ז'קלין כהנוב: דיוקן ים תיכוני עם גברת

דוד אוחנה


בכל מסותיה תרה כהנוב אחר המקום שיהיה לה בית, מקום שזהותה הרב-קולית תמצא בו שלווה, שהמזרח והמערב יקיימו בו דיבור מפרה

 

הספרות והמסאות הים תיכוניות של ז'קלין כהנוב לא נולדו מן הים, וגם לא בישראל. ז'קלין שוחט נולדה בקהיר ב-1917 לאב שהיה נצר למשפחת סוחרים אמידה מעיראק ולאם ממוצא תוניסאי. עד לשנתה ה-24 חייתה בקהילה היהודית במצרים, בחברה קולוניאלית אנגלית, למדה בבית-ספר תיכון צרפתי, שוחחה עם המטפלות באנגלית ועם המשרתות בערבית. בשנים שעיצבו את חייה הכירה מקרוב את צרפת, את תרבות המהגרים הפלורליסטית של ארצות הברית, ולבסוף קבעה את ביתה בישראל, בשנים ששלטה בהן הגמוניה תרבותית-פוליטית. מעברים תרבותיים אלה היו עלולים לעקר את זהותם ויצירתיותם של סופרים רבים, אך במסותיה ובסיפוריה של כהנוב הם מעיין שופע של חיוניות, הפנמה של מבטים רבים מהבחינה הלאומית, המעמדית, המגדרית והתרבותית. קשת רעיונותיה נעה בין הקוסמופוליטי ללוונטיני; הלוונטיני לישראלי; הישראלי ליהודי והיהודי למוסלמי.

ההליכה הזאת על הסף, התנועה בין הגבולות והעולמות, שאיפיינה את כהנוב, באה לידי ביטוי גם בזיקתה העמוקה אל תרבויות שמחוץ לשיח ההגמוני של ישראל באותן שנים. כהנוב, אולי יותר מכל, היא כמעט בכל מובן "בחוץ ובפנים", ומגלמת את האינטלקטואלית היהודייה המצטיינת במבט של outsider as insider, כביטויו של ההיסטוריון ג'ורג' מוסה, או את "הקוסמופוליטית הלוונטינית", כפי שכונתה.

כהנוב התחנכה בקהיר בבליל של דתות, לאומים ותרבויות, וכדבריה, "קרוב לוודאי שהיהודים ילידי מצרים מן הדור שלי חשו ברובם אותה דו-ערכיות מעיקה של שייכות ואי-שייכות". חייה בקהילה רבת זהויות היו תבנית מולדתה נטולת הגבולות, שבה הפרט, כפי שכותב החוקר דויד הולינגר, הוא "חבר בעת ובעונה אחת בכמה קהילות שונות". כבר בביקורה הראשון בפלשתינה, ב-1937, חשה ניכור לחברה הילידית ולקהילה המסתגרת, כפי שתיארה זאת במאמרה "שובל גלים": "יהירותם של מורי הדרך ושל רוב האנשים שהראו לנו את הקיבוצים שלהם; ואי-יכולתם להניח להישגיהם שידברו בעד עצמם; נימת העליונות שהבליטו תמיד על-ידי עריכת השוואות עם עמים אחרים - כל אלה היה בהם לעורר גיחוך ועם זאת היו מרגיזים". חברתה למסע, סילבי, הוסיפה שבילידים העברים היו עיוות וצרות אופקים: "הם כולם אומרים בדיוק אותם דברים. הלא זה כל כך משעמם". מפגש ראשוני זה היה בבחינת חוויה שלילית מכוננת מבחינתה של כהנוב הצעירה, שכבר בנעוריה, במצרים, סלדה מלאומיות קרתנית.

ב-1941 היגרה לארצות הברית והחלה ללמוד עיתונות וספרות באוניברסיטת קולומביה שבניו יורק. שהותה בעיר הגדולה בזמן מלחמת העולם השנייה, בסביבה קוסמופוליטית של מהגרים, גולים ואינטלקטואלים מלאומים שונים, הניבה את הסיפור "כזאת רחל" (1946), שזכה בפרס הירחון הספרותי "אטלנטיק", ורומאן חניכה, "סולם יעקב" (1951), שזכה בפרס יוטון מאפלין. בנסיעותיה ברחבי העולם החדש חשה ניכור להומוגניות שהצמיח הקפיטליזם האמריקאי, וסיפוריה נועדו, כדבריה, לשוות צבעוניות לנוף החד-ממדי.

בסיפור הראשון שכתבה מחוץ לגבולות מצרים, "חתונה קהירית", ניכרים מעברי הגבול בין דורות, בין מעמדות, בין מינים, ובין המסורת המזרחית למערבית. המענה של כהנוב ל"פרובינציאליות" או ל"לאומיות האתנית" בישראל היה ניסוח מודל לוונטיני שגילם לדידה סינתיזה של תרבויות.

מחשבותיה המוקדמות על התרבות הים תיכונית קרובות לקביעותיו של ההיסטוריון יהושע פראוור, שהגדיר את התרבות הים תיכונית "מעשה מרכבה או מרקחת של דתות ותרבויות, שנוצרו לחופי הים או בקרבתם, ואשר השפיעו באופן הדדי זה על זה - עד שנוצרה כעין סימביוזה". במושגים סימביוטיים דומים ניסחה כהנוב את האופציה הים תיכונית של ישראל: "ישראל נתונה במצב יחיד במינו, מאחר שתהליך זה של השפעת גומלין והשתנות הדדית חל בתחומי אותה ארץ, שהיא לוונטינית מבחינת מעמדה הגיאוגרפי בין מזרח למערב ומחמת עצם עירובם של יושביה. מתוך כך יכולה היא לצרף את שני היסודות העיקריים שבהרכבה לכלל אחדות דינמית ויוצרת".

שלושים שנה לאחר ביקורה הראשון בישראל טענה במסגרת הסדרה "סופרים מראיינים את עצמם", כי הערך המוסף הישראלי נעוץ בניסיון הרב-תרבותי שצברו הישראלים: "חזרנו למקורנו כאן בלוונט, אחרי שרכשנו - ובאיזה מחיר! - שפע של ניסיון בכל רחבי תבל, ניסיון היסטורי, פוליטי, מדעי, סוציאלי. והסתגלנו אל העולם המודרני בלא לאבד את זהותנו הספציפית". עשור לאחר כתיבת הדברים האלה ושנתיים לפני מותה, ב-1979, תיארה בעקבות ספרה של פאסוטה סיליינט, "הלוונטינים", את גיבורת הספר, דניאלה, כ"ילדה בלתי-חוקית ממוצא יווני-יהודי-איטלקי מעורב המגדירה את עצמה "סנזה לואוגו", ובתרגום מילולי: "נעדרת מקום". בכל מסותיה תרה כהנוב אחר המקום שיהיה לה בית, מקום שזהותה הרב-קולית תמצא בו שלווה, שהמזרח והמערב יקיימו בו דיבור מפרה. מצרים, ארצות הברית, פאריס או בת ים היו תחנות ביוגרפיות ותודעתיות בחיפושיה אחר הזהות. אתרי מסע אלה לא יצרו קרע באישיותה, אלא הנביטו השקפה "לוונטינית" או "ים תיכונית" שאינה תפישה "לעומתית", אלא היא ממזגת מקומות שונים לסוג של תרבות רב-מקומית.

ב-1946 שבה כהנוב למצרים מניו יורק, אך כעבור שלוש שנים נסעה עם אחותה לפאריס. ב-1954 עלתה לישראל, התגוררה שנתיים במרכז קליטה בבאר שבע ואחר כך עקרה לבת ים, ושם, בסלון ביתה, התקבצו לעתים קרובות אינטלקטואלים ישראלים. היא נישאה והתגרשה פעמיים, אך מושא אהבתה הגדול היה האנתרופולוג קלוד לוי-שטראוס, שאותו הכירה בעת לימודיה בניו יורק, אהבה שהותירה בה צלקת שלא הגלידה. מסותיה התפרסמו בעיקר ב"קשת", בעריכתו של אהרן אמיר, כתב העת שהיה הבימה המרכזית של כהנוב, אם כי היא נהגה לפרסם גם במוספי ספרות של עיתונים יומיים וירחונים ישראליים, ומעט בכתבי עת שמעבר לים. מבחר מסותיה ראו אור בספרה היחיד בעברית, "ממזרח שמש" (1978). במבוא לספר הציגה העורך, אמיר, כ"נציגה מובהקת ומעולה של 'דור הלוונטינים' במיטבו, אותה שכבה של אינטליגנציה ים-תיכונית ססגונית, קוסמופוליטית, שראשיתה אולי לפני חמישים יובלות שנה בכנען שמעבר לים וביוון שמעבר לים". זיהויה של כהנוב עם עורך "קשת", בעל השקפת העולם הכנענית, הדגיש יתר על המידה פן אחד בדימויה. הגיע העת להאיר פנים נוספים של כהנוב, שהקדימה את דורה בהצעה רב-תרבותית, פמיניסטית, ים תיכונית ויהודית.

ככל שהדיון על זהותה התרבותית הים תיכונית של ישראל צובר תנופה, כן כהנוב הולכת ותופסת בו מקום מרכזי. כהנוב, בהיותה מבשרת או אישיות אינטלקטואלית, משמשת ציר לבירור סוגיות של זהות בתרבות הישראלית הנרקמת, סוגיות על מזרח ועל מערב ועל מה שביניהם, ולליבון מקומה של ישראל במרחב הגיאו-תרבותי הים תיכוני.

באופציה הים תיכונית שהציעה כהנוב לחברה הישראלית שמור מקום מיוחד לזן פלורליסטי של היהדות, שהוא בבחינת מענה לפונדמנטליזם המוסלמי והיהודי. במאמר ביקורת על "ארבע הרצאות תלמודיות" (1968), ספרו של הוגה הדעות היהודי-צרפתי עמנואל לוינס, שנכתב שנים רבות לפני ששמו הלך לפניו בישראל, הגיעה כהנוב למסקנה כי הדרמה של קיומנו אינה מתרחשת עתה בהקשר של העולם הנוצרי-מערבי, "היהדות הפוסט-נוצרית", במושגיו של לוינס, אלא בהקשר של העולם המזרחי-איסלאמי, "היהדות הפוסט-איסלאמית" בלשונה.

לדעתה, התעלמו רבים מהיהודים, ובהם לוינס, מהעובדה שלידתה המחודשת של ישראל זיעזעה עד היסוד את עולם האיסלאם. לפיכך היא סוברת שיש לכונן אמצעי תקשורת חדשים כדי להעמיד אתגר לפני עולם האיסלאם וליצור זיקה אליו באמצעות פולמוס בנוגע למסורתו שלו. הקטטה של הישראלים היהודים עם שכניהם התנהלה על פי רוב במושגים מערביים, לאומיים ואידיאולוגיים, שאינם הולמים את רגישויותיהם של הערבים המוסלמים. אפשר שהעימות העכשווי ניתן לפתרון, מציעה כהנוב, אם ישיבו אותו הישראלים למסגרת מושגית של המרחב.

דוגמה למסגרת מושגית-מרחבית כזאת היא מסתה "על יעקב". במסה זו היא עוסקת בסכסוך הערבי-ישראלי בתום מלחמת ששת הימים. באותם ימי יוני 1967 התנ"ך פלש להיסטוריה, העבר וההווה התמזגו, תפילה וכוח צבאי התערבו זה בזה: "מצאנו דרך לעבור מן הזמן ההיסטורי הסופי לאל-זמניותו של המיתוס: לאחר הניצחון הזה, היוצא מגדר הרגיל, שוב הוטל המיתוס לתוך ההיסטוריה". כהנוב חשה שהמאורעות ההיסטוריים המתחוללים בהווה שבים לתבניות המיתיות המקראיות: אמנם ההיסטוריה ייחודית וחד-פעמית, ואולם דפוסי המיתוס שבים ונעים בחוקיות פנימית.

כהנוב בחנה את יחסי הגומלין בין המיתוס התנ"כי להיסטוריה הפוליטית של מדינת ישראל עד ביקורו של סאדאת בישראל ב-1978. במסתה "אחי ישמעאל" היא רואה בהחלטתו ההיסטורית של המנהיג המצרי צעד החורג ממשמעויותיו הפוליטיות והנוגע ברבדים המיתולוגיים - מאבקם של יצחק וישמעאל על הזכות להיקרא "בנו של אברהם". היא מדגימה שוב את הנחתה ששורשיה עתיקי הימים של המחלוקת הפוליטית במרחב נעוצים בזהות השמית ונוגעים לתיאולוגיה לא פחות מאשר לפוליטיקה. המרחב הגיאו-פוליטי הים תיכוני לכוד במסורת הפטריארכלית בדבר הירושה היחידה, הבלבדית, של בנו החוקי של אברהם.

תפישת "היהדות הפוסט-איסלאמית" שהציעה כהנוב כרוכה גם בגישתה הפמיניסטית ובפתיחותה לתרבות המזרח: שלושת המרכיבים הללו מעידים על ביטחונה העצמי, המאפשר פתיחות, סקרנות ודיאלוג, מודל ים תיכוני שאינו מתבטל לפני ההגמוני או "האחר". המפתח להבנתה של כהנוב את ההקשר התרבותי של העמדה היהודית או הפמיניסטית או המזרחית הוא עמדתה הדוחה את התפישה של "ייקוב הדין את ההר".

במאמרה "הטרגדיה של האשה במזרח" נחשפת מנהיגותה הדתית והמדינית של מצרים, המטפחת משטר של דיכוי נשים ועבדות. ניתוחי ילדות למניעת הנאה מינית, ליל כלולות פומבי, עידוד הפוליגמיה, השימוש הרווח בחשיש בקרב הגברים ועוד, כל אלה מגדירים את אופיה הפטריארכלי של החברה המצרית, הנעוץ עמוק באיסלאם. כהנוב מודה: "לעתים קרובות השתמשתי בכתיבת סקירה על ספר כאמתלה לכתוב על מצב הנשים בחברה זו". הדבר בא לידי ביטוי בשני מאמרים שבהם העלתה על נס שתי נשים צרפתיות שנודעו בזכות מאבקן הפמיניסטי - פרנסואז סאגאן וסימון דה בובואר.

במסתה "ספרות של מוטציה חברתית" ביקשה כהנוב לקרוא בשם למגמה ספרותית ייחודית באמצע המאה העשרים: נושאיה הם סופרים, "פריו של קולוניאליזם ממושך, ובספרים שהם כותבים בא לידי ביטוי מעבר, או מוטציה, מן התרבות המסורתית של קודמיהם אל תרבות חדשה (...) שלא היתה קיימת אלמלא הקשר הממושך, אם כי האמביוולנטי, עם העולם המערבי". מה האפשרות של יוצרים יהודים, השייכים לאותה "ספרות של מוטציה חברתית", לחבר יצירות בעלות משמעות יהודית-אוניוורסלית? חלף זמן רב, כותבת כהנוב, מאז יצרו היהודים יצירה בעלת משמעות בהקשר תרבותי יהודי, שהרי יצירותיהם של קפקא, פרויד, מארקס ואיינשטיין אינן יצירות יהודיות ייחודיות. וכאן מפתיעה מסקנתה הציונית: "תרבות שלמה ותוססת תצמח רק מן הקשר בין עם לבין אדמתו".

כלומר, כהנוב הגיעה למסקנה שלהשקפתה הים תיכונית יש סיכוי רק אם תיאחז בממשי, במולדת משלך. אין פלא איפוא שאהבה לצטט את אלבר ממי, שסבר כי המוצא היחיד מהמצב היהודי הקוסמופוליטי, מתודעת הגלות ומהתפישה הפוסט-מודרנית של "הטקסט כמולדת", הוא התיישבות בישראל: "רק פתרון לאומי עשוי לסלק את דמות הרפאים שלנו; רק ישראל יכולה לעשותנו שוב בשר ודם; רק שחרורו של עם הוא סיכוי של ממש להתפתחות תרבותו".

בהיותה מבשרת האידיאה הים תיכונית, הרחיבה כהנוב את המציאות רוויית העימותים ו"הלעומתית", או חרגה ממנה אל מארג זיקות רחב ועשיר ופוליפוניה של יישויות תרבותיות גיאו-פוליטיות. מבחינות רבות, היאחזותה בישראל מחד גיסא, והביוגרפיה והיצירה שלה, הנטועות במפתן, מאידך גיסא, הן שעושות את כהנוב מבשרת ופותחות פתח לאפשרות תרבותית אחרת, רחבה הרבה יותר ממה שהוצע בזמנה, ואולי גם ממה שמוצע כעת.

 

 

 

פורסם לראשונה ב"הארץ", 17.11.2005