התנועה שוב זורמת עד קיבוץ גלויות

נעמה נגר

 

הניתוק של רצף הזהות נוצר בגלל עצם קיומן של מדינת ישראל ושל הציונות. עכשיו לא ניתן עוד לדלג על משוכת העבר כאילו לא היה. עלינו להיוולד מחדש מתוך המשבר. על "מזרחיות וערביות"

 

במבט ראשון קשה להבין את כותרתה של התערוכה "מזרחיות וערביות". איך קראתם את הכותרת? בחולם מלא, כשם תואר, או בשורוק, כשם עצם? הנטייה הטבעית היא לקרוא כשם תואר, ולא היא. הקריאה של המלים "מזרחיות וערביות" כתיאור, ולא כשם, היא לכאורה ברורה מאליה, אך האם אנו בטוחים שאנו יודעים מהי "מזרחיות"? ולמה בדיוק הכוונה ב"ערביות"? שאם ה"מזרחיות" מבטאת את "ערביותם" של יהודים, מהי ביחס ל"ערביות"? ואגב כך, מדוע "מזרחים" ולא "יהודים-ערבים"? ומהו ה"מזרח" לעומת "ערב", ומהי ה"ערביות" כלפי המזרחים, דווקא, שאיננה כלפי ה"יהדות" באופן כללי? ומדוע היא אינה "פלסטיניות"?

האם החיבור בין "מזרחיות" ל"ערביות" הוא חיבור תרבותי, הקשור בשורשים המשותפים במזרח התיכון? או שאולי החיבור אינו רק תרבותי, אלא היסטורי-פוליטי, כלומר, מתייחס לא רק להיסטוריה, אלא גם למצבם של המזרחים ושל הערבים כיום? אולי הקשר נוצר דווקא כתוצאה מהמפגש כאן, במדינת ישראל, על כל הכאב שבו, ובהקשר של קונפליקט הזהויות בתוכה כיום?

 

מסע תיאורטי קצר

התערוכה "מזרחיות וערביות", פרי יוזמה של שולה קשת, האוצרת אותה ביחד עם זאהד חרש, הוקמה הודות לשיתוף פעולה יוצא דופן בין שני ארגונים הפעילים בתחומי הצדק החברתי: מרכז מוסאוא לזכויות האזרחים הערבים בישראל, והקשת-הדמוקרטית-המזרחית. בחודש האחרון הם פתחו, יחד עם אמנות-לעם ומתא"ן, שש תערוכות: באשקלון, בבאקה-אל-ע'רביה, בכפר-קאסם, במצפה-רמון, בפקיעין ובראשון-לציון. כל אחת מהתערוכות עוסקת בנושא אחר: זהות, מפגש, מרחב, פצע, שורשים, ושכחה וזיכרון.

הניסיון להגדיר את ה"מזרחיות" הגדרה חיובית נזקק ל"ערביות". בגלל הניתוק מרצף הזהות, דרוש אחר-קרוב להשתמש בו, כזה שיעיד על המכנה המשותף. עד כאן הכל טוב; בכל מערכת יחסים יש שימוש הדדי. הבעיה היא בהצבה שמשרתת אך ורק את השימוש ההדדי. הצבה שמשחזרת את היחס של מדינת ישראל כלפי המזרחים, הלוא היא ההשוואה-לשם-רווח-פוליטי: לספור פליט מול פליט ורכוש מול רכוש.


חגי רם כתב לאחרונה, בגליון "תיאוריה וביקורת" מס' 26, כי "...הדיון הישראלי במזרחים... כולא אותם בשתי דיכוטומיות: גלות/ארץ-ישראל ומזרח/מערב". למעשה, אפשר לומר שבהיסטוריה של הדיון ב"זהות מזרחית" ניתנו למונח שתי הגדרות שונות. הראשונה, נקרא לה "חיובית", יוצאת מתוך נקודת הנחה שיש תוכן מהותי, ייחודי, בהוויה של "מזרחי". האחרת, ה"שלילית", טוענת שה"מזרחים" נוצרו לא כל-כך בגלל מכנה משותף פנימי (שכן הם באו מתרבויות שונות וחוויות היסטוריו-פוליטיות שונות וכו'), אלא בגלל סיבות חיצוניות, קרי, יחסיהם עם סוכני הציונות ועם מדינת ישראל. ההבחנה הזו מתארת נכונה גם את האופן שבו מזרחים מגדירים את עצמם, ולא רק את המבט החיצוני עליהם.

קשה להמעיט בערכו של ההבדל בין שתי ההגדרות. אם "מזרחי" הוא מונח בעל תוכן וזהות משלו, אזי אין חפיפה בינו לבין "ישראלי". הוא יכול להיות ישראלי, אבל אחר. למרות יהדותו, הוא עלול להיות, נניח, קרוב יותר ל"ערבי" מאשר ל"ישראלי". ואם "מזרחי" הוא, לעומת זאת, רק תוצא לוואי של ישראל (ומדיניותה), אזי הוא אינו מאיים על ה"ישראלי", על הקיבוץ הישראלי שאנו מנסים ליצור, אלא משמש תוספת קישוטית לרב-גוניותה של החברה

 

כבר לא בדיוק ערבים, אבל מנסים

האוואנגרד ה"מזרחי" בישראל, שהקשת-הדמוקרטית-המזרחית היא ממוביליו, מנסה בשנים האחרונות לחזק את ההגדרה ה"חיובית" של המזרחיות, ועושה זאת במיוחד מנגד לעסקנות הפוליטית ה"ספרדית", זו שניזונה מרגשות העזובה שבהגדרה ה"שלילית".

קשת היא ממייסדות אחותי ופעילה בקשת-הדמוקרטית-המזרחית, ו"מזרחיות וערביות" שאצרה היא דוגמה מייצגת לניסיון כזה. השאלה היא האם היא מצליחה להתרחק מן ההגדרה השלילית? ולשם מה נחוצה לה ה"ערביות"?

נתחיל בשאלה הראשונה. בביקורת נוקבת שכתב שמעון בוזגלו על הספר "חזות מזרחית" ועל קטלוג האמנות שבו (מתוך תערוכה שאצרה טל בן-צבי) הוא שאל: "מה פה מזרחי?". השאלה הזאת אינה רק רצויה, אלא אף מבורכת. היא מזמינה אותנו לבדוק מהו אותו התוכן ה"מזרחי" וכיצד הוא מתייחס אלינו, ומותר גם לשאול אם יש בכלל דבר כזה, "מזרחיות". האמנות ה"מזרחית" – ולפחות זו שמתייגת עצמה ככזו – מונעת, גם אם לא ביודעין, על-ידי שאלות וביקורות כמו זו של בוזגלו.

יש מקום לבירור נוסף, מקיף. כזה שיכלול את כל מי שזהותם נשללה, נקטעה מהרצף, הוצאה מקונטקסט. יש מקום להכללת עוד רבים טובים ומודרים. לשם כך צריך לבצע "קיבוץ גלויות"(!). לקשור זו לזו את הזהויות השונות.


יש ב"מזרחיות וערביות" עבודות שנראה כי "מה פה מזרחי" היא בדיוק השאלה שמניעה אותן. עבודות שמנסות לחפש ולחשוף את ה"מזרחיות" שבזהות באמצעות העיסוק בסיפור האישי, למשל. השאלה היא מה הן מוצאות. אני מוצאת שההגדרה העצמית של מזרחים רבים היא יותר בגדר שאיפה מאשר בגדר זהות ממשית עכשווית. הגדרה נוסטלגית בחלקה ו-wannabe-ית בחלקה האחר. ניסיון לשחזר את הרצף שנקטע, "לחזור לשורשים". 
השאיפה הזאת למצוא, ובעצם להמציא, את הזהות ה"מזרחית" ככזו שמסמלת מצב עניינים רצוי, ולא מצוי, מובילה הרבה מאוד מהעשייה ה"מזרחית" בשנים האחרונות. את העשייה הפוליטית, החברתית והאמנותית כאחת.

 

בין שני הקטבים

זה מביא אותי לשאלה השנייה: מהו החיבור ל"ערביות"? למה תמיד מציבים מזרחים מול פלסטינים? יש כמה סיבות לכך, ובדרך-כלל ניתן למצוא רבות מהן, אם לא את כולן, בפרויקטים כמו "מזרחיות וערביות".

ראשית, הניסיון להגדיר את ה"מזרחיות" הגדרה חיובית נזקק ל"ערביות" בגלל הניתוק מרצף הזהות, התרבות, המרחב. זאת, הן מתוך ניסיון לחדש את הדיאלוג התרבותי שמתוכו עוצבה בעבר הזהות המזרחית, והן בגלל הצורך באישורו של ה"מקור האותנטי" לאמינות של הזהות שלנו. דרוש לכך אחר-קרוב, כזה שיעיד על המכנה המשותף. במלים אחרות, מדובר בשימוש. אנחנו משתמשים בהם. עד כאן הכל טוב; בכל מערכת יחסים יש שימוש הדדי. גם הפלסטינים, מצדם, משתמשים במזרחים כדי "להמתיק את הגלולה" לקהל הישראלי.

אז איפה יכולה להיות הבעיה? בהצבה שמשרתת אך ורק את השימוש ההדדי. הצבה שמשחזרת את היחס של מדינת ישראל כלפי המזרחים, הלוא היא ההשוואה-לשם-רווח-פוליטי: לספור פליט מול פליט ורכוש מול רכוש (כפי שעושים עד היום במשרד המשפטים, בציפייה ל"חלון ההזדמנויות" שיאפשר לנעול על בריח את קופת השרצים לתמיד). ההצבה הציונית ביקשה להדגיש את השונה על פני המשותף, ואילו זו ה"מזרחית" מבקשת להדגיש את המשותף על פני השונה. שתיהן נעות לקטבים הפוכים על אותו ציר דיכוטומי. בשני המקרים אלה  מתרגמים את אלה: אם לצורכי מודיעין ומלחמה (סליחה, ביטחון) ואם לצורכי מהפכה: הרי הצבה של עבודת אמנות של יהודי לצד עבודת אמנות של פלסטיני, או להפך, היא כמו תרגום. ריכוך של המסר לטובת הצופה מהצד ה"אחר". מעשה של הנגשת המסר על-ידי מי שנראים לנו כחיים ב"שני העולמות".

על פניו, החיבור מהמקום השלילי פשוט יותר. הוא מתבסס על דיכוי – אמנם לא משותף, אך כזה שנובע ממקורות דומים. הוא מתבסס על הצורך לשנות את אותה מערכת ממסדית. חיבור שמתייחס למעמד כלכלי-חברתי, להדרה פוליטית ולנתק מהזהות – כזה שמאפיין גם את הפלסטינים של 1948, ולא רק את המזרחים. כאן השימוש עובר מרמת הסקרנות ההדדית לרמת המאבק המשותף.

 

מהגדרה צרה להגדרה רחבה: האופק לשיתוף פעולה

ואולם, הגדרה "שלילית" זו תקפה במידה זו אחרת גם לגבי אחרים שעברו ניתוק מרצף הזהות שלהם, או שסובלים דיכוי במישורים שונים. ניסיון להשתמש באמנות כדי לערער על השיח החברתי, הכלכלי והפוליטי הקיים (שלא לדבר על הסדר) חייב לכלול גם אותם. גם ב'מזרחיות וערביות' ניתן לראות ניצני חשיבה ועשייה שכזו, כמו בעבודות של בני נוער מאשקלון, מהגרים מגרוזיה, צרפת ואתיופיה, המתייחסות לאותם נושאים כמו האמנים המזרחיים והפלסטינים".

אני מקווה שבעתיד נזכה לראות עוד עבודות כאלה. עבודות הקוראות לבירור מקיף, כזה שיכלול את כל מי שזהותם נשללה, נקטעה מהרצף, הוצאה מקונטקסט. יש מקום להכללת עוד רבים טובים ומודרים. לשם כך צריך, באופן פרדוקסלי, לבצע אקט של "קיבוץ גלויות"(!) ולקשור זו לזו את הזהויות השונות – הזהויות הפוליטיות, ולאו דווקא האתניות. כי ההדרה, הניתוק של רצף הזהות, נוצרה בגלל עצם קיומן של מדינת ישראל ושל הציונות.

לכן האמנות הזו היא גם, וקודם כל, ישראלית. ישראלית חתרנית, רדיקלית, פרוגרסיבית, אוונגרד וכל זה, אבל ישראלית. לשם "קיבוץ גלויות" של מאבק פוליטי משותף יהיה על כל קבוצה להגדיר את עצמה הגדרה עצמית חיובית. בה בעת, על כל הקבוצות יהיה לראות את הזיקות בין ההגדרות החיוביות שלהן.

לא ניתן עוד לדלג על משוכת העבר כאילו לא היה, ולנסות לחבור בלי לעכל את השבר. עלינו להיוולד מתוך המשבר. אין "שיבה מאוחרת". גם אין לאן "לשוב" (לא במובן הפיזי ולא במובן הפוליטי. לא לכולם, בכל אופן. לא לכפרים ההרוסים הפלסטינים. לא לשכונה היהודית בבגדאד). והרי אנו מבקשים לשנות את אופי הקיום שלנו כאן, היום. לכן אין די בניסיון לחבור למרחב הערבי שמחוץ למדינת ישראל. יש לחבור גם בעצם למרחב הראשון, המיידי, הקיומי, הממשי. זה שאנו חיים בתוכו. צריך להתערב במציאות. לקחת אחריות על מעשה השינוי. האפשרות לבחור לחיות בגלוּת שיש בה התרסה מתוך עמידה מהצד היא אפשרות אימפוטנטית. מה יש לגולים מלבד התרפקות נוסטלגית על מציאות שהשתנתה לבלי הכר?

 

 

פורסם לראשונה באתר "מארב", 23.11.2005