הקול המזרחי הטביע, בכל זאת, את חותמו

 

חנן חבר

 

 

נראה כי צודק דרור משעני בטענתו שהטקסטים על המזרחי בספרות העברית של שנות השמונים נוכסו בהגמוניה הספרותית האשכנזית. אבל שינוי זה נהפך בתורו לבסיס להמשך הכתיבה העברית - כלומר, כתיבה שיש בה מקום, ולו ראשוני, לרב-קוליות

 

בכל העניין המזרחי יש איזה אבסורד, מאת דרור משעני, הוצאת עם עובד, 2006, 204 עמודים


 

בספרו החדש "בכל העניין המזרחי יש איזה אבסורד", יוצא דרור משעני נגד הקביעה, שכבר התקבלה כמוסכמה בחקר הספרות הישראלית, כי ראשית שנות השמונים היו השנים שבהן נשמע באופן צלול הקול המזרחי. החוקרים שטענו כך, כותב משעני, "מניחים זיקה ישירה של שיקוף וייצוג בין האירועים הפוליטיים לשינויים בשדה הספרותי ומבינים את הופעת הכתיבה המזרחית והכתיבה המוגברת על המזרחיות כסיפור 'אופטימי' של התפוררות המרכז האידיאולוגי של החברה והתרבות בישראל אל מצב של ריבוי קולות תרבותי" (עמ' 17). באמצעות ניתוח מדוקדק ומרשים של שלושה רומאנים ישראלים מרכזיים משנות השמונים, "התגנבות יחידים" מאת יהושע קנז, "קופסה שחורה" מאת עמוס עוז ו"מולכו" מאת א"ב יהושע, מבקש משעני להוכיח שהפריצה של הקול המזרחי התרחשה רק לכאורה, ולמעשה היא נוכסה חיש-קל לתוך ההגמוניה הספרותית האשכנזית. לכן, גם הרגע האופטימי, תחילתה של תרבות ריבוי הקולות, מעולם לא התרחש.

למעשה, יותר משהקול המזרחי קיעקע את האחדות, האוניוורסליות, הבלעדיות של האשכנזיות הלבנה כמנסחת של התרבות העברית, טוען משעני, הופעתו שירתה את הצרכים של אותה אשכנזיות, להמשיך ולהיאחז בטענתה לאוניוורסליות ולבלעדיות כמייצגת של הקול התרבותי היחיד הראוי. על "קופסה שחורה" של עמוס עוז כותב משעני כי "בתוך שנים אחדות הפך עוז, למי שבאמצעותו במידה רבה, חוותה הרפובליקה הספרותית את השבר האתני שהתחולל באותן שנים במרחב הפוליטי, למי שבאמצעותו ניסתה לעבד את השבר הזה ולאחות אותו" (עמ' 96). "קופסה שחורה" היה לרעלה שמסתירה את המצב האידיאולוגי-הפוליטי של התפרקות האחדות וההרמוניה הלאומיים, שהם המצב הרצוי לאשכנזיות. בעצם הרחקת הרומאן "קופסה שחורה" מן הרפובליקה הספרותית הישראלית, באמצעות הצבעה עליו כעל רומאן גזעני, רואה משעני ניסיון לשחרר את הרפובליקה מכתם הגזענות שדבק בה בעבר. והעיקר: התשוקה והחרדה של התרבות הישראלית, המסופרות ברומאן דרך סיפור תיקון הגוף הישראלי, "הורחקו ממנה רק כדי לשוב ולהופיע במלים ובצורות אחרות" (עמ' 105).

תהליך זה מתממש כך שהגוף היהודי הגלותי המודחק חוזר לפני השטח הישראליים. השיבוש שמייצר הגוף המזרחי "מתוקן" ומורחק באמצעות יצירה של פנטסיה לאומית רצופה (עמ' 125) וכבר לא מפוררת. כך, למשל, כותב משעני על "מולכו" מאת א"ב יהושע: "אנסה לקרוא את הרומאן, וגם את ההתנסחויות הציבוריות של יהושע בעניינו, כתגובה אמביוולנטית לשיח זה (=שלפיו הספרות הזאת מחזירה את קול המזרחי): כמי שנענים לו ומשתתפים בבנייית הסיפור של קץ הדרת המזרחיות ושיבת המזרחי אל שורשיו, אבל בו בזמן גם כבר מתנגדים להשחה הזאת וחותרים תחת הסיפור הפוליטי שהיא מבקשת לספר" (עמ' 132).

משעני קורא את "מולכו" כחיקוי חתרני של מסע זהות. כלומר, לא מסעו של מולכו החוזר לשורשיו המזרחיים, אלא מסעו של מולכו כמוקיון, שמממש - בתהליך כינון הזהות שלו - לא חזרה אלא חיקוי של חזרה. בדרך זאת חושף משעני את הטקסט של "מולכו" כמכונן, אמנם, את המזרחיות באמצעות דמיון קולוניאלי של מסע אל לב המזרח; אלא שמסע זה דווקא מחקה-משחזר את המסע הקולוניאלי, והופך בכך את מולכו לישראלי-"לבן" לעומת המזרחיים. לדעת משעני, המזרחי שנוצר ב"מולכו" - וכמוהו המזרחי שעוצב בכתיבה הביקורתית על הרומאן - הוא מזרחי מפויס, הנתון לשליטת ההגמוניה האשכנזית: "הרומאן שהשיח הביקורתי ניסח כהתפרצות של שורשים מזרחיים, הוא בעצם טקסט המספר כיצד הזהות המזרחית בתרבות העברית תמיד כבר גזולה ומוסדרת באמצעות חזרות אינסופיות על טקסטים סמכותיים ואל מקומות זרים, חזרות הנערכות תמיד מול מבטה הלבן של המדינה וכהיענות לתביעת ההזדהות שלה" (עמ' 69).

הטענות שמעלה משעני בספרו הן כבדות משקל. הוא משתמש בשפת הביקורת הפוסט-קולוניאלית, המעצבת את לשון המאבק המזרחי במונחים גמישים ונזילים, ולא כהתנגשות אימתנית בין שני כוחות מקובעים וחד-משמעיים. שפה זו מדברת לא רק על "האופנים שבהם 'השחיר' המערב את המזרח, אלא גם על האופנים שבהם הוא 'הלבין' את עצמו" (עמ' 25), כלומר האופנים שבהם הוא הפעיל את הכוח הכובש על עצמו. באמצעותה חושף משעני את עיוורון הצבעים האתני של הביקורת העברית, שקראה את "התגנבות יחידים" של יהושע קנז מפרספקטיווה אוניוורסליסטית, שאינה רואה את יחסי הכוח שבין הקבוצות האתניות השונות.

משעני אף מצביע על המיניות שב"התגנבות יחידים" כעל אתר של התפוררות הגוף הלאומי לגופים אתניים, מזרחיים ואשכנזיים: "במבנה הטראומתי הזה של החרדה והתשוקה ברומאן, שמפורר את הגוף הקולקטיווי לגופים אתניים ומשליך את הגוף המזרחי אל מחוץ לגבולות הגוף הלאומי (הכבר אשכנזי) כדי לשחזר במבטו ובגופו את הסצינה ההיסטורית הראשונית של הדחקת הגוף, מקבל הגוף המזרחי את תפקיד העודף הטראומתי: אותו 'דבר' שמתסכל בגופו את תהליך ההדחקה ויצירת הסדר הסימבולי הלאומי החדש, אותו 'דבר' שבגופו מוסיפה לא להתרחש ההיסטוריה האלימה של ההדחקה" (עמ' 71).

למעשה, טוען משעני, המהלך הנפשי הזה שמונע את יצירת הסדר הסמלי הלאומי החדש אינו תורם בסופו של דבר לפוליפוניות של הרומאן אלא עושה בדיוק את ההפך. במקום מבנה פוליפוני חושף משעני את מבנה החרדה של הרומאן, שבו נפרד הגוף המזרחי מן הגוף הלאומי "לא כדי לדבר את עצמו, אלא כדי להיות הגוף שבאמצעותו יחזור מן ההיסטוריה של עלילת האב הלאומית הגוף היהודי המודחק" (עמ' 75), שהוא בעל המיניות והגופניות של היהודי באירופה של המאה ה-19 שהציונות ביקשה לתקנו. ובמלים אחרות: מה שנראה פוליפוני ומתריס הוא למעשה שכפול השיח והמעשה הציוני: "המזרחים נוכחים בדרמה הזאת", טוען משעני בצטטו את טוני מוריסון, "ואפילו חיוניים לה, אבל לא כדי לשמוע ולהשמיע בתוכה את קולם, אלא כמצע 'שבאמצעותו אפשר להביע את פחדיה של החברה'" (עמ' 77).

הקריאות שמציע משעני הן רגישות ומדויקות. כתיבתו בהירה והוא מצליח לנסח טענות מורכבות בלשון זהירה וקולעת. אין ספק שזה חיבור מחקרי חשוב ביותר, שמצטרף לשורה של מחקרים על המזרחיות שמתפרסמים בשנים האחרונות. עם זאת, נראה שקשה להצטרף באופן סוחף לעמדתו של משעני. שכן גם אם הטענה שהקולות המזרחיים, של סופרים אשכנזיים או של סופר ממוצא מזרחי, נוכסו על ידי ההגמוניה, היא טענה נכונה, קשה להמשיך ולהסיק מכך שרישומם של קולות אלה איננו ניכר. גם אם ספרים אלה לא חוללו מהפיכה דרמטית הרי שעצם הניכוס תובע מן ההגמוניה שינוי לא מבוטל; כדי להכיל את הקולות השונים האלה לא יכולה ההגמוניה להישאר ללא שינוי וכפי שהיתה, אלא עליה לשנות את קווי המתאר שלה, את קווי התיחום שלה ואת גבולות ההכלה שלה כדי להכיל את הקולות המודרים האלה. גם תהליך של ניכוס משאיר את רישומו. ואף יותר מכך: לעולם הוא מותיר אחריו הגמוניה, שפניה שונות ממה שהיתה לפני הופעת המנוכס, גם אם השוני הזה הוא מזערי או ניכר רק בדיעבד.

הקולות המזרחיים שחדרו אל ההגמוניה בשנים אלו יכלו לעשות זאת משום שמתוקף הנוכחות של בעלי הקול האלה בתוכה, כסוכנים תרבותיים פעילים, החלה ההגמוניה להשתנות בעצמה; הגברת הנוכחות הזאת לכלל קול מזרחי צלול וברור המשיכה והאדירה את השינוי של ההגמוניה. אף שנראה כי צודק משעני בטענתו שהטקסטים כשלעצמם נוכסו ועובדו אל תוך התפישה התרבותית ההגמונית, הרי ששינוי זה נהפך בתורו לבסיס להמשך הכתיבה העברית - כלומר, כתיבה שיש בה מקום, ולו ראשוני, לרב-קוליות. הפתח הזה, שהקולות החדשים הרחיבו במעט לכלל מרחב קיום תרבותי, אין לבטלו כלאחר יד; ביטול לא זהיר כזה אינו אלא כחבירה למעשה ההדרה שהניכוס פועל דרכו ולמענו.

נוסף לכך, משעני אינו מביא בחשבון את המרכיב הערבי של הקול המזרחי. הערביות, כפי שכבר הראו אלה שוחט ויהודה שנהב, היא מה שההגמוניה הציונית ביקשה בדרך כלל להדחיק אצל המזרחים. בכך מחמיץ משעני את המזרחיות הפורצת גם דרך הקול הערבי. שכן, יש לזכור, שנת 1986 היא שנת הופעתו של הרומאן "ערבסקות" מאת אנטון שמאס; ואם ניכוס המזרחיות היא גם הדחקה של הערביות, הרי ש"ערבסקות", כרומאן של פלשתינאי אזרח ישראל, הוא פריצה של הערביות דרך השפה העברית אל תוך ההגמוניה המכנה עצמה "ספרות עברית".

ה"ספרות העברית" מסרבת להתמודד עם הפן הלא-יהודי שלה, בין שהוא פרי-עטו של פלשתינאי לא-יהודי ובין שהוא פרי-עטו של מזרחי, יהודי-ערבי, ומבקשת לדבוק ביהדותה תחת המסווה של הכותרת "ספרות עברית". שני אלה, הקולות היהודים-הערביים של ראשית שנות השמונים, והחדירה הדרמטית של הקול הערבי-הפלשתיני אל השפה העברית, חושפים את ההגמוניה כהגמוניה יהודית-ציונית אף יותר מאשכנזית-מערבית, ואת הכותרת "עברית" ככסות ל"יהדות נקייה מערביות". לכן הם כופים עליה השתנות - הדרגתית ככל שתהיה - כדי להפוך למסגרת שתוכל להכיל גם את הערביות הזאת, בעיקר בצורתה כמזרחיות יהודית-ערבית, בתוכה, ובכך לעקר אותה מהאיום הטמון בה: הכשרת ההגמוניה להכלת מה שמאיים להרוס אותה מהווה היא-עצמה שינוי של ההגמוניה. הקול המזרחי הטביע, בכל זאת, את חותמו.

 

 

 

פורסם לראשונה ב"הארץ", 22.3.2006