יותר משנתיים, הם רבים: ירידה מתמשכת במניות הנסחרות בבורסה האמריקנית; מיתון הולך ומעמיק עקב היעדר השקעות הון; עליה בשיעור האבטלה; והחשוב מכל, התמוטטות חברות הענק, שהובילו את הפריחה הכלכלית בעשור הקודם. בין החברות המתמוטטות נמצא גם חברות שתמכו ומימנו את מסע הבחירות של בוש.

חלוקת המשאבים במדינת ישראל מבוססת על יחסי כוחות בין המעמד הקפיטליסטי השליט לבין המעמד העובד נטול הרכוש (יהודי-מזרחי או ערבי). אם תשרוד הקשת המזרחית את חיבוק הממסד, היא תגלה כי המאבק האמיתי עוד לפניה.

 

 

דני בן שמחון היה חבר בקשת הדמוקרטית המזרחית עד 1998. הוא פרש ממנה עקב סירובה של הקשת לקשור בין בעיית המזרחים לבין השאלה הפלסטינית.

 

 

פורסם לראשונה במגזין "אתגר", 29.08.2002.