דברים לערב לכבוד ארז ביטון

12.3.2006

סמי שלום שטרית

 

 

ארז היקר,

 

צר לי כל-כך שאני לא יכול להשתתף בערב הזה ולברך אותך בעצמי, כי כה חשוב לי להכיר לך תודה ענקית יחד עם הקהל המכובד והנפלא שהתכנס לכבודך. אני נרגש להתכבד לקרוא את שירך "תקציר שיחה" (גם אם קראו אותו לפניי), כי לאחר מכן, ברשותך, אני מרגיש חובה לומר דברים על השיר המיוחד והייחודי הזה ועל השירה שלך כולה ומשמעותה עבורי ועבור דור שלם.

 

תקציר-שיחה

מה זה להיות אותנטי.

לרוץ באמצע דיזינגוף ולצעוק ביהודית מרוקאית.

"אנא מן אלמגרבּ, אנא מן אלמגרבּ" (אני מהרי האטלס

אני מהרי האטלס),

מה זה להיות אותנטי

לשבת ברוֹוָל בצבעונין (כגאל וזרביָה, מיני לבוש),

או להכריז בקול: אני לא קוראים לי זייש, אני זייש (שם מרוקאי),

וזה לא, וזה לא,

ובכל זאת טופחת שפה אחרת בפה עד פיקוע חניכַיִם,

ובכל זאת תוקפים ריחות דחויים ואהובים

ואני נופל בין הֶעגות

אובד בבליל הקולות.

 

 

כשאני מציג את שירתו של ארז ביטון בפני תלמידיי – אני מתחיל מהשיר "תקציר שיחה" ומכריז בחגיגיות שלפנינו מונח שיר, שהוא מסוג השירים הבודדים שבעידן ספרותי ניתן לכנות אותם בתואר "שיר מְכונֵן", והוא כמובן הולך יחד עם השיר "שיר קנייה בדיזינגוב". "תקציר שיחה", ולא "שיר זוהרה אלפסייה" (שאני אוהב מאוד), הוא השיר המכונן של הקול הפואטי המזרחי, ומן הבחינה הזאת הוא מיטונימי לשירת ביטון כולה.

 

מי שרוצה להבין מאין נולד הניצוץ שהדליק את האש, מאין נחצב הקול ממנו בקעה השירה המזרחית בישראל, חייב להתחיל משני השירים האלה ומשם לשירתו של ביטון כולה. מן הבחינה הזאת אין לי נקודת התייחסות היסטורית קרובה אחרת להשוואה אלא ביאליק, במחילה, שהוא משורר ענק בדיוק משום שהוא המציא את קולו של דור שלם בשירה העברית האשכנזית. כמו ביאליק, ביטון ניצב בודד בצומת משברי של מפגש קשה ודורסני בין תרבויות, הוא תוהה ותועה בין שפות, בין עולמות, בין זהויות, הוא נקרע ומתחבט בין הקולות, אלה שמבקשים לפרוץ מבפנים ואלה שתוקפים מבחוץ, ואז... משהו בוקע מתוך מצוקת החיפוש הנוראה הזאת. הנה השורה העצומה הזאת שתמיד מעלה לחלוחית בעיניי: "ובכל זאת טופחת שפה אחרת בפה עד פיקוע חניכיים." רק מי שחיפש נואשות קול לזעקה יכול לחוש את כאב החניכיים הזה. אין בכל שירת ביאליק הגדולה אף לא שורה אחת כזאת שהצליחה לעשות לי את זה.

 

ומהו אותו פלא פנטסטי בשירתו של ארז ביטון? החיפוש הוא התגלית! החיפוש הוא התגלית! חיפוש הקול הוא הקול עצמו! הקול המחפש הוא הקול הנמצא! ארז ביטון, באמצע שנות השבעים, מסרב להאלם או לשורר בקול שאינו שלו, והוא ידע שעליו לעשות את הקשה מכל – לצאת למסע מפרך בחיפוש אחר קול לעצמו. ומשלא נמצא לו כזה, לא בדיזנגוף ולא ברוֹוָל, ברגע בו הוא חש "נופל בין העגות ואובד בבליל הקולות", בדיוק ברגע הזה הוא מוליד את קולו, דווקא שם מתוך הנפילה והאבדון. תרבות שלמה צריכה רק אחד כזה בדור, ואצלנו זה ארז ביטון! מתוך החניכיים הפקועים שלו נולד לנו קולנו מחדש. קולו של דור שלם שבא אחרי הדור הראשון, המושתק והאילם. היינו חייבים את הקול הזה - קול מלא ושלם, קול משלנו שדרכו נוכל להשתחרר, למרוד, לנבוע, לזעוק, לצהול, לשיר ולשורר ללא העמדת פנים, ללא מורא וללא בושה: בְּלָה חוֹפָא וּבְּלָה חְשוּמָה!

 

הסכר נפרץ ואת הזרם הענק הזה איש לא יוכל עוד לעצור, וגם אם יתעקשו לכנות אותו בתואר שֵד, אין בנמצא בקבוק שיוכל להכיל אותו. מן הבחינה הזאת ארז ביטון הוא עבור השירה והספרות הישראלית כולה, מה שהיו הפנתרים השחורים לחברה ולפוליטיקה הישראלית כולה. אני לא צריך את אבירי הספרות העברית בישראל כדי לקבוע בהחלטיות: ארז ביטון הציל את השירה העברית ואת הלשון העברית מאבדון. נסו לתאר את השירה והספרות בישראל היום, אלמלא הופיע קולו של ביטון אשר חיבר מחדש את העברית והשירה העברית אל מחוזותיה ואל אחיותיה הערביות, המזרחיות והים-תיכוניות. ללא זוהרה אל-פסייה, ללא חתונה מרוקאית, בלי "ערבים ויהודים נבוא", ללא זייש וללא המגרב, ללא סבתא פריחה וללא הקְסקַס, ללא ספר הנענע, ללא מנחה מרוקאית, ללא ציפור בין יבשות וללא אפיריון, היינו אולי, חס ושלום, מצטרפים לדהירה הסכיזופרנית של אחינו האשכנזים הלאה מכאן - רגליהם במזרח וליבם בסוף מערב. על כך הייתי מבקש להעניק לארז ביטון, לא רק את פרס ישראל לספרות, אלא את פרס נובל לספרות.

 

וכל זה יישמע מרוחק אם לא אסיים בסיפור אישי קצר –

 

כשהייתי חייל כתבתי שירים, או לפחות חשבתי שכתבתי שירים. יום אחד אבי, הסופר נהוראי מאיר שטרית, הביא הבייתה כתב-עת חדש – אפיריון - בעריכתו של ארז ביטון, שרק החל לצאת לאור. התרגשותי לא ידעה גבול, בלעתי כל מלה, הכל הסעיר אותי. החלטתי לשלוח שירים. הקלדתי שניים שלושה שירים במכונת הכתיבה של אבי, וצירפתי מכתב אישי שניסחתי ומחקתי אלף פעם. שלחתי את המכתב ביד רועדת וחזרתי לצבא. בחופשה הבאה המתינה לי מעטפה מאפיריון. התאכזבתי מיד לגלות את שיריי מקופלים בתוך המעטפה וכמעט שהשלכתי את המעטפה לפח מבלי לקרוא את מכתבו של העורך. אבל כן קראתי, בכל זאת, תודה לאל. המכתב אבד מאז, אבל את עיקרו אני זוכר: "אתה כותב יפה," כתב לי ביטון, "אבל שירה היא כמו סְכֵנָה, כמו חמין, תן לה להתבשל לאט ואל תמהר להרים את מכסה הסיר."

 

אחרי המכתב ההוא המתנתי לפחות חמש-שש שנים עד שהעזתי לפתוח את הסיר ולטעום. אין המשורר מעיד על סְכֵנָתוֹ, אבל לפחות דבר אחד אני יודע, מהסיר ההוא יצאו כמה תפוחי אדמה שחומים וחמים.

 

ולארז ביטון התודה והברכה.