ההסטוריה המושתקת של הסירוב החברתי

מאיר עמור

 

במקביל לקיומו של זרם מרכזי ונורמטיבי של שירות צבאי מלא, היו אזרחים ישראלים אשר הסתייגו מחובת השירות. הסתייגות זו לגיוס באה לידי ביטוי בהתנהגות לא קונפורמית לפני הגיוס ובפעולת של המרת פקודות והסדר הצבאי במהלך השירות. רבים מאלה אשר גויסו למרות הסתייגות המוצהרת באומר ובמעש, מצאו עצמם, לרוב, בבתי כלא צבאיים כפועל יוצא של נפקדות או עריקות מהשירות הצבאי. שהותם כעריקים או כנפקדים בכלא הצבאי ארכה מספר לא מבוטל של חודשים. אין בידיי אינפורמציה מהימנה על היקפה ההיסטורי של תופעה חברתית זו. אך, לכל אזרח ואזרחית ישראלים, או לכל חייל או חיילת, ידועה תופעה זו מהיכרות אישית או מידיעה. החלטתי להגדיר קבוצה זו של עריקים ונפקדים קבועים כסרבנים חברתיים.  

סמוך מאוד לקבוצה חברתית זו קיימת קבוצה לא קטנה של חיילים וחיילות אשר גיוסם מוערך על ידי הצבא כגיוס מאולץ או לפחות המסתייג. הסתייגות זו היא כפולת פנים ומשמעות, הן מצד המערכת המגייסת והן מצדם של המגויסים/ת. גם לגבי קבוצה זו קיים פער משמעותי בידע המחקרי. את הקבוצה הזו הגדרתי כמגויסים המסתייגים.  

 מאמר זה בא להציג מספר טיעונים באשר ליחסים שבין חברה וצבא בישראל דרך התמודדות עם האתגר האינטלקטואלי שהסרבנות החברתית והמגויסים המסתייגים מציבים.

הטענה שלי היא כי נפקדות ועריקות מתממשות לכדי סירוב חברתי. סירוב חברתי זה הוא פעולת התנגדות. זוהי התנגדות אינדיבידואלית, יומיומית, אנטי-הרואית ואנטי-דרמטית. זוהי התנגדותם של אנשי השוליים החברתיים בישראל לנורמת השירות הצבאי אשר הייתה מקובלת ביותר על רוב מניינו של הציבור היהודי-ישראלי. נכון הוא כי כיום גם נורמה זו נתונה בתהליך של שינוי ותמורה (Peri 2000) בניגוד להתנגדות יומיומית שכזו, ניצבה פעולת השירות הצבאי המלא ובעיקר ההתנדבות לשירות צבאי מלא ומחייב, כתמונת מראה הפוכה. מה ניתן ללמוד, אם כך, מתמונת מראה זו? מה ניתן להסיק מהשתקפותם של מחויבות חברתית, קונפורמיות ופעולה מאשרת מול ניכור חברתי, נון-קונפורמיזם ופריעת הסדר המקובל?

לא ידוע לי על מחקר חברתי אשר ניסה למפות את המשתנים התרבותיים והפוליטיים של התופעה. מעניין שגם המחקרים המתחקים אחר "תנועת הסירוב" הפוליטי במסגרת תנועת השלום הישראלית לא שאלו ולו אף את השאלה הפשוטה ביותר לגבי היחסים שבין סירוב חברתי וסירוב פוליטי. בעוד האחרון זוכה להכרה חברתית, תרבותית וכן למחקר אקדמי ( Helman 2002; Linn1996 ) ,הרי שלגבי הסירוב החברתי יש אלם מחקרי. מבחינה זו ההתעלמות ממשמעויותיו הפוליטיות של הסירוב החברתי ממשיכה ומקבעת את מרכזיותם הנורמטיבית של השירות הצבאי ושל גברים בישראל.    

הסירוב החברתי הופך את הנורמה של "שירות צבאי" למשתנה. דהיינו, ישנה שונות בהתנהגות של חיילים וחיילות בנוגע למוסד חברתי מקובל זה. חובת השירות והצבא כמוסדות חברתיים המגדירים את מצוות "העשה",  ואת איסורי ה"אל תעשה" ברמה הנורמטיבית, החוקית, הפוליטית היו והינם שנויים במחלוקת. לצבא היו דרכי טיפול שונות בסירוב החברתי. לעיתים הצבא, כחלק ממדיניות הרחבת התפקיד (role expansion) נסה לגייס יותר מקבוצה האוכלוסיה ההמסתייגת או המסרבת ולעיתים ויתר הצבא מראש של הניסיון הזה (על הרחבת התפקיד של הצבא ראי/ה מאמרו של     .(Ben-Eliezer 20

אחד מהמשתנים שנשארו קבועים היה דווקא מדיניות המיון של צה"ל והקטגוריזציה של חיילים וחיילות לקבוצות הישג, נאמנות, וקונפורמיות. באמצעות ניתוחה של מתודת המיון הצה”לי האחראית על היווצרותה של קטגוריה חברתית של מגויסים המסתייגים אלה, ברצוני לאמוד את תופעת הסירוב החברתי. כפי שציינתי, אין בידיי אינפורמציה מהימנה על היקף תופעת הסירוב החברתי, על תחולתה החברתית או על השונות ההיסטורית בממדיה. חלק מבעייתיות המחקר בנושא זה הינה שאת האינפורמציה והידע הקיים לא ניתן לבחון באמצעות כלי ניתוח חברתיים בגלל שאינפורמציה זו מוגדרת כסוד צבאי ועל כן הופכת, בהכרח, גם לסוד חברתי. לכשעצמה עובדה המהווה שאלה  מחקרית מעניינת. אך, עצם קיומו האמפירי של סירוב חברתי אינו מוטל בספק. קיומם של כלא  וכלא  מאוששים קביעה זו.   

ברצוני אם כך לבחון את הקטגוריה החברתית המגויסת לצבא, אך מאופיינת ברמת מוטיבציה נמוכה והמקבלת, על פי קריטריון המיון של הצבא הערכה נמוכה. הטענה המרכזית של מאמר זה היא כי מתודת המיון של צה”ל מהווה מודל בזעיר אנפין של מתודה ההכלה וההדרה של החברה הישראלית-יהודית. אלה שאינם מגויסים כלל, מתוך כלל אזרחי ישראל ואלה המסרבים להתגייס מסיבה כזו או אחרת, מהווים השתקפות עומק הפוכת הפנים של נורמת השירות הצבאי ושל המתגייסים. הטענה היא כי היגיון המיון לצה"ל מהווה תשתית ארגונית ותרבותית של חוויית השליטה התרבותית בישראל. בקיצור נמרץ, הסיווג של חיילים וחיילות לקטגוריות ולתפקידים צבאיים מכשיר את העלית השלטת ואת התחתית הנשלטת בישראל. משתנה הכרחי אם כי לא מספיק להשתייכות לעילית הישראלית-יהודית השלטת היינו שירות צבאי מוערך. לתחתית הנשלטת מאפיינים רבים ושונים ביניהם, לאום, מוצא אתני, מגדר ואורך השהות בישראל. בניגוד למרכזיותו של השירות הצבאי המוערך לתפקידי עלית ושליטה, לשירות צבאי חשיבות שולית בתחתית הנשלטת. שירות צבאי המסתייג מהווה רק חלק ממכלול מאפיינים רחב יותר של שוליות חברתית.  

במאמר זה איני דן ישירות באזרחים הישראלים הפלסטינים ואחרים שלגביהם אין חוק גיוס חובה חל. אינני דן בקבוצה הרחבה והגדלה של ברי-גיוס שאינם מגויסים מתוך שורותיה של הקהילה האורתודוקסית הישראלית-יהודית. תשומת הלב מוקדשת למגויסים המסתייגים ולאלה מביניהם אשר נמנעים, באופן מוצהר או משתמע, משירות צבאי מלא דרך נקיטת צעדים לא קונפורמיים - נפקדות ועריקות - במהלך השירות. בדרך כלל, מסיימים אלה את דרכם הצבאית לאחר שהות ממושכת בכלא הצבאי.  

את יצירת הקטגוריה של מגויסים המסתייגים מפקיד הצבא בידי מנגנון המיון והסלקציה הצבאי. תהליך זה מתבצע בין ברי הגיוס המגיעים אל לשכות הגיוס האזוריות עוד לפני גיוסם לצבא. שלושה ציונים אישיים מהווים את הגורמים באמצעותם קובע הצבא את קטגוריות המיון. ציון ראשון נקרא קבוצת-איכות (קב"א). משתנה שני נקרא ציון דרך כללי (צד"כ). והציון האישי השלישי נקרא דירוג פסיכולוגי ראשוני (דפ"ר). הציונים הללו מוענקים על בסיס סדרה של מבחנים, ריאיונות וניתוח נתוני רקע של המגויסים והמגויסות השונים. מאחר וגם המרכיבים החברתיים של ציונים אלה מוגדרים כסוד צבאי, אין בידינו אינפורמציה אמינה המאפשרת לבחון את מהימנותם ותקפותם של ציוני מיון וסלקציה אלה. מעל לכל ספק, יש התאמה חיובית בין מוצא אתני, השכלת ההורים, השכלת המגויס ונתונים אישיים-חברתיים נוספים ורמת הציון אותה מקבל המגויס/ת.  

לעניינו חשוב כי בעלי ציונים גבוהים מתוך קטגוריות אלה ממוינים על ידי הצבא למי שעשויים למלא תפקידי פיקוד, ניהול ומטה או כמגויסים בכוח ליחידות עלית שונות. אלה מבין המגויסים והמגויסות המקבלים ציונים נמוכים בתהליך המיון הצבאי, מופנים ומיועדים לתפקידים משניים בצבא מבחינת האחריות הנלוות אליהם או להיקף הדרישות הנדרש ממילויים. אלה מבין המגויסים המקבלים ציונים צבאיים גבוהים נחשבים על ידי רשויות הצבא למגויסים מועדפים. אלה המקבלים ציונים נמוכים נתפסים על ידי המערכת הצבאית כמגויסים שניתן להכשירם לתפקידים פחות משמעותיים מבחינת תפקודו של הצבא. אלה הם המגויסים המסתייגים.  

מזרחים/ת, בהכללה, מקבלים ציוני מיון נמוכים לעומת אשכנזים/ת המקבלים, בהכללה, ציוני מיון גבוהים. חלק מהחייבים בגיוס וממגויסים המסתייגים אלה, מסרב לשרת בצבא בכלל. סירובם מעולם לא נוסח באופן מוצהר וברור, זאת אומרת מבחינה פוליטית. היה זה סירוב אינדיבידואלי שטופל ומטופל במסגרת פריעת חוק גיוס חובה. יחד עם זאת, ברור כי הסירוב לשרת הציב גבול חברתי-תרבותי לשירות הקונפורמי. הצבא היה ערני לתופעת הסירוב בעיקר משום החפיפה הקרובה שבין מוצא אתני, ציוני מיון נמוכים, נפקדות ועריקות מהשירות הצבאי.  

סירוב חברתי זה איתגר את רשויות הצבא. הסירוב חייבם לבחון את צעדיהם ולכלכל את מדיניותם והסבריהם לנוכח הקשר ההדוק שבין מוצא, ציוני מיון נמוכים ואי-קונפורמיות. סירוב חברתי אילם ולעיתים אלים זה, חייב את הצבא לדון בבעייתיות השירות בין מגויסיו. גם אם חשבון זה נוהל במסגרת רחוקה מהאוזן והעין הציבוריים ותחת מעטה סודיות קבוע, עצם נוכחותו של הסירוב החברתי הייתה ידועה. קיומו של הסירוב החברתי הצביע על קיומו של כישלון במערכת החִברות של צעירים אילו אל תוך הכלל הישראלי-יהודי. כשלון זה הביא לידי ביטוי את שבריה של ציפייה חברתית, אך חייב גם פעולה של פיקוח חברתי אשר יגביל את ממדיה המספריים של התופעה ויגביל את השפעתה התרבותית. סירוב חברתי זה, עם קיומו השולי, סימן את קיומה של אפשרות נוספת לשירות צבאי. האפשרות של סירוב, של אמירת "לא" לשירות הצבאי, על בסיס כלשהו, אך בעיקר על בסיס של אי-התמסרות וחוסר הסכמה. חוסר נכונות זה הטיל אור אחר על המשרתים והמשרתות וכן על השירות עצמו. מה היו, אם כן, המשמעויות האפשריות אשר הוענקו לשירות הצבאי? מה היה מתאר הפנים של השירות הצבאי כחלק ממחויבות אזרחית כוללת, לנוכח צלו של הסירוב החברתי?  

 

משמעות הניכור  

ברור הוא כי הסירוב החברתי איתגר את הנורמליות של השירות הצבאי בישראל. חיילים/ת-אזרחים/ת אלה סירבו לשרת. הם ראו בשירות הצבאי בזבוז זמן. מבחינתם, השירות היה חוויה לא משתלמת. חלקם ראו בשירות תהליך של ניצול. רבים מהם ראו בשירות מרכיב זר בחייהם. חלקם דחו, באמצעות פעולה קונקרטית של אי-הסכמה את הנורמה החברתית שטענה כי "זוהי זכות לשרת" ושהשירות הצבאי הוא מרכיב מרכזי ב"חוויה הישראלית" (מייזלס 1 ) ). הם דחו מכל וכל את ההסבר שראה בשירות הצבאי חובה שהיא זכות יתר. סירובם הלא-קונפורמי שומט את הקרקע מהטיעון שהגדיר את השירות הצבאי כחובה נכבדת ופוסל את האמת המקובלת הטוענת כי זוהי הקרבה המכבדת את המקריב.  

סרבנים חברתיים אלה חשו שאין הם חבים דבר לחברה הישראלית. החברה נתפסה ככוח נוגד. המוסר של החברה הישראלית נתפס כישות מנוכרת אשר משוללת כל זכות לתבוע את זמנם, מרצם או רגשותיהם. כאילו טענו, כי הצבא המייצג את החברה הישראלית, אינו רשאי לתבוע מהם. מאחר והחברה העניקה להם מעט או לא-כלום, כך טענו-עשו, אין הם חבים לה דבר. מבחינתם נתפסה החברה והצבא כרשויות מדכאות. מבחינתם הייתה זו חברה לא צודקת. לא רק שהם לא חשו כמחויבים כלפיה, סלידתם הייתה מוצהרת ולא משתמעת לשתי פנים. סלידתם התממשה דרך פעולה ממשית של נון-קונפורמיות עמוקה והתנגדות עקבית לכללי ההתנהגות המקובלים בצבא ובחברה הישראלית-יהודית.

הצגה הסירוב החברתי מזווית זו בוחנת את פעולותיה של "החברה" ושל הצבא. הצגה שכזו מעונינת להתמקד בנקודות התורפה של המוסדות המגייסים, לא להתמקד בחולשות של המגויסים המסתייגים. אין כאן בחינה של דפוסי "כישלונם" או "נחשלותם" ההתנהגותית של העריקים או הנפקדים. אינני מעוניין לבחון את חוסר ההתאמה שלהם והעדר ההכנה או הנכונות של משפחותיהם. מבחינתי יש צורך תיאורטי להסביר את ההאדרה, להבהיר את הנורמה אשר הפכה בעבר ואולי הופכת בהווה, אם כי בפחות נכונות, את השירות הצבאי ל"פֶטיש" fetish  תרבותי. האדרת השירות הצבאי הגיעה רחוק כל כך, עד כי נוצר דימוי שאין צורך לדון במשמעותה של המחויבות הנורמטיבית הזו לשירות צבאי. משקלה של נורמת השירות היה רב כל כך עד כי השירות בצבא הפך לנקודה אילמת. השירות הצבאי הפך לערך מובן מאליו. שירות צבאי היה למושג ומציאות מקובלת. מציאות מושרשת שאינה מצריכה הסברים או הנמקות. נוצר מצב תרבותי, פוליטי וחברתי שהעדר הצורך בהסבר הוא אשר מצריך הסבר. נראה כי כיום אנו ניצבים בפתחה של תקופה פוליטית המחייבת התמודדות עם נורמה חברתית אילמת זו של שירות צבאי.

את הנקודה הזו, נקודת האילמות התרבותית-חברתית של השירות הצבאי, הסירוב החברתי של המגויסים המסתייגים מדובב. טענתי היא כי את התהליך הזה, ניתן לעשות דרך המחקר התהייה והשאלה אודות אלה אשר מסלולם, גורלם ו/או החלטתם הביאום לפרוע את המקובל. דרך בחינת פעולתם של אלה אשר החליטו לפעול בניגוד למובן מאליו. אלה אשר סטו מהסדר המנותב של ההתנהגות הנורמטיבית; דרך בחינתם של אלה אשר קראו תגר על נוחותו של מוסד מרכזי זה בהוויית הישראליות-היהודית. אך בעיקר לראות את היחס שבין מגויסים המסתייגים אלה למנגנוני יצירתם החברתית. לבחון את המשמעויות התרבותיות של קיומם מבחינתם של רשויות הצבא, המדינה והחברה. לשאול כיצד הפכו מגויסים המסתייגים אלה לחלק מובן מאליו של נוף הסטאטוס התרבותי פוליטי של החברה היהודית בישראל. לבסוף, להעריך כיצד הגיבו מוסדות אלה לאתגר שהציב בפניהם הסירוב החברתי. מה היו שיטות ההכלה שננקטו על ידי הצבא לנוכח קיומו של סירוב חברתי שקט או בוטה אך קבוע זה.

המתודה שאני נוקט היא מתודה ידועה ומקובלת במדעי החברה ובעיקר בסוציולוגיה. אין כאן ניסיון האדרה או רומנטיזציה של הסירוב החברתי או של המגויסים המסתייגים. יש כאן ניסיון להבין את התוקף של הקיים ושל המובן מאליו באמצעות פעולת התנגדות פשוטה ויומיומית של פרטים. אחת הדמויות המרכזיות בסוציולוגיה, אמיל דורקהיים, נקט במתודת עיון שכזו. טענתו המרכזית הייתה כי אם ברצוננו להבין את הקונפורמיות החברתית, עלינו לעיין בהתנהגותם של הלא-קונפורמים. לבחון בעיון את הדרך שבה מגיבה החברה לפעולה של פריעת החוק. לנסות ולאמוד את הקשרים שבין פעולתם של פורעי הסדר החברתי ותגובתם של שומרי הסף ומשמרי הסדר החברתי. באמצעות ניתוח "קו התפר" שבין הנורמטיבי והפורע, ניתן לאמוד לא רק את קו התפר עצמו אלא גם את גודלו של התחום אותו הוא מכיל וגם את התוכן החברתי, תרבותי ופוליטי של הסדר הקיים. זוהי גם המתודה הננקטת על ידי חוקרים רבים הלומדים את ההיסטוריה של מוסדות כליאה בארצות שונות החל מפוקו ואו'בריאן לגבי צרפת, המשך באיגנטייף לגבי אנגליה וכלה ברוטמן לגבי ארצות הברית (Foucault  1977, O'brien 1978, Ignatieff 1978, Rothman 2002, Poster 1984  ) אני רוצה לבחון את קו התפר של הישראליות דרך בחינת הסרבנות החברתית של ישראלים-יהודים הפורצים את אחד ממקדשיה המרכזיים, אם כי המעורערים, של הישראליות הקיימת: את חובת השירות בצבא.     

 

צבא וחברה או חברה צבאית?

צבא ההגנה לישראל (צה"ל) הינו מוסד מרכזי ביותר בחברה הישראלית-יהודית. צה"ל הוא גם תוצר ייחודי של חברה ישראלית-יהודית. ככזה, השפעתו ומשקלו בעיצובה של החברה הישראלית אינם יכולים להיות מוטלים בספק  (Ben-Ari, Rosenhek and Maman 2002; Ben Eliezer 2002)(. עיון בכל אחד מתקציביה של מדינת ישראל או בכולם ביחד, מבסס קביעה זו. ניתוח הפרופיל החברתי-היסטורי של העלית הפוליטית (Peri 1983; Maman 1983)    בישראל  והשוואתה לפרופיל של שוכני הכלא הישראלי (צבאי או אזרחי) או עיון בייצוגן הפוליטי תרבותי של נשים בישראל והפרדוקסים הקשורים לשירותן הצבאי ((Izraeli 2002 (, יאושש קביעה היסטורית-חברתית ידועה כי העלית הפוליטית בישראל מאופיינת בבלבדיות מינית, אתנית ולאומית. עובדות אלה ידועות אך אין הן מובנות מאליהן (קימרלינג  .(1993  כולן הן תוצר של יצירה חברתית. לכן הבנת משקלו של צה"ל פירושה הבנת מערכת הקשרים המסועפת, ההדדית ורבת הפנים שבין מרכיבים כלכליים, פוליטיים, חברתיים ותרבותיים בחברה הישראלית. ובכלל זה אי-השיויון האתני בין ישראלים וישראליות, יהודים, מוסלמים, נוצרים, דרוזים, בדואים ואחרים (סמוחה 1984; ליסק ;1984 סבירסקי 1995).   

הקביעה כי אי-שוויון אתני וחלוקת כוח חברתי בין קבוצות התייחסות שונות של יהודים-ישראלים, הושפעו ועוצבו על ידי פעולתה של המערכת הצבאית בישראל אמורה להיות המשך הגיוני של הקביעה באשר למרכזיותו של צה"ל בחברה הישראלית. מאמר זה מתייחס להיבט האתני-פוליטי של השפעת הצבא על החברה הישראלית. יחד עם זאת הקשרים שבין אתניות, ג'נדר, מעמד ולאום מבנים "מערך שליטה")  (matrix of domination)שהבנתו מחייבת ניתוח מקיף של יחסי גומלין אלה (Collins and Anderson 2001)(. . אין המאמר הנוכחי דן ב"מערך שליטה" זה. צמצומו ההכרחי של הדיון מהווה נקודת חולשה משמעותית ביותר של המאמר הנוכחי. דיון מקיף יותר יחרוג ממסגרת של מאמר אחד בכתב עת.   

כמעט ללא יוצא מן הכלל, ניתוחים סוציולוגיים, פוליטיים ותרבותיים של יחסי חברה וצבא בישראל המנסים לאמוד את השפעתו של צה"ל על היחסים האתניים בישראל, פותחים את טיעוניהם בקביעה כי מעבר לפעולתו של צה"ל בהבטחת קיומה של המדינה, צה"ל עשה ועושה רבות למען הקבוצות החלשות בחברה הישראלית. הכוונה היא שצה"ל מסייע לקבוצות חלשות בין יהודים-ישראלים. יש המציינים את מפעל הנחלת הלשון העברית של שנות ה-50 ו"ביעור הבערות" של שנות ה-60 ( (כהן ועמרני 1989). אחרים מציינים את מעורבותו של צה"ל למען מיזוג גלויות וגישור פערים חברתיים (ארז, שביט, צור 1993). אחרים מעלים על נס את מפעלו אל הרמטכ"ל רפאל איתן בגיוסם של מי שנקראו מאוחר יותר "נערי רפול" או את שאלת השירות המלא, החלקי או אי גיוסם של בני שכבות חלשות לצה"ל (שרר 1996).  ישנם המציינים את הקמתן של יחידות מיוחדות להכשרה של חיילים/ת שלא עמדו ב"סף הגיוס" של צה"ל (מש ודינאי 1994)  או את תפקידו של הצבא כסוכן סוציאליזציה של "טעוני טיפוח" כלשונם (גבלי 1981) ). בקיצור, הנחלת השפה בשנות ה-50, "ביעור הבערות" של שנות ה-60,  מחנה "מרכוס" של שנות ה-70, נערי רפול של שנות ה-80  והיחידה לקידום אוכלוסיות מיוחדות (מקא"ם) בשנות ה-90  מוצגים כנזר והוכחה למעורבותו הברוכה של צה"ל ביחסים החברתיים ואתניים בישראל.   

נראה כי ההסבר להופעה החוזרת ונשנית של קביעה זו נעוץ בשתי הנחות יסוד תיאורטיות אשר הופיעו, באופן מוצהר או משתמע, בכל המאמרים המצוינים לעיל. ההנחה המקובלת הראשונה טוענת כי צה"ל הנו ישות "אל עדתית" או "חוץ אתנית". ההנחה השניה קובעת כי קריטריון המיון והפעולה של צה”ל הוא מריטוקרטי. בנוסף לצורך האמפירי לבחון קביעות אלה נראה כי הן מהוות מעין טכס הכשרה לשוני המקבע מסלול התפתחות מסוים ביותר לטיעונים תיאורטיים. מסלול טיעון זה נישען על העדפה ערכית מרכזית הטוענת כי את עומק הפלורליזם (הפיצול) בחברה הישראלית יש לראות במסלול כפול. מסלול ראשון "חיצוני" המבחין בין יהודים וערבים והשני "פנימי" בין יהודים (ליסק 1984, סמוחה 1984).   

אם כך, אין ספק כי משקלו הכלכלי של צה”ל הוא עצום. בנוסף ברור כי צה”ל מעורב בעיצוב דפוסים של קריירות פוליטיות "שניות" למנהיגות הצבאית. צה"ל תורם רבות לקביעת סטאטוס חברתי של קבוצות ויחידים. צה"ל שותף בעיצוב מושגי גבריות ונשיות וכן מעורב הוא ישירות ביצירתה של חלוקת עבודה מסורתית בין המינים, מכאן כי הצבא תורם לביסוסם של מוסדות פטריארכליים בחברה הישראלית. בנוסף לצה"ל נגיעה ישירה ביצירתה של חלוקת העבודה האתנית והלאומית. צה"ל תורם ישירות להגדרת גבולות הישראליות בתוך החברה היהודית-ישראלית ולהבהרת הגבול בין יהודים ישראלים ופלסטינים אזרחי ישראל. מכאן כי מכל היבט רלוונטי, יהיה זה היבט כלכלי, פוליטי או תרבותי, או יהיה זה היבט של ג'נדר, אתניות או לאומיות, נראה כי מרכזיותו של צה”ל היא בעלת משמעות עמוקה. מאחר ולסוגי ההון הנוצרים באמצעות הקשר לצבא, ערך המרה שונה בשוק האפשרויות הפתוח בפני פרטים מקטגוריות חברתיות שונות, ומאחר ופעולתו של צה"ל מעניקה, מעגנת או מכשירה הון תרבותי, חברתי וסמלי באופן דיפרנציאלי לקבוצות חברתיות שונות (Izraeli 2002:5) (   ברור כי לא ניתן להבין את החברה הישראלית ואת אי השוויון בה ללא מרכזיותו של הצבא. צה"ל שותף ביצירה, שימור ובהצדקת אי השוויון בישראל. הבנת אי השוויון בישראל ללא משקל הצבא משולה להבנת גאות ושפל ללא השפעתו של הירח.   

נראה לי כי כיום להיות ישראלי-יהודי פירושו טשטוש תחומים בין צבא וחברה במידה שכזו שצבאיותה של החברה הישראלית-יהודית אינה נתפסת עוד כצבאית אלא כמאפיין אזרחי ייחודי. בשארית המאמר אדון, אם כך, בשורשים התיאורטיים ובהשלכות, פוליטיות חברתיות אפשריות של הקביעה כי צה"ל הוא ישות "אל-אתנית". לאחר מכן אנתח את מושג המיון הצהלי, את מרכיביו החברתיים ואת יצירתה של הקטגוריה החברתית אותה כיניתי מגוייסים-מסוייגים לצה"ל.  

 

צבא ההגנה לישראל כישות אל-עדתית

 למרות שאין הקביעה כי צה”ל הוא ישות "אל עדתית" או "חוץ אתנית" מקובלת במידה שווה על כל החוקרים/ת, רבים תומכים בקביעה זו. תמיכה שכזו באה לידי ביטוי ברור בעבודות שונות אשר נכתבו בעבר על יחסי חברה וצבא בישראל. מהבולטות ביניהן אלה הן עבודותיהם של באודן ורואמני  (Bowden 1976; Roumani 1977) לעומת זאת בקובץ מאמרים חדש הדן בצבא, מדינה וחברה ושיצא לאור בשנת  2002  ההיבט של יחסי צבא ויחסים אתניים בישראל כמעט ולא בא לידי ביטוי (Ben-Ari, Rosenhek and Maman 2002)    

עמדה זו גם מקובלת גם על רבים מאזרחיה היהודיים של ישראל, אשכנזים ומזרחים כאחד. רבים רואים בצבא "שמורת טבע" אל-עדתית. אחד מהמאמרים הבודדים אשר בחן, ובמידה מסוימת פקפק בתוקפן של הנחות יסוד אלה נכתב על ידי סמוחה (1984  .( סבירסקי (1995) ) פסע צעד אחד נוסף מבחינה תיאורטית וטען כי יש קשר ישיר בין ההסללה במערכת החינוך, הריבוד בצבא ואי השוויון בחברה הישראלית. על פי סבירסקי צה"ל מהווה את כור יצירתה של הישראליות. וישראליות זו מובחנת על בסיס מעמד, עדה, ג'נדר ולאום (1995).  העדרו של כל דיון בשאלת הקשר בין אתניות וצבא בישראל בקובץ המאמרים שפורסם ב- 2002 ("מזרחים בישראל" בעריכת שנהב ואחרים) מהווה אם כך שינוי בולט, אך לא ברור או מנומק.     

במאמרו מציג סמוחה שתי גישות לחקר עדתיות וצבא בישראל. התיזה השלטת בישראל, אותה מבקר ומגדיר סמוחה כגישה התרבותית, רואה באתניות תופעה חולפת ופרה-מודרנית. על פי גישה זו הזדהות אתנית מוגדרת כהזדהות סובייקטיבית עם מורשת תרבותית משותפת. הזדהות שכזו מאפיינת יותר את היהודים אשר הגרו לישראל מארצות האיסלאם מאשר יהודים אשר הגרו לישראל מאירופה. במציאות חברתית מודרנית, טוענת התיזה השלטת, אתניות אמורה להיעלם. במקומה אמורה לצמוח זהות לאומית אחידה החוצה הזדהויות משניות ובכלל זה הזדהות אתנית (עדתית - בישראל). ההנחה המובלעת היא כי חשיפה ארוכת טווח למערכות מודרניות "מכשירה" את הנחשפים ליתר מודרניות בפעולתם היומיומית.

במרכזה של גישה זו ניצבת האידיאולוגיה הציונית ובינוי האומה בישראל. הנחותיה המרכזיות הן כי הציונות קיבצה אל ישראל יהודים מארצות מוצא ותרבויות שונות. הישראליות הציונית ממזגת את השונים והשונות. אחד "מכורי ההיתוך" המרכזיים של מיזוג זה הנו צבא ההגנה לישראל. גישה זו מביאה לידי ביטוי מצרף של כמה מרכיבים תיאורטיים והנחות וביחס לצבא ומדינה בישראל. צה"ל, כמו מערכת החינוך המדינתית ומתוקף חוק הגיוס הכללי לצבא, הוא כור היתוך ה"ממזג גלויות." בנוסף, צה"ל הוא מריטוקרטי, מודרני ורציונלי במערכת המיון שלו. זאת כפועל יוצא של הציוויים התפקודיים שלו - יצירת ביטחון ושימור לאומי. צה"ל הוא שוויוני בשאיפותיו, אוניברסלי במתודת הגיוס שלו ופתוח להישגים אינדיבידואליים. הטענה השכיחה היא כי הפער האיכותי הקיים בין קבוצות של מגויסים ומגויסות לצבא וההתאמה לארץ מוצא ההורים הוא בר-חלוף. המגע הבין תרבותי בצבא כמו בחברה ככלל יביא לשוויון דרך העברה, מגע והיכרות (אוסמוזיס) תרבותיים. צה"ל הוא צבא העם. צה"ל הוא העם. כפי שטען סגן קצין חינוך ראשי: צה"ל הוא לא רק צבא אלא גם בית ספר לאומי (סלומון 1982).

התזה החלופית ליחסי חברה וצבא טוען סמוחה, מוצגת על ידי אנלו ( (Enloe 1980 . התיאוריה של אנלו היא גישה דינמית ליחסים אתניים ככלל וליחסי חברה וצבא בפרט. הגיוס והמיון לצבא, והתפקידים הממולאים בצבא הם חלק ממערך ההחלטות הפוליטיות של העילית המדינתית טוענת אנלו. המושג המרכזי בו משתמשת אנלו לניתוח יחסי חברה, צבא ומדינה  הוא: Ethnic state security map (Enloe 1980:15)  "מפת ביטחון של מדינה אתנית" מתמקדת במדינה ומוסדותיה. מוסדות אלה כוללים את שירותי הביטחון אך, ההתייחסות אליהם היא כאל ישות מובחנת במשוואת הכוחות הפוליטיים במדינת-לאום. דהיינו, אנלו טוענת כי לעילית השלטת במדינה יש מפת ביטחון אתנו-מדינתית המכתיבה את שיקוליה, יעדיה והעדפותיה. מפת ביטחון של מדינה אתנית (ethnic state security map)   אינה זהה בהכרח למפת הביטחון של הלאום או האזרחים/ת. לעיתים תכופות, טוענת אנלו, מפת ביטחון אתנו-מדינתית שכזו מייצגת את מערך הציפיות שיש לעילית השלטת באשר למידת המהימנות של קבוצות אתניות שונות, המהוות את חברת הלאום או את חברת האזרחים וכלולות במסגרת המדינה.     

בקיצור, על פי המבנה התיאורטי של אנלו אין בהכרח חפיפה בין מדינה, לאום ואזרחים. ייתכן פלורליזם עמוק בין ישויות אלה. לעיתים, כפי שמחקרה ההשוואתי מורה, יש אפילו קונפליקט גלוי ביניהם. מאחר וקביעת מידת נאמנותן של קבוצות שונות למבנה מדינתי קיים היא שאלה פתוחה, לעילית האתנית השלטת במוסדות המדינה, טוענת אנלו, יש צורך אימננטי לברר מיהם אלה שניתן הכי הרבה לסמוך עליהם, מיהם אלה שבדרך כלל ניתן לסמוך עליהם, מיהם אלה שניתן לסמוך עליהם תחת תנאים מסוימים, ומיהם אלה שלא ניתן לסמוך עליהם כלל או להגדירם כאויבי המדינה (Enloe 1980:17)   אם כך, מהימנות ונאמנות הנם משתנים חברתיים המוגדרים על פי אינטרסים חברתיים של ייצור ושימור כוח פוליטי-חברתי ובכלל זה, השליטה במוסדות הצבא של העילית האתנית השלטת.  

הפרדה אנליטית בין לאום, מדינה והעילית השלטת במדינה היא חשובה ביותר משום שלשליטה במשאבים החומריים והפוליטיים של המדינה עשויות להיות השלכות משמעותיות ביותר על המבנה החברתי והריבוד בלאום או במדינה. הכלכלה הפוליטית של ישראל וההיסטוריה של יצירת מעמד בינוני אשכנזי על ידי ניכוס פרטי של משאבים ציבוריים בפיקוח המדינה, מאוששת קביעה זו )(רוזנפלד וכרמי   1979 ;סבירסקי וברנשטיין    (1993  אם כך על פי אנלו, שיקולים אתניים עלולים להופיע גם בשיקולים של מערכות מודרניות של המדינה כולל, ואולי בעיקר, במנגנון האחראי על האלימות הלגיטימית: הצבא. נראה שטיעון זה הנו מרכזי במערך התיאורטי של אנלו בניתוח יחסי חברה וצבא. שיקולים אתניים, אינם בהכרח "אנטי מודרניים" אלא מהווים חלק אינטגרלי מכללי הפעולה של המדינה המודרנית. אנלו מדגישה את השימוש בשיקולים אתניים על ידי העילית השלטת במנגנון המדינתי כולל בשירותי הביטחון. השימוש באתניות, אם כך, אינו מטבע תרבותי המאפיין בעיקר את קבוצות השוליים, אלא, ואולי זו אחת הנקודות החשובות ביותר בעבודתה של אנלו, האתניות הנה כלי פעולה פוליטי ושיגרתי של קבוצות העילית. מכאן נובע כי ההנחות או הקביעות באשר לעומק הפלורליזם בתוך הקבוצה היהודית ובינה ובין המיעוט הפלסטיני בישראל, הנן בעלות משמעות תיאורטית רחבה ביותר.

 

עומק הפלורליזם הישראלי והישראלי-יהודי

עומק הפלורליזם של החברה הישראלית מצוין אך לא מנותח באופן מלא הן בעבודתו של סמוחה  (1984)  הן בתגובתו של ליסק  (1984)למשל, בשני המקרים ההתייחסות אל ההשפעה שיש לפעולת הצבא ולמשקלו על הקהילה הפלסטינית-ישראלית היא מזערית. נראה כי שניהם מסכימים כי אתניות ויחסי חברה וצבא בישראל הוא נושא תוך-יהודי. נקודת הסכמה משותפת ונוספת קשורה לאלם באשר למיקומן  של נשים בצבא ולמשמעות הצבא בחייהן של נשים וגברים בישראל, להגדרת גבריות ונשיות, פטריארכיה וכן לחלוקת עבודה בין המינים בישראל. בעוד שאת הנקודה הראשונה הם מציינים, הנקודה השניה אינה עולה כלל באופק ניתוחם. אך אין אלה כל הקבוצות שאינן מופיעות בדיונם בקשרים שבין אתניות, צבא וחברה, גם יהודים אורתודוקסים בולטים בהיעדרם מהניתוח האתני של סמוחה וליסק.  

חשיבות העדרם/ן של פלסטינים, נשים, ויהודים-אורתודוקסים מתבהרת עם חשיפתה של הסכמה נוספת בעבודתם. על פי שניהם הפלורליזם הישראלי הוא פלורליזם חצוי. ראשית יש הבחנה ברורה בין יהודים וערבים. שנית, אך גם בניתוח הפלורליזם התוך ישראלי-יהודי, הנושא נידון הוא "יחסים עדתיים"  תוך התעלמות ממרכיב של ג'נדר או של דת. מובן שאין הכרח לקבל מסגרת תיאורטית שכזו. בהחלט ניתן לקבוע שהחלוקה בין יהודים וערבים היא חלק ממערך הנחות היסוד האידיאולוגיות של סמוחה וליסק. אם, לדוגמה, מכילים את הניתוח על החברה הישראלית וכוללים בתוכה את הפלסטינים אזרחי ישראל ; אם כוללים נשים -- זאת אומרת שאלות של ג'נדר - וכמובן את הפיצול התוך-יהודי שבין קהילות דתיות שונות, ניתן בהחלט להגיע לקביעה אחרת - מזו של סמוחה וליסק - באשר לעומק הפלורליזם בישראל. בניתוח מכליל שכזה עשויים להגיע לרמת פלורליזם עמוק אך רלוונטי ושונה מהמסקנות הדומות של סמוחה וליסק. פלורליזם חברתי שכזה מתאר מבנה יותר אמין של חלוקת הכוח בחברה הישראלית. אין הוא מדיר ערבים, נשים או "אחרים". מרכיבים אתניים, מעמדיים, לאומיים, דתיים וג'נדריים נכללים במבנה תיאורטי זה כחלקים חיוניים של הדיון בקשרי הגומלין שבין צבא וחברה בישראל.  

למשל, קיומו של מאבק אתני בין יהודים וקיומו של סכסוך לאומי בין יהודים וערבים חייבים להיות חלק מהמערך התיאורטי המנסה לפרש את המאבק האתני והן את הסכסוך הלאומי. הפרדה מלאכותית שכזאת בין "עדתיות" ו"לאומיות" בנויה על הנחות שאינן נידונות באשר לאופייה היהודי של המדינה. ניטען כי מדינת היהודים היא במלחמה עם אויביה הערבים. אזרחיה היהודים של המדינה נקראים לשרת בצבא. הלוחמים הם הערבות לקיומה של החברה והמדינה היהודית. על כן הגבר היהודי הלוחם הוא הדמות והתפקיד המוערכים ביותר. מכאן שגם מיקומן המשני של נשים ושוליותם של ה"לא לוחמים" מוכתב על פי ניתוח זה. אלה אם כך הן הנחות היסוד של גישת ההפרדה בין "עדתיות" ו"לאומיות", בין קונפליקט "פנימי" ו"חיצוני". בקיצור אלה הן גישות הקובעות את עומק הפלורליזם במקום לבוחנו.  

לדוגמה, על פי סמוחה הפלורליזם התוך-יהודי מתמתן דווקא מתוך פעולתו הפרדוכסלית של הצבא. השירות הצבאי משמש כראש החץ ללגיטימציה פוליטית של תביעתם של מזרחים לחיסול שוליותם החברתית. מוביליות ואסרטיביות חברתית שכזו מתממשת דרך אימוצן של עמדות "ימניות" באשר לסכסוך הישראלי פלסטיני. יציאה משוליות חברתית "פנימית" מחייבת את אימוצה של נורמת השירות הצבאי הלאומי מול הקונפליקט ה"חיצוני." עמדה שכזו ממקמת, בהכרח, מזרחים רבים בעמדות נוקשות באשר לסכסוך ה"חיצוני" מול הפלסטינים. התוצר הסופי של ניתוח זה הוא כי פלורליזם תוך-יהודי אינו מעמיק. זאת בניגוד לעמדתו המוצהרת במאמר. הפלורליזם היהודי מגושר באמצעות ערכים ויעדים משותפים. בנוסף לכך מתאפשרת מוביליות חברתית של מזרחים. למעשה ניתוחו של סמוחה מוביל לעמדה השוללת את קביעותיו שלו עצמו: על פי ניתוח זה צה"ל אינו מעמיק את הפערים המעמדיים והאתניים בישראל. לסיכום, סמוחה דוחה באופן פרקטי את המסגרת הקונצפטואלית של אנלו בה השתמש לצרכים תיאורטיים.     

עומק הפלורליזם הישראלי יכול לקבל ערך אחר אם מאמצים היקף אחר של ניתוח ובסיס אמפירי שונה להבנת היחסים שבין צבא וחברה בישראל. אם אין מגבילים את החברה הישראלית אך ורק למרכיביה היהודיים גבריים, אם כוללים את הפלסטינים אזרחי ישראל, נשים, ויהודים אורתודוקסים, עומק הפלורליזם הישראלי מקבל ממד עומק אחר. בנוסף, אם בוחנים את שאלת הסירוב החברתי ואת עמדותיהם של המגויסים המסויגים, ניתן לקבוע כי אולי אין מרד המוני נגד נורמת השירות הצבאי, אך בהחלט קיימת אוכלוסייה המסרבת למלא את תפקידים של שוליות חברתית וקבלה כנועה של סמכותם הלגיטימית של רשויות הצבא והחברה. אין ספק, כי לפחות מבחינה תיאורטית, הסירוב החברתי מאיים על נורמת השירות הצבאי המלא.   

הסירוב החברתי שואל באופן ישיר ופשוט: מדוע שירות צבאי הוא נורמה? החייל הנפקד משירות או העריק מציב את השאלה: תחת אילו תנאים אמור הפרט לשרת את הקהילה? נפקדות ועריקות מאתגרות את הכללים המפקחים על יחסי הגומלין בין הפרט והקהילה, העם והמדינה. המבנה הנורמטיבי הקיים מעדיף שלא לעסוק בשאלות אלה באופן ברור. מבחינתו, תשובות מעורפלות עדיפות על דיון נוקב. אך את הדיון הנוקב מעלה הסירוב החברתי מעצם קיומו.  

הסירוב גם מטיל צל על הפריבילגיה הקשורה בשירות הצבאי ואל הנהנים המרכזיים מפרותיו של שירות זה. עולם הפריבילגיות המובנות מאליהן, הנתפס כנורמלי ונייטרלי, מתערער. הסירוב החברתי מטיל נייטרליות ונורמליות זו למערבולת ערכית ופוליטית. זאת משום שזכויות היתר המוענקות לגברים אשכנזים ולמיעוט של גברים מזרחים ה"עוברים" את מבחני המיון של יכולת, קונפורמיות ונאמנות, הופכות באמצעות אתגר הסירוב החברתי לתגמולים. תגמולים ההופכים ליתרונות שהם זכויות יתר שאינן מוצדקות בהכרח. ניכוסם הפוליטי של משאבי הון תרבותי, חברתי וסמלי נחשפת כיתרונות לא כשירים שהם פועל יוצא של העדפה, לאו דווקא של הישג או מאמץ.  

העולם המריטוקרטי עליו מבוסס האתוס הצבאי מטולטל קשות. מעטה ההגנה האופף את הפריבילגיה הגברית אשכנזית-מזרחית מופר. צומחת דרישה לשיטת מיון חדשה של מהי זכות יתר, מהי זכות אוניברסלית המוקנה בתוקף החוק, מהן זכויות אזרחיות ומהן חובות האזרח כלפי המדינה וחובותיה של המדינה כלפי אזרחיה. צומחת דרישה לטקסונומיה אחרת למרכיבי הכוח בחברה הישראלית. אחרי הכל, החלוקה לקבוצות איכות צהליות מבוססת על ראיפיקציה של יתרונותיה החברתיים של קבוצה מסוימת בלבד. חשיפת המלאכותיות של יתרון זה היא חשיפתו של מיתוס המיון הצהלי.

 

מיתוס המיון

  המיון הצהלי מספר סיפור. על פי סיפור המיון הצהלי, האיכות, קיימת באופן אובייקטיבי ואוניברסלי. לכל פרט יש "כמות" מסוימת של "איכות" הניתנת למדידה אמפירית. מדידה זו מתבצעת על ידי המכשירים הניטרליים שבידי מערך המיון הצהלי. למכשירים אלה אין הטיות. מכשירים אלה רושמים מספרים על מציאות שהיא טבעית מעיקרה. איכות הנה נתון טבעי וביולוגי.

הטענה היא כי יש התאמה בין האיכות ומערך ההישגים של פרטים. הצבא למעשה רק מוציא מין הכוח אל הפועל את המערך הבלתי נמנע של כישורים ומעניק, באמצעות מדידותיו ומדדיו, את התואר, ההכוונה והליטוש הסופיים של מוצר מוגמר לפוטנציאל אישי וטבעי קיים.  

אם סיפור זה הוא נכון, לא יתכן שיש קבוצה חברתית של איכות ירודה. דהיינו שישנה חפיפה גבוהה וארוכת שנים בין איכות ומוצא אתני. אם זהו המצב הטבעי או האובייקטיבי, המסקנה היא שיש כאן כישלון טבעי או גנטי של הקבוצה. מכאן נובע כי אלה הם הבדלים טבעיים של נכשלות קבוצתית. זוהי טענה גזענית. אם דוחים את טענת הגזע צריך להסביר את החפיפה שבין מוצא והישגים צהליים נמוכים. אם ההישגים קשורים למערכת החינוך, מתברר כי צה"ל ממשיך את דפוס דחיקתם לשוליים של מזרחים ומזרחיות רבים, כפי שמערכת החינוך מממשת מאז קום המדינה.  

תרומתו של הצבא לשכפולה של חלוקת העבודה החברתית קשורה אם כך בטבורה לשיטת המיון הצהלית. השימוש ב"מודל המיון" הקובע כי יש להציב חיילים על פי כישוריהם הנוכחיים ובהשקעת מינימום משאבים (גל  (1982 היא הדרך המרכזית בה השכפול של היחסים המעמדים והתרבותיים בין הקבוצות האתניות והג'נדריות היהודיות של החברה הישראלית באה לידי ביטוי. ניתן לפעול אחרת, טוען גל, אך מדיניות שונה אינה ננקטת כפועל יוצא משיקולים של העדר משאבים או קוצר ראייה חברתי (גל    .(1982

מכל זווית שבה בוחנים את עובדת קיומם של קבוצות האיכות הנמוכה, של חיילים/ת המוגדרים כקבוצות נחשלות, של חיילים/ת מקבוצות נכשלות, של חיילים/ת אשר אינם עומדים בסף גיוס, של חיילים/ת המכונים "טעוני טיפוח", או כל מושג אחר שבו משתמשים, אנו ניצבים בפני בעיה לא פתורה, שאינה תואמת את הנחות היסוד המריטוקרטיות והדמוקרטיות של המודרניות הצבאית והאנטי אתנית. בקיצור קיומן של קבוצות איכות נמוכות וחפיפה אתנית קבועה אינה מובנת. או שאנו ניצבים בפני פרשנות גזענית או בפני בעיה מבנית של הזנחה. אם כך יש מקום לשאול מדוע ממשיך הצבא את מדיניות המיון הזו?  

נראה כי מתודת המיון מבססת את סמכותו של הצבא, של המפקדים בצבא וכפועל יוצא מכך של כל מערך חלוקת הכוח החברתי הבנוי של לגיטימציה של ההערכה החברתית המועדפת של התפקיד הצבאי. סמכותו הלגיטימית של הצבא לקבוע את מפקדיו והכשרתם נשענת על פעולת הסלקציה הראשונית. סלקציה זו מוצגת באור אוניברסלי. למעשה היא ראיפיקציה של המאפיינים של הקבוצה הדומיננטית. יוצא מכך כי הטיפול בקבוצות החלשות הוא נדבך בחומת מגן של לגיטימציה. נדבך זה טוען כי המגויסים המסויגים קיימים באופן טבעי. צריך לטפל בהם כמשימה לאומית. אנחנו עושים זאת, כי אנחנו אחראים ובעלי ראות מקיפה ואל-עדתית.  

את כל המבנה הלגיטימציוני הזה מאירים הסרבנים החברתיים בפעולתם האילמת. את המבנה הזה מערערת ההיסטוריה של הסירוב החברתי עם שתיקתה רבת השנים. החברה הישראלית הייתה מלכתחילה חברה אזרחית מגויסת למשימות צבאיות של שימור ושיור עצמי (קימרליג . (1993 אך פעולות אלה הצטיינו בדינמיקה פנימית אשר מיסדה מבנה מעמדי, אתני וג'נדרי מסוים. פעולה זו התבצעה תוך כדי סימון קבוע של האויב הלאומי. אין זה אומר שהתוכן החברתי של הפרטים המממשים מערך אינטרסים חברתי שכזה לא משתנה. בהחלט קיימת האפשרות, למשל, שהצבא יפתח את שורותיו למזרחים רבים יותר או אפילו לנשים או לקבוצות דתיים שונות, אך החשוב מכל הוא שהמסגרת שבה מתבצעת הסלקציה וההכשרה לתפקידי שליטה ממשיכה את פעולתה.  

הסלקציה והמיון הצבאי מבססות את הסמכות של המוסד הצבאי משום שהיא נסמכת על קריטריונים כמו-מדעיים בשירות הצבא והמדינה. המיון והסלקציה הם גם הבסיס ללגיטימציה של הפוליטיקה והפוליטיקאים של המלחמה -  זהו המסד החברתי של מוסר המלחמה. זהו גם המקור לעמדת העדיפות של אלה אשר מנהלים את הפרוייקט המלחמה הצבאית בישראל, של המדע הנרתם למשימה ההגנה הלאומית, של הכלכלה הפוליטית והפוליטיקה הכלכלית של שימור המלחמה. כל אלה באים לידי ביטוי במנגנון הסלקציה הצבאי.  

נוצר מצב שבו הצבא הוא למעשה הטריטוריה הכי שמרנית בחברה הישראלית. לא רק שהוא משתמש במושגים אתנו-צנטריים ככסות למיון של חיילים, עיסוקים בתוך הצבא, חלוקת סטאטוס צבאי וכוח פוליטי, אלא שהצבא גם מנצל לרעה את הלגיטימציה החברתית הרחבה אשר הוענקה לו בתור הרשות העוסקת בשיור הקיום היהודי-ישראלי. הצבא ניצל את הידיעה כי ביקורת על פעולת הצבא נשמעת לעיתים רחוקות לא רק משום שאינה מתקבלת בעין אוהדת, אלא גם משום שאזרחים רבים מאמינים בייעודו של הצבא ושמו ועדיין שמים את יהבם בו.  

הצבא למעשה פועל תחת חסות החשיכה שמעניקה לו הסודיות הצבאית. בידי מפקדי הצבא וקובעי המדינות הצבאית, קיימים כלים המעצבים את היחסים החברתיים בין קבוצות אוכלוסייה שונות בחברה הישראלית, אך לאף גורם מחוץ למערכת הצבאית אין אפשרות להתחקות אחר תהליך קבלת ההחלטות הצבאיות בקשר למדיניות חברתית ותרבותית. יותר מכך, אין נגישות אל משאבי האינפורמציה החיוניים לבחינת המדיניות הנקבעת. הצבא שולט בתחום מרכזי של החיים התרבותיים פוליטיים בישראל מבלי שניתנת אופציה כלשהי ללמוד, לדעת או לבקר את פעולותיו. אין ספק שמערך גורמים שכזה מאפשר את הגדרת התפקיד של הצבא על ידי הצבא עצמו. זהו אם כך הבסיס לגישה שמרנית, אתנו-צנטרית וצדקנית. מאחר ובסיס זה קיים, הוא נוצל במלואו על ידי המערכת הצבאית והפוליטית המופקדות על הצבא והמדינה.  

בעיית הנאמנות חייבה מערך של הענקת ציונים לקבוצות שונות המהוות את החברה הישראלית האזרחית. סולם נאמנות כללי היה מחויב המציאות הפוליטית. במסגרת זו, ההגדרה של יהודים כקבוצה שניתן לסמוך עליה הייתה ברורה אך לא מספיקה. בתוך הקבוצה היהודית היו נאמנויות חלקיות. מאחר ולא ניתן היה לאמץ באופן מוצהר קריטריונים אתניים, אומץ הקריטריון המריטוקרטי. קריטריון זה נוסח תחת תנאים כאלה ש"ישראלי" היה "אשכנזי" ואשכנזיות הוערכה כהישג אינטלקטואלי. זאת אומרת ש"מזרחי" היה בהכרח שיוך אתני. אך יותר מכך, הקשר שבין הישגים אינדיבידואליים ומהימנות פוליטית של גברים מזרחים חייב הוכחה. מזרחיות חייבה בחינה. גברים מזרחים היו והנם בגדר של "כבדהו וחשדהו" קבוע. שורשיה של מערכת המיון הצהלית נעוצים במערכת העדפה אתנית, גברית, יהודית. ההעדפות המעצבות היו של העילית אשר שלטה במדינה. ועילית זו הייתה אובססיבית בנוגע לביטחונה שתורגם על ידם לשלטון במדינה ובחברה.  

בספר "החלום והגשמתו: הגות ומעש בציונות" אשר הוצא לאור בשנת 1979  על ידי המטה הכללי, קצין חינוך ראשי ומשרד הביטחון הופיעה הקדשה אישית בכתב ידו של ראש המטה הכללי. נאמר שם: למפקד בצה"ל: המדינה - זה אתה. אתה תקבע את רמתה ודמותה בהווה ולדורות. ההקדשה נחתמה על ידי רפאל איתן, הרמטכ"ל, בערב יום העצמאות תשל"ט. הספר הוענק לכל קציני צה"ל אשר שירתו באותה עת בצבא. זה נראה לי סיום נאות למאמר זה.

 

    

ביבליוגרפיה

 ארז יוסף, שביט יוסי וצור דורית. 1993. "האם קיים אי-שוויון עדתי בסיכויי הקידום בצה"ל". מגמות. ל"ה (1). עמ' 23-37.     

גבלי, אלישבע. 1981. הצבא כסוכן סוציאליזציה לנוער טעון טיפוח. עבודת גמר לתואר דוקטור. ירושלים: האוניברסיטה העברית.  

גל, מיכאל. 1982. "שילוב חיילים מאוכלוסיות חלשות בצה"ל – תמצית שיקולים". מערכות. 283. עמ' 36-44.

וולנסקי, עמי. 1986. גיוס אוכלוסיות חלשות לצה"ל. ירושלים: מכון ירושלים לחקר ישראל.  

כהן, אריה ועמרני נסים. 1989. "השפעת קורס 'השכלת יסוד' בצה"ל על הדימוי העצמי של מתגייסים טעוני טיפוח". מגמות. ל"ב (1). עמ' 75-83.

ליסק, משה. 1983. "תזות לדיון או קביעה מוקדמת של עמדות?". מדינה, ממשל ויחסים בינלאומיים. 22. עמ' 33-38.  

מייזלס, עפרה. 1993. השירות בצה"ל כמרכיב מרכזי בהתפתחות בני הנוער בישראל. זיכרון יעקב: המכון הישראלי למחקרים צבאיים.

ממן דניאל. 1989. . הקריירה השניה של הקצונה הבכירה והאליטות האזרחיות בישראל: 1974-1984.  ירושלים: האוניברסיטה העברית, הפקולטה למדעי החברה.  

מש, רוני ודינאי, עמליה. 1994. "הקשר בין טיפוסי משפחות של חיילי 'מקא"ם' לבין הסתגלות בניהן לצה"ל". מגמות. ל"ה (4). עמ'       375-385.

סבירסקי שלמה. 1995. ". "שם תיפגשו עם המוני בני גילכם..." בית-הספר, הצבא והבניית ה"ישראליות". בתוך: זרעים של אי-שיויון.   71-117.

סבירסקי שלמה, ודבורה ברנשטיין.1993. ". "מי עבד במה, עבור מי, ותמורת מה? הפיתוח הכלכלי של ישראל והתהוות חלוקת העבודה העדתית". החברה הישראלית: היבטים ביקורתיים. עורך אורי רם. ברירות, תל-אביב, עמ' 120-147.

סלומון נסים. "החינוך בצה"ל - מגמות קבועות ותהליכי שינוי". מערכות.  יולי. 1982.  

סמוחה, סמי. 1984. "עדתיות וצבא בישראל: תזות לדיון ולמחקר". מדינה, ממשל ויחסים בינלאומיים. 22. עמ' 5-32.

קימרלינג ברוך.1993. "מיליטריזם בחברה הישראלית". תיאוריה וביקורת. (4).

רוזנפלד הנרי ושולמית כרמי.1979. "ניכוס אמצעים ציבוריים ומעמד בינוני תוצר המדינה". מחברות למחקר וביקורת. (2).

שרר, משה. 1996. "שירות מלא, חלקי ואי-גיוס בני שכבות נחשלות לצה"ל – הבעיה והשלכותיה". חברה ורווחה: רבעון לעבודה סוציאלית. י"ז (1). עמ' 7-31.

Anderson L. Margaret and Patricia Hill Collins. Race, Class, and Gender: An Anthology   Fourth edition. Toronto: Wadsworth Thomson Learning, 2001.

Ben-Ari Eyal, Rosenhek Zeev and Maman Daniel. “Introduction: Military, State and Society in Israel: An Introductory Essay” in Military, State and Society in Israel: Theoretical and Comparative Perspectives. Eds. Maman Daniel, Ben-Ari Eyaland Rosenhek Zeev. New Brunswick (USA): Transaction Publishers. 2002 pp. 1-39.

Ben-Eliezer Uri. “From Military Role-Expansion to Difficulties in Peace-Making: The Israeli Defense Forces 50 Years On” in Military, State and Society in Israel: Theoretical and Comparative Perspectives. Eds. Maman Daniel, Ben-Ari Eyal and Rosenhek Zeev. New Brunswick (USA): Transaction Publishers. 2002 pp. 137-172.

Bowden Tom. Army in the Service of the State. Tel Aviv: University Publishing Projects.   1976.

Enloe H. Cynthia.  Ethnic Soldiers: State Security in Divided Societies. Athens: The University of Georgia Press. 1980.

Foucault Michel. Discipline and Punish: The Birth of the Prison. New York: Vintage Books. 1979.

Helman Sara. “Citizenship Regime, Identity and Peace Protest in Israel” in Military, State and Society in Israel: Theoretical and Comparative Perspectives. Eds. Maman Daniel, Ben-Ari Eyal and Rosenhek Zeev. New Brunswick (USA): Transaction Publishers. 2002 pp. 295-318.

Ignatieff Michael. Just Measure of pain: the Penitentiary in the Industrial Revolution: 1750-1850. New York : Columbia University Press. 1978.

Izraeli N. Dafna. “Paradoxes of Women’s Service in the Israel Defense Forces” in Military, State and Society in Israel: Theoretical and Comparative Perspectives. Eds. Maman Daniel, Ben-Ari Eyal and Rosenhek Zeev. New Brunswick (USA): Transaction Publishers. 2002 pp. 203-238.

Linn Ruth. “Conscientious Objection in Israel During the War in LebanonArmed Forces & Society. 12(1986):489-511.

O’brien Patricia. The Promise of Punishment: Prisons in Nineteenth Century France. Princeton, N.J.: Princeton University Press. 1982.

Peri Yoram. “Civil-Military Relations in Israel in Crisis” in Military, State and Society in Israel: Theoretical and Comparative Perspectives. Eds. Maman Daniel, Ben-Ari Eyal and Rosenhek Zeev. New Brunswick (USA): Transaction Publishers. 2002 .pp.107-136.

---. Between Battles and Ballots: Israeli Military in Politics. Cambridge: Cambridge University Press. 1983.

Poster, Mark.  Foucault, Marxism and History: Mode of Production Versus Mode of Information. Cambridge: Polity Press, 1984.

Rothman J. David. The Discovery of the Asylum: Social Order and Disorder in the New Republic. Revised Edition. New York: Aldine de Gruyter. 2002.

 



[1][1]  * (ברצוני להודות לאופיר עבו על עבודתו המסורה והיעילה באיסוף החומר לצורך כתיבת מאמר זה. התוכן והטענות במאמר זה אינן בהכרח מקובלות על אופיר עבו).

 

 

פורסם לראשונה באתר "קדמה"  וכן באתר "פרופיל חדש"