המאבק החברתי הבא

חנה קים

 

בדיון על מצוקת הרשויות, הושמטה העובדה שרשויות גדולות מאבדות כספי ארנונה לטובת מועצות קטנות ומיוחסות. ראשי הערים מתאחדים למאבק

 


זה יהיה המאבק החברתי הגדול הבא. בפעם הראשונה, לאחר שנים של שיטת הפרד ומשול שהצליחה, התאחדו ראשי שני ערים בדרום הארץ, ערד ודימונה, נגד המועצה האזורית השכנה, תמר, והם דורשים חלוקה צודקת ושווה של השטח המוניציפלי. ראשי שתי ערים נוספות, קרית שמונה ובית שמש, תומכים במאבק הזה ומוכנים להתגייס. אלו הסנוניות המבשרות את העתיד לבוא.

אם המאבק של ערד ודימונה יצליח, תהיה לו השלכה מיידית על חייהם ועתידם של רוב התושבים בערי הפיתוח בישראל. בדיון האחרון שהתקיים בבג"ץ בעתירת הקשת הדמוקרטית המזרחית על הפשרת קרקעות מדינה לחקלאים ולמושבים ביקשו כמה מראשי ערי הפיתוח להצטרף כמשיבים לעתירה. טענתם היתה שהחלטת בג"ץ תשפיע על חיי תושביהם ועתיד בתיהם, בעיקר בצפון הארץ, שם החלו לפרוח קניונים בשטחי הקיבוצים הסמוכים, ו"שכונות קהילתיות" שהוקמו על אדמות הקיבוצים שהופשרו יצרו הגירה שלילית מערי הפיתוח.

שופטי בג"ץ לא איפשרו לראשי הערים להצטרף כמשיבים לעתירה, אבל הקפאת הפשרתן של הקרקעות לחקלאים בלמה את בולמוס עסקאות הקרקע שממנו נהנו קיבוצים ומושבים רבים, שחלק ניכר משטחיהם ניתן להם בחכירה לשימוש חקלאי בלבד מידי המדינה. בשנת 95', בזמן שאריאל שרון כיהן כשר השיכון, נחתמו 8,878 עסקאות קרקע כאלה ("הארץ", 27.10.2002). בג"ץ בלם את התופעה אך גם לא איפשר דיון ראשוני על חלוקת השטח החקלאי עם ערי הפיתוח השכנות.

 71%מהרשויות המקומיות נתונות היום בגירעונות קשים, ובראשן יישובים ערביים וערי פיתוח.
הקיצוצים המאסיביים במענקי האיזון מהממשלה הובילו להלנת שכר של עובדי הרשויות ואף לתופעות של תת-תזונה - למשל בקרב עובדי המועצה המקומית עראבה האוספים עולש בשדות כדי להעלות משהו על שולחנם. ערד, שבמשך שנים נחשבה לעיר "חזקה", נראית היום כמו עיר רפאים. תושבי דימונה, שהתבשרו השבוע שבקרוב יקבלו כדורים נגד קרינה למקרה של תקלה בכור, ממשיכים לעבוד בכור, אך את הארנונה על הכור משלם משרד הביטחון למועצה האזורית תמר. זו חולשת על כ-1.7 מיליון דונם, שמניבים פעילות כלכלית ענפה (מפעלי ים המלח, מלונות ים המלח ופארק המדע תמ"ד) ומתגוררים בה כ-1,300 תושבים. בדימונה, לעומת זאת, מתגוררים כ-40,500 תושבים בכ-30 אלף דונם בלבד.

 

נביחה אל הירח

 

ועדה לאיחוד רשויות בדרום המליצה לפני כמה שנים לבטל את המועצה האזורית תמר ולחלק אותה בין דימונה לערד. בראש הוועדה עמד הממונה על המחוז במשרד הפנים, דוד כהן. לפני זמן לא רב המליצה ועדה בראשות עוזי וכסלר, ראש מינהל מקרקעי ישראל לשעבר, להעביר את הכור האטומי לשטח השיפוט של דימונה. כתבו, המליצו ושוב המליצו - ולא נעשה דבר.

מבקר המדינה התייחס לעניין בדו"ח משנת 99'. "מחוז הדרום עתיר אוצרות טבע ומתקנים ביטחוניים צבאיים. את מרבית ההכנסות מארנונה בגין השטחים שבהם נעשית פעילות עסקית וביטחונית שאותה יזמה, הקימה, מימנה ופעמים רבות אף הפעילה המדינה - מקבלות המועצות האזוריות ששטח שיפוטן גדול מאוד ולהן מספר תושבים מצומצם... יש לבחון את התפלגות ההכנסות מארנונה בגין הפעילות העסקית והביטחונית ולתת את הדעת על האי-שוויוניות שבין ההכנסות מארנונה של המועצות האזוריות לבין אלה של ערי הפיתוח", כתב המבקר.

גם זו היתה עוד נביחה אל הירח. לפי דו"ח שיצא מלשכתו של מנכ"ל משרד ראש הממשלה לשעבר, אביגדור ליברמן, יש בישראל 47 מועצות אזוריות החולשות על דונמים רבים המניבים תשלומי ארנונה נדיבים. ליברמן ביקש לשנות גבולות מוניציפלייים ולחלק באופן שוויוני יותר את אדמות המדינה בין המועצות האזוריות לערי הפיתוח הסמוכות להן. ליברמן דיבר, לא יותר.

בתחילת שנות התשעים החריפה האפליה, משום שערי הפיתוח קלטו מאות אלפי עולים חדשים. ערד ודימונה כמעט הכפילו את תושביהן, בעוד שבמועצה האזורית תמר כמעט שלא נקלטו עולים. התוצאה: שתי הערים שקעו, בזמן שהמועצה האזורית הסמוכה שיגשגה עוד יותר. תקציב הייעוץ המשפטי של המועצה האזורית תמר לשנת 2002, למשל, הוא כ-900 אלף שקל. בתקציבי החינוך ושירותים חיוניים אחרים הפערים בולטים במיוחד.

 

יש קייס אמיתי

 

חיים ברביבאי, ראש העיר קרית שמונה, ניהל לפני כשנתיים מאבק דומה, ונכשל. אולי משום שנאבק לבדו. השבוע הודיע על הצטרפותו למאבקם של מוטי בריל, ראש העיר ערד, ומאיר כהן, ראש העיר דימונה.

ברביבאי, שעירו קלטה יותר מ-4,000 עולים, עדיין מבקש לרכוש 500 דונם מקיבוץ כפר גלעדי הסמוך, לאחר שקרית שמונה נותרה בלי עתודות קרקע. המחיר שנדרש בעד הקרקע היה אסטרונומי, לדבריו, ובנוסף התגלעה מחלוקת בין הקיבוץ למינהל מקרקעי ישראל על גובה הפיצוי שיקבל כפר גלעדי. התוצאה: הקיבוצים שבסמיכות לקרית שמונה ממשיכים לבנות "שכונות קהילתיות" על אדמותיהם החקלאיות שהופשרו, אנשי קרית שמונה בני המזל ממשיכים להגר מעירם אל הקיבוצים, והעיר הולכת ושוקעת.

ברביבאי אומר כי "אם יפתרו את הבעיה בדימונה, זה יהיה תקדים שיקיש גם על קרית שמונה". השבוע הודיע על פיטוריהם של מאה עובדי עירייה נוספים, כעוד ניסיון "התייעלות" לנוכח גירעון של 50 מיליון שקל. העובדה שהוא חבר במפלגת השלטון איננה עוזרת לו. "מאיפה באו שרון וישראל כץ? הם מהמושבים. אפילו בש"ס יש תנועת מושבים וחבר הכנסת יצחק וקנין כל הזמן יוצא נגדנו", הוא אומר.

חבר ליכוד נוסף שהצטרף למאבק הוא דניאל וקנין, ראש העיר בית שמש, המשמש ממלא מקום יו"ר השלטון המקומי ויו"ר סיעת הליכוד בשלטון המקומי. וקנין נאבק לפני כשנה במועצה האזורית מטה יהודה (החולשת על שטח של 520 אלף דונם וחיים בה כ-30 אלף תושבים, לעומת כ-50,500 אלף דונם של בית שמש שבה מתגוררים כ-40,500 תושבים). גם הוא נכשל. היום נאלצת עיריית בית שמש לשלם ארנונה למועצה אזורית מטה יהודה בעבור מכון לטיהור שפכים שהעירייה הקימה ומימנה, משום שהמכון יושב על שטח המועצה. "אני צריך להחזיר כל חודש כ-5 מיליון שקל על מלוות שלקחתי לצורך הקמת המכון, ובנוסף גם לשלם עליו ארנונה למטה יהודה, אף על פי שתושבי המטה נהנים משירותי המכון הזה. מה הפלא שאני קורס".

וקנין נשמע נלהב ממאבקם של בריל מערד וכהן מדימונה. "יש לנו כאן קייס אמיתי. הקרב הוא על תיקון עוול היסטורי, והגיע הזמן ללכד את השורות", הוא אומר

 

ריפמן חושש מתקדים

 

השדולה של המועצות האזוריות בכנסת חוצה מפלגות: ליכוד (שרון וכץ), מרצ-יחד (חיים אורון ואבשלום וילן), העבודה (שלום שמחון ואורית נוקד) וש"ס (וקנין) - זה לובי שיודע להתאחד. החידוש הוא שבפעם הראשונה החליטו ראשי רשויות להתאחד מולו.

משה קריף, ממובילי מאבק הקרקעות בקשת הדמוקרטית המזרחית, גויס למאבק הנוכחי על ידי בריל וכהן. במקום לדרוש כסף מהממשלה, הציע, קדמו את החלוקה מחדש של קרקעות המועצות האזוריות. "כל עיר פיתוח לא תפתור את בעיותיה לבד. הכוח של ערי הפיתוח יכול להיות אך ורק בעזרת התלכיד", הוא אומר.

לפני שבוע שלח שמואל ריפמן, יו"ר מרכז המועצות האזוריות וידידו הקרוב של אריאל שרון, מכתב דחוף לשר הפנים אברהם פורז. המכתב מעיד עד כמה חוששים ראשי המועצות מהתקדים שעשוי להיווצר כאן. ריפמן תוקף את "המאבק הפוליטי התקשורתי והמאסיבי" של בריל וכהן, מצהיר כי הוא מתנגד לצמצום שטחיהן של המועצות האזוריות וקורא לשר הפנים שלא להיכנע ל"תכתיביהן הסחטניים והלוחצים של עיריות דימונה וערד", משום שהדבר עשוי "להוביל לסחף אדיר של תכתיבים סחטניים דומים בכל רחבי הארץ, באופן אשר תוצאותיו תהווינה בכייה לדורות".

 

 

 פורסם לראשונה ב"הארץ", 30.6.2004