ההסטוריה המושתקת של הסירוב החברתי

מאיר עמור

במקביל לקיומו של זרם מרכזי ונורמטיבי של שירות צבאי מלא, היו אזרחים ישראלים אשר הסתייגו מחובת השירות. הסתייגות זו לגיוס באה לידי ביטוי בהתנהגות לא קונפורמית לפני הגיוס ובפעולת של המרת פקודות והסדר הצבאי במהלך השירות. רבים מאלה אשר גויסו למרות הסתייגות המוצהרת באומר ובמעש, מצאו עצמם, לרוב, בבתי כלא צבאיים כפועל יוצא של נפקדות או עריקות מהשירות הצבאי. שהותם כעריקים או כנפקדים בכלא הצבאי ארכה מספר לא מבוטל של חודשים. אין בידיי אינפורמציה מהימנה על היקפה ההיסטורי של תופעה חברתית זו. אך, לכל אזרח ואזרחית ישראלים, או לכל חייל או חיילת, ידועה תופעה זו מהיכרות אישית או מידיעה. החלטתי להגדיר קבוצה זו של עריקים ונפקדים קבועים כסרבנים חברתיים.

סמוך מאוד לקבוצה חברתית זו קיימת קבוצה לא קטנה של חיילים וחיילות אשר גיוסם מוערך על ידי הצבא כגיוס מאולץ או לפחות המסתייג. הסתייגות זו היא כפולת פנים ומשמעות, הן מצד המערכת המגייסת והן מצדם של המגויסים/ת. גם לגבי קבוצה זו קיים פער משמעותי בידע המחקרי. את הקבוצה הזו הגדרתי כמגויסים המסתייגים.

מאמר זה בא להציג מספר טיעונים באשר ליחסים שבין חברה וצבא בישראל דרך התמודדות עם האתגר האינטלקטואלי שהסרבנות החברתית והמגויסים המסתייגים מציבים.

הטענה שלי היא כי נפקדות ועריקות מתממשות לכדי סירוב חברתי. סירוב חברתי זה הוא פעולת התנגדות. זוהי התנגדות אינדיבידואלית, יומיומית, אנטי-הרואית ואנטי-דרמטית. זוהי התנגדותם של אנשי השוליים החברתיים בישראל לנורמת השירות הצבאי אשר הייתה מקובלת ביותר על רוב מניינו של הציבור היהודי-ישראלי. נכון הוא כי כיום גם נורמה זו נתונה בתהליך של שינוי ותמורה (Peri 2000) בניגוד להתנגדות יומיומית שכזו, ניצבה פעולת השירות הצבאי המלא ובעיקר ההתנדבות לשירות צבאי מלא ומחייב, כתמונת מראה הפוכה. מה ניתן ללמוד, אם כך, מתמונת מראה זו? מה ניתן להסיק מהשתקפותם של מחויבות חברתית, קונפורמיות ופעולה מאשרת מול ניכור חברתי, נון-קונפורמיזם ופריעת הסדר המקובל?

לא ידוע לי על מחקר חברתי אשר ניסה למפות את המשתנים התרבותיים והפוליטיים של התופעה. מעניין שגם המחקרים המתחקים אחר "תנועת הסירוב" הפוליטי במסגרת תנועת השלום הישראלית לא שאלו ולו אף את השאלה הפשוטה ביותר לגבי היחסים שבין סירוב חברתי וסירוב פוליטי. בעוד האחרון זוכה להכרה חברתית, תרבותית וכן למחקר אקדמי ( Helman 2002; Linn1996 ) ,הרי שלגבי הסירוב החברתי יש אלם מחקרי. מבחינה זו ההתעלמות ממשמעויותיו הפוליטיות של הסירוב החברתי ממשיכה ומקבעת את מרכזיותם הנורמטיבית של השירות הצבאי ושל גברים בישראל.

הסירוב החברתי הופך את הנורמה של "שירות צבאי" למשתנה. דהיינו, ישנה שונות בהתנהגות של חיילים וחיילות בנוגע למוסד חברתי מקובל זה. חובת השירות והצבא כמוסדות חברתיים המגדירים את מצוות "העשה", ואת איסורי ה"אל תעשה" ברמה הנורמטיבית, החוקית, הפוליטית היו והינם שנויים במחלוקת. לצבא היו דרכי טיפול שונות בסירוב החברתי. לעיתים הצבא, כחלק ממדיניות הרחבת התפקיד (role expansion) נסה לגייס יותר מקבוצה האוכלוסיה ההמסתייגת או המסרבת ולעיתים ויתר הצבא מראש של הניסיון הזה (על הרחבת התפקיד של הצבא ראי/ה מאמרו של .(Ben-Eliezer 20

אחד מהמשתנים שנשארו קבועים היה דווקא מדיניות המיון של צה"ל והקטגוריזציה של חיילים וחיילות לקבוצות הישג, נאמנות, וקונפורמיות. באמצעות ניתוחה של מתודת המיון הצה”לי האחראית על היווצרותה של קטגוריה חברתית של מגויסים המסתייגים אלה, ברצוני לאמוד את תופעת הסירוב החברתי. כפי שציינתי, אין בידיי אינפורמציה מהימנה על היקף תופעת הסירוב החברתי, על תחולתה החברתית או על השונות ההיסטורית בממדיה. חלק מבעייתיות המחקר בנושא זה הינה שאת האינפורמציה והידע הקיים לא ניתן לבחון באמצעות כלי ניתוח חברתיים בגלל שאינפורמציה זו מוגדרת כסוד צבאי ועל כן הופכת, בהכרח, גם לסוד חברתי. לכשעצמה עובדה המהווה שאלה מחקרית מעניינת. אך, עצם קיומו האמפירי של סירוב חברתי אינו מוטל בספק. קיומם של כלא וכלא מאוששים קביעה זו.

ברצוני אם כך לבחון את הקטגוריה החברתית המגויסת לצבא, אך מאופיינת ברמת מוטיבציה נמוכה והמקבלת, על פי קריטריון המיון של הצבא הערכה נמוכה. הטענה המרכזית של מאמר זה היא כי מתודת המיון של צה”ל מהווה מודל בזעיר אנפין של מתודה ההכלה וההדרה של החברה הישראלית-יהודית. אלה שאינם מגויסים כלל, מתוך כלל אזרחי ישראל ואלה המסרבים להתגייס מסיבה כזו או אחרת, מהווים השתקפות עומק הפוכת הפנים של נורמת השירות הצבאי ושל המתגייסים. הטענה היא כי היגיון המיון לצה"ל מהווה תשתית ארגונית ותרבותית של חוויית השליטה התרבותית בישראל. בקיצור נמרץ, הסיווג של חיילים וחיילות לקטגוריות ולתפקידים צבאיים מכשיר את העלית השלטת ואת התחתית הנשלטת בישראל. משתנה הכרחי אם כי לא מספיק להשתייכות לעילית הישראלית-יהודית השלטת היינו שירות צבאי מוערך. לתחתית הנשלטת מאפיינים רבים ושונים ביניהם, לאום, מוצא אתני, מגדר ואורך השהות בישראל. בניגוד למרכזיותו של השירות הצבאי המוערך לתפקידי עלית ושליטה, לשירות צבאי חשיבות שולית בתחתית הנשלטת. שירות צבאי המסתייג מהווה רק חלק ממכלול מאפיינים רחב יותר של שוליות חברתית.

במאמר זה איני דן ישירות באזרחים הישראלים הפלסטינים ואחרים שלגביהם אין חוק גיוס חובה חל. אינני דן בקבוצה הרחבה והגדלה של ברי-גיוס שאינם מגויסים מתוך שורותיה של הקהילה האורתודוקסית הישראלית-יהודית. תשומת הלב מוקדשת למגויסים המסתייגים ולאלה מביניהם אשר נמנעים, באופן מוצהר או משתמע, משירות צבאי מלא דרך נקיטת צעדים לא קונפורמיים - נפקדות ועריקות - במהלך השירות. בדרך כלל, מסיימים אלה את דרכם הצבאית לאחר שהות ממושכת בכלא הצבאי.

את יצירת הקטגוריה של מגויסים המסתייגים מפקיד הצבא בידי מנגנון המיון והסלקציה הצבאי. תהליך זה מתבצע בין ברי הגיוס המגיעים אל לשכות הגיוס האזוריות עוד לפני גיוסם לצבא. שלושה ציונים אישיים מהווים את הגורמים באמצעותם קובע הצבא את קטגוריות המיון. ציון ראשון נקרא קבוצת-איכות (קב"א). משתנה שני נקרא ציון דרך כללי (צד"כ). והציון האישי השלישי נקרא דירוג פסיכולוגי ראשוני (דפ"ר). הציונים הללו מוענקים על בסיס סדרה של מבחנים, ריאיונות וניתוח נתוני רקע של המגויסים והמגויסות השונים. מאחר וגם המרכיבים החברתיים של ציונים אלה מוגדרים כסוד צבאי, אין בידינו אינפורמציה אמינה המאפשרת לבחון את מהימנותם ותקפותם של ציוני מיון וסלקציה אלה. מעל לכל ספק, יש התאמה חיובית בין מוצא אתני, השכלת ההורים, השכלת המגויס ונתונים אישיים-חברתיים נוספים ורמת הציון אותה מקבל המגויס/ת.

לעניינו חשוב כי בעלי ציונים גבוהים מתוך קטגוריות אלה ממוינים על ידי הצבא למי שעשויים למלא תפקידי פיקוד, ניהול ומטה או כמגויסים בכוח ליחידות עלית שונות. אלה מבין המגויסים והמגויסות המקבלים ציונים נמוכים בתהליך המיון הצבאי, מופנים ומיועדים לתפקידים משניים בצבא מבחינת האחריות הנלוות אליהם או להיקף הדרישות הנדרש ממילויים. אלה מבין המגויסים המקבלים ציונים צבאיים גבוהים נחשבים על ידי רשויות הצבא למגויסים מועדפים. אלה המקבלים ציונים נמוכים נתפסים על ידי המערכת הצבאית כמגויסים שניתן להכשירם לתפקידים פחות משמעותיים מבחינת תפקודו של הצבא. אלה הם המגויסים המסתייגים.

מזרחים/ת, בהכללה, מקבלים ציוני מיון נמוכים לעומת אשכנזים/ת המקבלים, בהכללה, ציוני מיון גבוהים. חלק מהחייבים בגיוס וממגויסים המסתייגים אלה, מסרב לשרת בצבא בכלל. סירובם מעולם לא נוסח באופן מוצהר וברור, זאת אומרת מבחינה פוליטית. היה זה סירוב אינדיבידואלי שטופל ומטופל במסגרת פריעת חוק גיוס חובה. יחד עם זאת, ברור כי הסירוב לשרת הציב גבול חברתי-תרבותי לשירות הקונפורמי. הצבא היה ערני לתופעת הסירוב בעיקר משום החפיפה הקרובה שבין מוצא אתני, ציוני מיון נמוכים, נפקדות ועריקות מהשירות הצבאי.

סירוב חברתי זה איתגר את רשויות הצבא. הסירוב חייבם לבחון את צעדיהם ולכלכל את מדיניותם והסבריהם לנוכח הקשר ההדוק שבין מוצא, ציוני מיון נמוכים ואי-קונפורמיות. סירוב חברתי אילם ולעיתים אלים זה, חייב את הצבא לדון בבעייתיות השירות בין מגויסיו. גם אם חשבון זה נוהל במסגרת רחוקה מהאוזן והעין הציבוריים ותחת מעטה סודיות קבוע, עצם נוכחותו של הסירוב החברתי הייתה ידועה. קיומו של הסירוב החברתי הצביע על קיומו של כישלון במערכת החִברות של צעירים אילו אל תוך הכלל הישראלי-יהודי. כשלון זה הביא לידי ביטוי את שבריה של ציפייה חברתית, אך חייב גם פעולה של פיקוח חברתי אשר יגביל את ממדיה המספריים של התופעה ויגביל את השפעתה התרבותית. סירוב חברתי זה, עם קיומו השולי, סימן את קיומה של אפשרות נוספת לשירות צבאי. האפשרות של סירוב, של אמירת "לא" לשירות הצבאי, על בסיס כלשהו, אך בעיקר על בסיס של אי-התמסרות וחוסר הסכמה. חוסר נכונות זה הטיל אור אחר על המשרתים והמשרתות וכן על השירות עצמו. מה היו, אם כן, המשמעויות האפשריות אשר הוענקו לשירות הצבאי? מה היה מתאר הפנים של השירות הצבאי כחלק ממחויבות אזרחית כוללת, לנוכח צלו של הסירוב החברתי?

משמעות הניכור

ברור הוא כי הסירוב החברתי איתגר את הנורמליות של השירות הצבאי בישראל. חיילים/ת-אזרחים/ת אלה סירבו לשרת. הם ראו בשירות הצבאי בזבוז זמן. מבחינתם, השירות היה חוויה לא משתלמת. חלקם ראו בשירות תהליך של ניצול. רבים מהם ראו בשירות מרכיב זר בחייהם. חלקם דחו, באמצעות פעולה קונקרטית של אי-הסכמה את הנורמה החברתית שטענה כי "זוהי זכות לשרת" ושהשירות הצבאי הוא מרכיב מרכזי ב"חוויה הישראלית" (מייזלס 1 ) ). הם דחו מכל וכל את ההסבר שראה בשירות הצבאי חובה שהיא זכות יתר. סירובם הלא-קונפורמי שומט את הקרקע מהטיעון שהגדיר את השירות הצבאי כחובה נכבדת ופוסל את האמת המקובלת הטוענת כי זוהי הקרבה המכבדת את המקריב.

סרבנים חברתיים אלה חשו שאין הם חבים דבר לחברה הישראלית. החברה נתפסה ככוח נוגד. המוסר של החברה הישראלית נתפס כישות מנוכרת אשר משוללת כל זכות לתבוע את זמנם, מרצם או רגשותיהם. כאילו טענו, כי הצבא המייצג את החברה הישראלית, אינו רשאי לתבוע מהם. מאחר והחברה העניקה להם מעט או לא-כלום, כך טענו-עשו, אין הם חבים לה דבר. מבחינתם נתפסה החברה והצבא כרשויות מדכאות. מבחינתם הייתה זו חברה לא צודקת. לא רק שהם לא חשו כמחויבים כלפיה, סלידתם הייתה מוצהרת ולא משתמעת לשתי פנים. סלידתם התממשה דרך פעולה ממשית של נון-קונפורמיות עמוקה והתנגדות עקבית לכללי ההתנהגות המקובלים בצבא ובחברה הישראלית-יהודית.

הצגה הסירוב החברתי מזווית זו בוחנת את פעולותיה של "החברה" ושל הצבא. הצגה שכזו מעונינת להתמקד בנקודות התורפה של המוסדות המגייסים, לא להתמקד בחולשות של המגויסים המסתייגים. אין כאן בחינה של דפוסי "כישלונם" או "נחשלותם" ההתנהגותית של העריקים או הנפקדים. אינני מעוניין לבחון את חוסר ההתאמה שלהם והעדר ההכנה או הנכונות של משפחותיהם. מבחינתי יש צורך תיאורטי להסביר את ההאדרה, להבהיר את הנורמה אשר הפכה בעבר ואולי הופכת בהווה, אם כי בפחות נכונות, את השירות הצבאי ל"פֶטיש" fetish תרבותי. האדרת השירות הצבאי הגיעה רחוק כל כך, עד כי נוצר דימוי שאין צורך לדון במשמעותה של המחויבות הנורמטיבית הזו לשירות צבאי. משקלה של נורמת השירות היה רב כל כך עד כי השירות בצבא הפך לנקודה אילמת. השירות הצבאי הפך לערך מובן מאליו. שירות צבאי היה למושג ומציאות מקובלת. מציאות מושרשת שאינה מצריכה הסברים או הנמקות. נוצר מצב תרבותי, פוליטי וחברתי שהעדר הצורך בהסבר הוא אשר מצריך הסבר. נראה כי כיום אנו ניצבים בפתחה של תקופה פוליטית המחייבת התמודדות עם נורמה חברתית אילמת זו של שירות צבאי.

את הנקודה הזו, נקודת האילמות התרבותית-חברתית של השירות הצבאי, הסירוב החברתי של המגויסים המסתייגים מדובב. טענתי היא כי את התהליך הזה, ניתן לעשות דרך המחקר התהייה והשאלה אודות אלה אשר מסלולם, גורלם ו/או החלטתם הביאום לפרוע את המקובל. דרך בחינת פעולתם של אלה אשר החליטו לפעול בניגוד למובן מאליו. אלה אשר סטו מהסדר המנותב של ההתנהגות הנורמטיבית; דרך בחינתם של אלה אשר קראו תגר על נוחותו של מוסד מרכזי זה בהוויית הישראליות-היהודית. אך בעיקר לראות את היחס שבין מגויסים המסתייגים אלה למנגנוני יצירתם החברתית. לבחון את המשמעויות התרבותיות של קיומם מבחינתם של רשויות הצבא, המדינה והחברה. לשאול כיצד הפכו מגויסים המסתייגים אלה לחלק מובן מאליו של נוף הסטאטוס התרבותי פוליטי של החברה היהודית בישראל. לבסוף, להעריך כיצד הגיבו מוסדות אלה לאתגר שהציב בפניהם הסירוב החברתי. מה היו שיטות ההכלה שננקטו על ידי הצבא לנוכח קיומו של סירוב חברתי שקט או בוטה אך קבוע זה.

המתודה שאני נוקט היא מתודה ידועה ומקובלת במדעי החברה ובעיקר בסוציולוגיה. אין כאן ניסיון האדרה או רומנטיזציה של הסירוב החברתי או של המגויסים המסתייגים. יש כאן ניסיון להבין את התוקף של הקיים ושל המובן מאליו באמצעות פעולת התנגדות פשוטה ויומיומית של פרטים. אחת הדמויות המרכזיות בסוציולוגיה, אמיל דורקהיים, נקט במתודת עיון שכזו. טענתו המרכזית הייתה כי אם ברצוננו להבין את הקונפורמיות החברתית, עלינו לעיין בהתנהגותם של הלא-קונפורמים. לבחון בעיון את הדרך שבה מגיבה החברה לפעולה של פריעת החוק. לנסות ולאמוד את הקשרים שבין פעולתם של פורעי הסדר החברתי ותגובתם של שומרי הסף ומשמרי הסדר החברתי. באמצעות ניתוח "קו התפר" שבין הנורמטיבי והפורע, ניתן לאמוד לא רק את קו התפר עצמו אלא גם את גודלו של התחום אותו הוא מכיל וגם את התוכן החברתי, תרבותי ופוליטי של הסדר הקיים. זוהי גם המתודה הננקטת על ידי חוקרים רבים הלומדים את ההיסטוריה של מוסדות כליאה בארצות שונות החל מפוקו ואו'בריאן לגבי צרפת, המשך באיגנטייף לגבי אנגליה וכלה ברוטמן לגבי ארצות הברית (Foucault 1977, O'brien 1978, Ignatieff 1978, Rothman 2002, Poster 1984 ) אני רוצה לבחון את קו התפר של הישראליות דרך בחינת הסרבנות החברתית של ישראלים-יהודים הפורצים את אחד ממקדשיה המרכזיים, אם כי המעורערים, של הישראליות הקיימת: את חובת השירות בצבא.

צבא וחברה או חברה צבאית?

צבא ההגנה לישראל (צה"ל) הינו מוסד מרכזי ביותר בחברה הישראלית-יהודית. צה"ל הוא גם תוצר ייחודי של חברה ישראלית-יהודית. ככזה, השפעתו ומשקלו בעיצובה של החברה הישראלית אינם יכולים להיות מוטלים בספק (Ben-Ari, Rosenhek and Maman 2002; Ben Eliezer 2002)(. עיון בכל אחד מתקציביה של מדינת ישראל או בכולם ביחד, מבסס קביעה זו. ניתוח הפרופיל החברתי-היסטורי של העלית הפוליטית (Peri 1983; Maman 1983) בישראל והשוואתה לפרופיל של שוכני הכלא הישראלי (צבאי או אזרחי) או עיון בייצוגן הפוליטי תרבותי של נשים בישראל והפרדוקסים הקשורים לשירותן הצבאי ((Izraeli 2002 (, יאושש קביעה היסטורית-חברתית ידועה כי העלית הפוליטית בישראל מאופיינת בבלבדיות מינית, אתנית ולאומית. עובדות אלה ידועות אך אין הן מובנות מאליהן (קימרלינג .(1993 כולן הן תוצר של יצירה חברתית. לכן הבנת משקלו של צה"ל פירושה הבנת מערכת הקשרים המסועפת, ההדדית ורבת הפנים שבין מרכיבים כלכליים, פוליטיים, חברתיים ותרבותיים בחברה הישראלית. ובכלל זה אי-השיויון האתני בין ישראלים וישראליות, יהודים, מוסלמים, נוצרים, דרוזים, בדואים ואחרים (סמוחה 1984; ליסק ;1984 סבירסקי 1995).

הקביעה כי אי-שוויון אתני וחלוקת כוח חברתי בין קבוצות התייחסות שונות של יהודים-ישראלים, הושפעו ועוצבו על ידי פעולתה של המערכת הצבאית בישראל אמורה להיות המשך הגיוני של הקביעה באשר למרכזיותו של צה"ל בחברה הישראלית. מאמר זה מתייחס להיבט האתני-פוליטי של השפעת הצבא על החברה הישראלית. יחד עם זאת הקשרים שבין אתניות, ג'נדר, מעמד ולאום מבנים "מערך שליטה") (matrix of domination)שהבנתו מחייבת ניתוח מקיף של יחסי גומלין אלה (Collins and Anderson 2001)(. . אין המאמר הנוכחי דן ב"מערך שליטה" זה. צמצומו ההכרחי של הדיון מהווה נקודת חולשה משמעותית ביותר של המאמר הנוכחי. דיון מקיף יותר יחרוג ממסגרת של מאמר אחד בכתב עת.

כמעט ללא יוצא מן הכלל, ניתוחים סוציולוגיים, פוליטיים ותרבותיים של יחסי חברה וצבא בישראל המנסים לאמוד את השפעתו של צה"ל על היחסים האתניים בישראל, פותחים את טיעוניהם בקביעה כי מעבר לפעולתו של צה"ל בהבטחת קיומה של המדינה, צה"ל עשה ועושה רבות למען הקבוצות החלשות בחברה הישראלית. הכוונה היא שצה"ל מסייע לקבוצות חלשות בין יהודים-ישראלים. יש המציינים את מפעל הנחלת הלשון העברית של שנות ה-50 ו"ביעור הבערות" של שנות ה-60 ( (כהן ועמרני 1989). אחרים מציינים את מעורבותו של צה"ל למען מיזוג גלויות וגישור פערים חברתיים (ארז, שביט, צור 1993). אחרים מעלים על נס את מפעלו אל הרמטכ"ל רפאל איתן בגיוסם של מי שנקראו מאוחר יותר "נערי רפול" או את שאלת השירות המלא, החלקי או אי גיוסם של בני שכבות חלשות לצה"ל (שרר 1996). ישנם המציינים את הקמתן של יחידות מיוחדות להכשרה של חיילים/ת שלא עמדו ב"סף הגיוס" של צה"ל (מש ודינאי 1994) או את תפקידו של הצבא כסוכן סוציאליזציה של "טעוני טיפוח" כלשונם (גבלי 1981) ). בקיצור, הנחלת השפה בשנות ה-50, "ביעור הבערות" של שנות ה-60, מחנה "מרכוס" של שנות ה-70, נערי רפול של שנות ה-80 והיחידה לקידום אוכלוסיות מיוחדות (מקא"ם) בשנות ה-90 מוצגים כנזר והוכחה למעורבותו הברוכה של צה"ל ביחסים החברתיים ואתניים בישראל.

נראה כי ההסבר להופעה החוזרת ונשנית של קביעה זו נעוץ בשתי הנחות יסוד תיאורטיות אשר הופיעו, באופן מוצהר או משתמע, בכל המאמרים המצוינים לעיל. ההנחה המקובלת הראשונה טוענת כי צה"ל הנו ישות "אל עדתית" או "חוץ אתנית". ההנחה השניה קובעת כי קריטריון המיון והפעולה של צה”ל הוא מריטוקרטי. בנוסף לצורך האמפירי לבחון קביעות אלה נראה כי הן מהוות מעין טכס הכשרה לשוני המקבע מסלול התפתחות מסוים ביותר לטיעונים תיאורטיים. מסלול טיעון זה נישען על העדפה ערכית מרכזית הטוענת כי את עומק הפלורליזם (הפיצול) בחברה הישראלית יש לראות במסלול כפול. מסלול ראשון "חיצוני" המבחין בין יהודים וערבים והשני "פנימי" בין יהודים (ליסק 1984, סמוחה 1984).

אם כך, אין ספק כי משקלו הכלכלי של צה”ל הוא עצום. בנוסף ברור כי צה”ל מעורב בעיצוב דפוסים של קריירות פוליטיות "שניות" למנהיגות הצבאית. צה"ל תורם רבות לקביעת סטאטוס חברתי של קבוצות ויחידים. צה"ל שותף בעיצוב מושגי גבריות ונשיות וכן מעורב הוא ישירות ביצירתה של חלוקת עבודה מסורתית בין המינים, מכאן כי הצבא תורם לביסוסם של מוסדות פטריארכליים בחברה הישראלית. בנוסף לצה"ל נגיעה ישירה ביצירתה של חלוקת העבודה האתנית והלאומית. צה"ל תורם ישירות להגדרת גבולות הישראליות בתוך החברה היהודית-ישראלית ולהבהרת הגבול בין יהודים ישראלים ופלסטינים אזרחי ישראל. מכאן כי מכל היבט רלוונטי, יהיה זה היבט כלכלי, פוליטי או תרבותי, או יהיה זה היבט של ג'נדר, אתניות או לאומיות, נראה כי מרכזיותו של צה”ל היא בעלת משמעות עמוקה. מאחר ולסוגי ההון הנוצרים באמצעות הקשר לצבא, ערך המרה שונה בשוק האפשרויות הפתוח בפני פרטים מקטגוריות חברתיות שונות, ומאחר ופעולתו של צה"ל מעניקה, מעגנת או מכשירה הון תרבותי, חברתי וסמלי באופן דיפרנציאלי לקבוצות חברתיות שונות (Izraeli 2002:5) ( ברור כי לא ניתן להבין את החברה הישראלית ואת אי השוויון בה ללא מרכזיותו של הצבא. צה"ל שותף ביצירה, שימור ובהצדקת אי השוויון בישראל. הבנת אי השוויון בישראל ללא משקל הצבא משולה להבנת גאות ושפל ללא השפעתו של הירח.

נראה לי כי כיום להיות ישראלי-יהודי פירושו טשטוש תחומים בין צבא וחברה במידה שכזו שצבאיותה של החברה הישראלית-יהודית אינה נתפסת עוד כצבאית אלא כמאפיין אזרחי ייחודי. בשארית המאמר אדון, אם כך, בשורשים התיאורטיים ובהשלכות, פוליטיות חברתיות אפשריות של הקביעה כי צה"ל הוא ישות "אל-אתנית". לאחר מכן אנתח את מושג המיון הצהלי, את מרכיביו החברתיים ואת יצירתה של הקטגוריה החברתית אותה כיניתי מגוייסים-מסוייגים לצה"ל.

צבא ההגנה לישראל כישות אל-עדתית

למרות שאין הקביעה כי צה”ל הוא ישות "אל עדתית" או "חוץ אתנית" מקובלת במידה שווה על כל החוקרים/ת, רבים תומכים בקביעה זו. תמיכה שכזו באה לידי ביטוי ברור בעבודות שונות אשר נכתבו בעבר על יחסי חברה וצבא בישראל. מהבולטות ביניהן אלה הן עבודותיהם של באודן ורואמני (Bowden 1976; Roumani 1977) לעומת זאת בקובץ מאמרים חדש הדן בצבא, מדינה וחברה ושיצא לאור בשנת 2002 ההיבט של יחסי צבא ויחסים אתניים בישראל כמעט ולא בא לידי ביטוי (Ben-Ari, Rosenhek and Maman 2002)

עמדה זו גם מקובלת גם על רבים מאזרחיה היהודיים של ישראל, אשכנזים ומזרחים כאחד. רבים רואים בצבא "שמורת טבע" אל-עדתית. אחד מהמאמרים הבודדים אשר בחן, ובמידה מסוימת פקפק בתוקפן של הנחות יסוד אלה נכתב על ידי סמוחה (1984 .( סבירסקי (1995) ) פסע צעד אחד נוסף מבחינה תיאורטית וטען כי יש קשר ישיר בין ההסללה במערכת החינוך, הריבוד בצבא ואי השוויון בחברה הישראלית. על פי סבירסקי צה"ל מהווה את כור יצירתה של הישראליות. וישראליות זו מובחנת על בסיס מעמד, עדה, ג'נדר ולאום (1995). העדרו של כל דיון בשאלת הקשר בין אתניות וצבא בישראל בקובץ המאמרים שפורסם ב- 2002 ("מזרחים בישראל" בעריכת שנהב ואחרים) מהווה אם כך שינוי בולט, אך לא ברור או מנומק.

במאמרו מציג סמוחה שתי גישות לחקר עדתיות וצבא בישראל. התיזה השלטת בישראל, אותה מבקר ומגדיר סמוחה כגישה התרבותית, רואה באתניות תופעה חולפת ופרה-מודרנית. על פי גישה זו הזדהות אתנית מוגדרת כהזדהות סובייקטיבית עם מורשת תרבותית משותפת. הזדהות שכזו מאפיינת יותר את היהודים אשר הגרו לישראל מארצות האיסלאם מאשר יהודים אשר הגרו לישראל מאירופה. במציאות חברתית מודרנית, טוענת התיזה השלטת, אתניות אמורה להיעלם. במקומה אמורה לצמוח זהות לאומית אחידה החוצה הזדהויות משניות ובכלל זה הזדהות אתנית (עדתית - בישראל). ההנחה המובלעת היא כי חשיפה ארוכת טווח למערכות מודרניות "מכשירה" את הנחשפים ליתר מודרניות בפעולת&#