השסע החברתי-כלכלי בישראל:

נייר עמדה מס' 21 (2000)

 

איריס ג'רבי וגל לוי (בהנחיית פרופ' רות גביזון)

 

אי-שוויון מעמדי, דפוסי הצבעה ומחאה

תופעת העוני נפוצה בישראל יותר מאשר במדינות המערב; בשנות ה-90 נמצאים כמחצית מכלל המפרנסים בה מתחת לסף מס ההכנסה. אי-השוויון בחלוקת ההכנסות נמצא אף הוא במגמה של החמרה מתמדת: בשנת 1998 היה חלקו של העשירון העליון של השכירים בהכנסה ברוטו גבוה פי 11.8 מחלקו של העשירון התחתון (הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, 1999). למרות הנתונים האלה לא הפכו העוני ואי-השוויון בחלוקת ההכנסות כשלעצמם לסוגיה השנויה במחלוקת פוליטית (הורוביץ וליסק, 1990, 132-124). בפרק זה נבחן את הטענה הזאת. במקביל נבדוק את הקשר שבין אי-השוויון לפעילות חוץ-פרלמנטרית כפי שהיא באה לידי ביטוי במחאה החברתית-כלכלית בישראל.

סמוחה (1993) מבחין בין רבדים, שהם קטיגוריות סטטוס חברתי-כלכלי, לבין מעמדות, שהנם קבוצות בעלות אינטרסים מובחנים ותודעה עצמית, המאורגנות באופן כלשהו ומנהלות מאבק לשם השגת האינטרסים שלהן. על-פי ההגדרה הזאת, ניתן לזהות רבדים במערכת החברתית בישראל, אך לא מעמדות. מהקרים שנסקרו בפרק השני של עבודה זו מעידים על כך, שמוקדי מתח אחרים בחברה הישראלית כמו השסע האתני, השסע הלאומי והשסע הדתי יוצרים פיצול אינטרסים בין המשתייכים לאותם הרבדים החברתיים. הסגמנטציה הזאת, לזיקות מתחרות של קבוצות ההשתייכות, מונעת את היווצרותה של סולידריות כלל מעמדית, המהווה תנאי לפעולה חברתית.

מחקרים שונים, העוסקים בניתוח דפוסי הצבעה ועמדות פוליטיות, אינם מבודדים בדרך-כלל את הגורם הכלכלי-חברתי מן הגורמים האתני, הדתי והלאומי. הבולטות והמרכזיות של שלושת השסעים האלה ממתנת, ולעיתים אף מנטרלת, את ההשפעה של המרכיב החברתי-כלכלי על העמדות וההתנהגות הפוליטית. אולם, הצירים המרכזיים שסביבם מאורגנת החברה הישראלית - הלאומי, הדתי והעדתי - אינם בעלי זיקה אחידה למעמד חברתי-כלכלי. שניים מהם - הלאומי והדתי - אינם תלויים בפער הכלכלי. בשל שורשיהם, ניתן להניח, שיימשך קיומם גם אם יבוטלו לחלוטין הפערים הכלכליים. הערבים אזרחי ישראל הוגדרו על-ידי סמוחה כ"מיעוט בלתי-נטמע" (1980, 33). ההגדרה הזאת ניתנת להחלה גם על המיעוט החרדי בישראל. מובחנותן והיבדלותן של שתי האוכלוסיות האלה אינה נגזרת ממעמדן הכלכלי. לכן, ההיבט הכלכלי של מיקומן הריבודי גם אינו מעצב את נטיותיהן הפוליטיות של הקבוצות האלה, אולם הוא יכול להשפיע על רמת מעורבותן הפוליטית. כך, אחת ההנחות הרווחות היא, שהציבור הערבי עובר תהליך מואץ של שינוי כלכלי-חברתי במסגרת תהליך הפיתוח של המשק הישראלי. חוקרים שונים מנתחים את התמורות האלה תוך שימוש במונחי תיאוריית המודרניזציה, ואחרים מסתמכים על מונחי תיאוריית התלות, אולם, קיימת ביניהם תמימות דעים באשר לעובדה, שהתמורה במצבם הכלכלי של הערבים בישראל חוללה תמורה מקבילה באופי מעורבותם הפוליטית. השינוי המשמעותי במצבם הכלכלי הפך את הערבים בישראל מגורם פסיבי לשחקן פעיל יותר בזירה הפוליטית הישראלית בפרט, ובקונפליקט הישראלי-ערבי בכלל (139 ,1983 ,
Al-Haj and Yaniv).

המתחרה המרכזי והבולט בזהות המעמדית הוא הפער האתני. הפער הזה מבטא את הזהות המעמדית ובו-בזמן מלבה אותה.

הציבור הרחב תופס מעמדות במונחים עדתיים. הדאגה לגבי אי-השוויון מוגבלת כמעט באופן מוחלט לפער החברתי-כלכלי בין מזרחים לאשכנזים. לדידם של רבים, אי-שוויון פירושו פער עדתי בהזדמנויות ובמשאבים, והבעיה העדתית הנה למעשה בעיית אי-שוויון מעמדי בין העדות (סמוחה, 1993, 178).

כך, אי-השוויון המעמדי חופף לאי-השוויון האתני, כאשר הערבים - הקבוצה הענייה ביותר - אינם זוכים לתשומת לב ציבורית בהקשר זה (הנושא נדון בהרחבה על-ידי אבו-ריא וגביזון, 1999). בהמשך הדברים נתמקד בביטוייו הפוליטיים של השסע העדתי. השסע הזה מזוהה, כאמור, עם בעיית אי-השוויון המעמדי. זיהוי זה אינו תקף במלואו לגבי השסעים הלאומי והדתי, שביניהם לבין השסע המעמדי מתקיימת חפיפה חלקית בלבד.

חומרתו של השסע האתני באה לידי ביטוי פוליטי במספר אירועים בולטים: במרד ואדי-סאליב ב
-1959, בתנועת המחאה של הפנתרים השחורים ב-1971, באופי "העדתי" החריף של מערכת הבחירות לכנסת ב-1981, במחאה בעקבות פרשת אבו-חצירה בשנים 1985-1984 ובהופעתה של ש"ס ב1984-. לאורך זמן, ניתן לאבחן שסע זה גם בדפוסי ההצבעה של המזרחים עבור הליכוד, ואחר-כך עבור ש"ס. לטענת שמיר ואריאן (1982), מחדל קליטתם של העולים בשנות ה-50, בעיקר של יוצאי אסיה ואפריקה, יצר תחושות ניכור, שהופנו כלפי מפא"י, שהייתה המפלגה הדומיננטית באותה התקופה. בשל השינויים הפוליטיים, החברתיים והכלכליים במהלך שנות ה-60 וה-70, חל שינוי גם במידת התלות של המזרחים בממסד הקולט, המפלגתי והמדינתי, מחד גיסא, ובמידת התסכול שחשו המזרחים עקב תהליך קליטתם, מאידך גיסא. לטענת שמיר ואריאן, תחושות התסכול האלה קיבלו ביטוי מובהק בבחירות 1977 והן מסבירות את המהפך הפוליטי. עם זאת, השינוי בדפוסי ההצבעה של המזרחים ניכר למעשה כבר בבחירות 1973, בהן התגלה האופי האתני של ההצבעה לליכוד ולמערך: מרבית מצביעי הליכוד היו מזרחים ואילו מרבית מצביעי העבודה היו אשכנזים (שפירא, 1989, 178).

הסבר אחר מדגיש את היותם של המזרחים קבוצה פריפריאלית-למחצה במבנה החברתי של ישראל (1998 ,
Peled). כד, המזרחים ממוקמים בין המיעוט הערבי - שהוא קבוצה פריפריאלית הן על-פי הפרמטרים המעמדיים והן מבחינת השתייכותו הלאומית - לבין הקבוצה הדומיננטית, שהיא יהודית-אשכנזית בעיקרה. לכן, מהווה דפוס ההצבעה של המזרחים למפלגות המדגישות את מצען הלאימי, ואף הלאומני, ביטוי למיקומם המעמדי, מחד גיסא, ולשאיפתם להיות מזוהים עם הקבוצה הדומיננטית, ולא עם זו שמתחתם, מאידך גיסא.

התופעה הזאת מסבירה, בין היתר, גם את אי-הצלחתן של מפלגות המזוהות כמפלגות עדתיות עד להופעתה של ש"ס (הרצוג, 1986). ביטוי קיצוני לכך היה דפוס ההצבעה למפלגת "כך," בראשותו של מאיר כהנא, בבחירות 1984. בבחירות האלה זכתה "כך" בתמיכה משמעותית בעיקר באזורים, שרוב האוכלוסייה בהם היא יוצאת אסיה-אפריקה. שפיר ופלד (1986) ערערו על היות הגורם העדתי משתנה המסביר את דפוס ההצבעה לכהנא. הם הציעו הסבר חלופי, ולפיו דפוס ההצבעה הזה קשור למצבו התעסוקתי של המצביע; וליתר דיוק, ממצאיהם העלו, שרמת השכלה נמוכה או העדר השכלה (הנמצאים בדרך-כלל במתאם גבוה עם השתייכות מעמדית נמוכה) היטיבו לנבא תמיכה אלקטורלית בעמדותיו האנטי-דמוקרטיות הקיצוניות של כהנא. הרקע התיאורטי של עבודתם מבוסס על תיאוריית השוק המפולח, המניחה שעובדים בעלי שכר גבוה יחסית יגיבו לחדירתם לשוק העבודה של מתחרים מקבוצות אתניות אחרות, המתפשרים על שכר נמוך יותר עבור אותה עבודה, על-ידי נקיטת אחת משתי אסטרטגיות: הראשונה היא אסטרטגיית הקסטה (
caste), שבאמצעותה מוגבלים העובדים המתחרים לעיסוק במקצועות שוליים, נמוכי-הכנסה ונמוכי-סטטוס. השנייה היא אסטרטגיית ההדרה (exclusion). נקיטת האסטרטגיה הזאת מרחיקה לחלוטין את המתחרים נמוכי-השכר משוק העבודה. מפלגת כך הייתה היחידה שקראה לגירוש כל הערבים, אזרחים ולא אזרחים כאחד, מבתיהם בישראל ובשטחים. התמיכה בעמדות האלה ביטאה, לדעת החוקרים האלה, מעבר מאסטרטגיית הקסטה לאסטרטגיית ההדרה. המעבר הזה נעוץ, לדעתם, באיום הגובר של האבטלה. באזורי הפריפריה, איום הפיטורין, הנובע מהעסקתם של פועלים ערביים זולים, הנו אקוטי.

במחקר מאוחר יותר (1990 .
Peled), מאשש פלד את התזה הזאת. לטענתו, היהודים המזרחים מתחרים בשוק העבודה עם הערבים יותר מהיהודים האשכנזים. לאחרונים יש ייצוג-יתר בעיסוקים שלערבים אין כל סיכויי לחדור אליהם. התחרות הא-סימטרית הזאת מהווה מפתח להבנת העוינות של המזרחים כלפי הערבים. ממצאיו מלמדים, שככל שיורד הסטטוס ההברתי-כלכלי וגוברת אי-היציבות התעסוקתית גדל בהתאמה הסיכוי לתמיכה בעמדות כהניסטיות (97 ,1990 ,Peled).

הספרות המחקרית העוסקת בש"ס דנה אף היא בהרחבה בגורם האתני. לגורם זה מיוחסת ההצלחה האלקטורלית של ש"ס במערכות הבחירות ב1984- וב1988-. ממצאיו של פלד (1998 ,
Peled) מסיטים את הדגש מן ההסבר האתני להסבר המעמדי. לטענתו, הצבעתם של המזרחים למפלגות החרדיות (ש"ס ואגו"י) בבהירות 1988 נבעה מטעמים חברתיים-כלכליים. הסטטוס החברתי-כלכלי הנחות של המזרחים בחברה הישראלית נותר בעינו גם בתקופת הליכוד. בשנות השלטון שלו גדלו שיעורי האבטלה בערי הפיתוח, שבהן שיעור גבוה של מזרחים. גם התחרות בשוק העבודה המשני בין יהודים וערבים הלכה וגברה. המזרחים תמכו בש"ס כהצבעת מחאה כלפי ממשלת הליכוד על כך שלא שיפרה את מצבם החברתי-כלכלי (1998 ,Peled). למחאה הזאת נלוותה המשיכה של המזרחים אחר המסר הכפול של ש"ס, שהדגיש את רעיון האחדות והשוויון הבסיסי של כל היהודים באשר הם יהודים (ללא קשר למוצאם או לסטטוס הכלכלי שלהם) מחד גיסא, ודחה את המודרניות והציונות, שני ערכים שנוצלו להנצחת הסטטוס הנמוך של המזרחים מאידך גיסא (לוי, 1995; 1998 ,Peled).

דון יחיא (1990) מציע הסבר אחר, הממעט בחשיבותו של הסטטוס החברתי-כלכלי ומדגיש את השילוב בין הגורם הדתי והגורם האתני כסיבה העיקרית שאפשרה לש"ס לזכות בעמדת הבכורה בין המפלגות הדתיות בבחירות לכנסת ה12-. השילוב שנוצר בין הגורם הדתי והגורם האתני, מיוחס לתגובת הנגד של חוגים בעדות המזרח לתהליכי החילון שלהם נחשפו עם הגיעם ארצה. כתוצאה מהשילוב הזה נעשה הנושא האתני, לטענתו של דון יחיא, לגורם העיקרי לתמורות שחלו בכוחו הכולל של המחנה הדתי וביחסי הכוחות בין המפלגות הדתיות השונות.

מעמד נמוך, מצוקה כלכלית, ותחושת קיפוח חברתי מוצאים אפוא את ביטויים הפוליטי הפרלמנטרי. אולם, בין החוקרים לא קיימת תמימות דעים באשר למרכזיות השפעתם, או באשר לבלעדיותם כמשתנים המסבירים תמורות פוליטיות. לימן-וילציג (1992) בוחן את התפתחות המחאה החוץ-פרלמנטרית בארץ תוך הדגשת מרכיביה העיקריים. הוא מחלק את התקופה שבין 1949 ל1986- לארבע תת-תקופות, שייסקרו להלן (ראו טבלה 20).

 

טבלה 20                                 סך כל אירועי המחאה לפי נושא בכל אחת מן התקופות

תקופה         

פוליטי   

כלכלי               

דתי

חברתי     

סה

1949-1954     

41

133

36

116

326

אחוזים

12.6

40.8

11.0

35.6

100

1955-1970     

176

127

136

182

621

אחוזים       

28.3

20.5

21.9

29.3

100

1971-1978     

312

137

97

426

972

אחוזים       

32.1

14.1

10.0

43.8

100

1979-1986     

562

345

255

454

1616

אחוזים       

34.8

21.4

15.8

28.1

100

מקור: לימן-וילציג, 1992, מתוך הטבלאות בעמ' 43, 48, 51, 57.



1954-1949: תקופת מחאת הקליטה

מן הטבלה עולה, שבתקופה הראשונה, יותר מ-40% מן ההפגנות נבעו מסיבות כלכליות. התקופה הזאת, הידועה כתקופת הצנע, אופיינה במצוקת העולים (בייחוד העולים ממדינות ערב) ובמוגבלות המשאבים שעמדו לרשות המדינה. כדי להתמודד עם הקשיים האלה נקטה הממשלה מדיניות של קיצוב. בשנים 1954-1953, לדוגמא, ירד התל"ג לנפש ב-14.3%, ובשנת 1952 בלבד ירדה ההכנסה הריאלית ב-10.6%. הבעיה המרכזית בתקופה הזאת הייתה האבטלה, וההפגנות כוונו, בין היתר, נגד מדיניות הקצבת מוצרים, נגד מחירים נמוכים מדי (מבחינת היצרנים), נגד חלוקה לא הוגנת של מוצרים שבקיצוב, נגד אוזלת היד של השלטונות כלפי השוק השחור, נגד נטל המסים הכבד ונגד שכר הלימוד הגבוה. אירועי המחאה בעלי הרקע החברתי נסבו סביב סוגיות הדיור, רמת החיים הנמוכה או אי-הספקת שירותים ממלכתיים חיוניים (שם, 43). רוב פעולות המחאה, באותה תקופה, נבעו אפוא מן הבעיות החברתיות-כלכליות אשר נוצרו על רקע דלות משאביה של המדינה ועומס היתר שהוטל עליה. מדיניות הקיצוב נזנחה, בסופו של דבר, בגלל הלחץ של המעמד הבינוני, שהצביע נגדה בבחירות 1951 (29 ,1997 ,Levy).



1970-1955: תקופות ירידות המחאה

באמצע שנות ה-50 החלה התאוששות כלכלית. מסוף 1954 עד 1970 עלתה ההכנסה הריאלית ב-4% לשנה בממוצע, הצריכה הריאלית לנפש עלתה ב-99%, ותל"ג לנפש עלה (במונחים ריאליים) ב-128%. עם זאת, יש לציין, שהגידול ברמת אי-השוויון נמשך גם בתקופה הזאת.

מן הטבלה עולה, כי בתקופה הזאת היה שיעור ארבעת נושאי המחאה דומה. התקופה השנייה לא התייחדה בשום נושא מחאה. כמו כן, לעומת הממוצע השנתי, של 54 אירועי מחאה בשנה, ירד הממוצע לשנה בתקופה השנייה ל
-39 – ירידה של כ-28% (לימן-וילציג, 1992, 47).



1971-1978: תקופת מחאת הדור השני

בתקופה השלישית חלה עלייה דרמטית במספר אירועי המחאה לעומת קודמתה. פרץ המחאה החל ב-1971 עם הופעת הפנתרים השחורים הישראלים בשכונת העוני הירושלמית מוסררה. ועדת החקירה, שהקימה הממשלה בעקבות גל המחאה הזה, מצאה, כי מהבחינה האובייקטיבית לא הייתה עילה למחאה. כלומר, על-פי רוב הנתונים (הכנסות, דיור וכדומה) הצטמצם הפער החברתי-כלכלי בין מזרחים לאשכנזים בשנות ה-60. לימן-וילציג מסביר את התופעה כך:

תסיסה חברתית עלולה להתפרץ גם כשמצבו של המעמד
התחתון ככלל משתפר (דה-טוקויל), שכן במקביל הולך מצבן שלתת-הקבוצות החלשות ביותר במעמד הפועלים ומחמיר החמרה אבסולוטית או יחסית (מרכס). הפנתרים השחורים היו למעשה העניים ביותר ברובד התחתון (שם, 54).

תחושת המצוקה של המזרחים העניים אף הוחרפה על רקע גל העלייה הגדול מברית-המועצות בראשית שנות ה
-70. לטענתו, תחושות הקיפוח של תושבי השכונות הופנו אפוא כלפי הממסד, כלפי בני העדות שלהם שהתקדמו וכלפי העולים החדשים, שנהנו מהטבות בקליטתם.

הפנתרים השחורים נעלמו תוך זמן קצר יחסית מהזירה הפוליטית. אחת הסיבות לכך הייתה, שהתגלעו ביניהם חילוקי-דעות פנימיים לגבי המידה שבה יש להדגיש את ההיבט המעמדי במאבקם, ומכאן לגבי סוגיית החבירה עם קבוצות שוליים אחרות, זאת לעומת הנאמנות לערכים הציוניים (ברנשטיין, 1979, 77; חסון, 1987, 60). בפילוג שחל בתנועה באו לידי ביטוי הניגודים שבין הקבוצות המעמדיות, המפולגות על בסיס לאומי.

 

 

1979-1986: תקופת המחאה השגרתית

 

התקופה הזאת מאופיינת במספר רב של הפגנות ובכך, שלראשונה היוותה המחאה הפוליטית את עיקר פעילות המחאה - דבר המוסבר בחתימת הסכם השלום עם מצרים ומלחמת לבנון. המחאה הכלכלית גדלה בתקופה הזאת במתינות יחסית למחאה החברתית. אולם, כאשר בוחנים את דפוסי המחאה החברתית מתברר, כפי שמסביר לימן-וילציג (1992, 62), שמחאה בתחום אחד יכולה לשקף בעיה בתחום אחר לגמרי. כלומר, קיימת "השפעת מעבר" מנושא לנושא שלכאורה לא מתקיים קשר ביניהם. לדוגמא, ב-1979 הגיעה האינפלציה לרמה חסרת תקדים (תלת-ספרתית)י עם זאת, הלחץ החוץ-פרלמנטרי הופנה לסימפטום של הבעיה ולא לגורמיה העיקריים - המחאה הופנתה כלפי עליית מחירי הדירות (במונחים דולריים עלה המחיר הממוצע של הדירות פי שלושה בשנים 1980-1978).

לסיכום הסקירה ההיסטורית טוען לימן-וילציג, כי בניגוד לדעה הרווחת בארץ, התחום החברתי הוא שעמד במוקד הפעילות החוץ-פרלמנטרית, ולאו דווקא התחום הפוליטי. במקום השלישי, ובפיגור משמעותי מהאחרות, עומדת המחאה הכלכלית (על אף הבולטות שלה בתקופה הראשונה).

באמצעות סדרת ניתוחי רגרסיה בדק לימן-וילציג את הקשר שבין משתנים שונים לבין עצם ההשתתפות בפעילות מחאה בכלל, ובכל אחד מנושאי המחאה בפרט. שני המשתנים הכלכליים, שהתבררו בניתוח הרגרסיה כבעלי קשר מובהק עם המחאה הכלכלית, היו אבטלה ואינפלציה. עוד עולה מן הניתוחים האלה, שככל שרמת ההשכלה וההכנסה האישית גבוהות, כך עולה רמת ההשתתפות במחאה (לימן-וילציג, 1992, 88). גורם המיסוי הוא אחד מן המשתנים המשפיעים על מחאתם של בעלי היכולת. המבנה הפרוגרסיבי של מס ההכנסה בישראל ממקד את עיקר הנטל בבעלי ההכנסות הבינוניות-גבוהות. לפיכך, המגיבים הם אלה הנפגעים יותר מהכבדת נטל המס.

הסבר אחר, המבוסס על תיאוריות של קיפוח יחסי, מעלה את ההשערה, כי הפועלים המנוצלים - אוכלוסיית העשירונים הנמוכים - הם שיובילו את המחאה הציבורית. קיימים סימנים שונים המעידים על חולשתה של הגישה הזאת. ההסבר הזה הופרך לחלוטין כאשר הוכלל מדד ג'יני בניתוחי הרגרסיה. המדד משקף את פער ההכנסות היחסי בין העשירונים, ומשמש אבן בוחן לקיפוח יחסי. התוצאה מלמדת, כי מדד ג'יני אינו גורם בעל משקל בקיומה של מחאה. כלומר, לתיאוריה הזאת אין תוקף בהקשר הישראלי (שם, 104). אולם, המגמה הכללית של מחאה מצומצמת בקרב בעלי הכנסה נמוכה מופרת בנסיבות מיוחדות. הנסיבות האלה מוגדרות על-ידי לימן-וילציג כ"עומס קריטי" (Critical Mass) הן בכלכלה והן במגורים (צפיפות יתר, אבטלה בשיעורים גבוהים וכדומה). מעוטי יכולת נוטים להשתתף בפעילות מחאה כאשר הקשר בין מצבם הכלכלי לבין המדיניות הכלכלית של הממשלה הנו ישיר וגלוי.

החרפת אי-השוויון המעמדי במדינת ישראל אינה מלווה אפוא בהתגברותם של ביטויי המחאה החוץ-פרלמנטרית, כצפוי בתנאים האלה. סמוחה, כאמור, הדגיש את הזיקה בין אי-השוויון המעמדי לבין אי-השוויון האתני. לטענתו, שיכוך הביטויים של הקונפליקט הבין-אתני, הוא עצמו מדד של דומיננטיות אתנית. כלומר, קיומה של דומיננטיות אתנית מונעת, כשלעצמה, את התפרצותו ואת מימושו של הפוטנציאל הקונפליקטואלי. סמוחה (1993, 176-178) מציג כמה הסברים נוספים לכך, שאין הסלמה במחאה. בין אלה הוא מונה את יבוא ההון האדיר הקבוע, המרחיב את מבנה ההזדמנויות, ממתן תחרות וחונק (כהגדרתו) את התפתחותה של תודעה מעמדית. בתנאים האלה, צבירת הון פרטי אינה תוצאה ישירה והכרחית של ניצול עובדים, אלא בעיקרה תוצאה של הפרטת כספי ציבור, המועברים מהמדינה לעידוד צמיחה כלכלית. גם מדיניות הרווחה, המכוונת למניעת התפשטות עוני משווע והיווצרות תת-מעמד בסקטור היהודי, מנטרלת את פוטנציאל המאבק המעמדי. סמוחה מייחס גם להסתדרות תפקיד מכריע בטשטוש הסכסוך המעמדי.

לבסוף, מציין סמוחה את תפקידו המרכזי של הסכסוך הישראלי-ערבי בהקהיית ההבחנות והמתיחויות המעמדיות בקרב היהודים: "הסכסוך החיצוני מחזק זיקות כלל-חברתיות, מטפח פטריוטיזם ומסיט את תשומת הלב מאינטרסים צרים יותר." הטענה הזאת מבוססת על המסורת המרקסיסטית, אשר התייחסה לנטיות המיליטריסטיות כחלק אינהרנטי מחלוקת העבודה החברתית, בשל תרומתן לשיכוך מתחים חברתיים על-ידי החצנתם לרמה הבין-לאומית. יגיל לוי, שניתח את יחסי הגומלין בין מדיניות החוץ של ישראל לבין התפתחות היחסים הבין-עדתיים, טוען:

הבלטתן של התבניות הכוחניות מציגה את מעמד המדינה כנתון מעל למחלוקות כיתתיות, ותומכת בהצגת משוואת החליפין הממירה את נתינותו של הפרט בקבלת הגנה מטעם הריבון. [...] הסדר פוליטי זה הוא דל-עלויות, במסגרתו תופשים נתיניו את המדינה כאוניברסלית והביטחון הקיומי המוענק להם על-ידה נתפש כמשאב. זהו משאב חליפי למשאבים אחרים, פוליטיים וחברתיים, משאבים שהקצאתם כרוכה בשינויה של חלוקת העבודה החברתית-פוליטית. לפיכך, הבלטה של הקצאת המשאב הקיומי יכולה להפחית תביעות להקצאתם של משאבים אחרים ובכך לשעתק את מעמדם הנתיני של חברי הקהילה הפוליטית (לוי, 1993, עמ' ג'; וכן ראו לוי, 1996).

לוי מייחס למדינה תפקיד פעיל בהבלטת תבניות השיח הכוהניות. הטענה הזאת שנויה במחלוקת, אולם מעבר לבעייתיות הזאת טען ליסק עוד בתחילת שנות ה-70, כי "אין ספק שמצב ההתבצרות הצבאית והפוליטית [...] עזר רבות בנטרול והקפאת הרגשות התסכול בקרב קבוצות שונות" (274 ,1975 ,
Lissak).

 

 

 

כל הזכויות שמורות למכון הישראלי לדמוקרטיה