לספר מחדש את סיפורה של תל אביב, בשחור ולבן

בעקבות הספר "עיר לבנה, עיר שחורה": שרון רוטברד. הוצאת בבל, 352 עמ'

חיים יעקובי

 

העיר - כזירה מרחבית ותרבותית - נחשבת למקום שבו נוסד מבחינה היסטורית, פוליטית וחוקית מושג האזרחות. העיר - כך לפי התפיסה הליברלית - היא מרחב המאפשר ניידות, ניעות ושלל הזדמנויות לפרט. "עיר לבנה, עיר שחורה", ספר הביכורים של שרון רוטברד, אדריכל העוסק במחקר ובכתיבה, בוחן את הסדקים שבתפיסה זו תוך התבוננות ביקורתית בעיר כחלק מפרויקט אתנו-לאומי. בכך מצטרף הספר, כפי שמוצהר כבר בעמודיו הראשונים, לדיון בתהליכי ייצורו של המרחב העירוני בתל אביב-יפו תוך התבוננות וניתוח מערכות הכוח הפועלות בו.

בשנים האחרונות הולך ומתגבש בישראל גוף ידע ביקורתי ביחס לארכיטקטורה, תכנון מרחבי ולימודי הפוליטיקה של העיר, אך ספרו של רוטברד מציע לראשונה לקוראים שאינם אמונים על כתבי-העת האקדמיים התבוננות במנגנוני ייצורו של המרחב התל-אביבי, פירוק אנליטי של תפקיד סוכני התרבות ההגמונית הנרתמת להבניית דמותה של העיר כ"עיר לבנה" המשקפת את ה"נורמליות" הבורגנית/לבנה/ציונית שיש, לכאורה, לשאוף אליה.

"עיר לבנה, עיר שחורה" הוא מסע בזמן ובמרחב; נקודת הפתיחה שלו היא בהווה, ב"שיאו של מסע היסטוריוגרפי" (עמ' 13), המקפל בתוכו את השאיפה הציונית למערביות מרכז-אירופית, שהסתיים בהכרזת אונסק"ו על ה"עיר הלבנה" של תל אביב כאתר מורשת עולמית. מנקודה זו ואילך חוזר רוטברד להיסטוריה הקרובה והרחוקה של תל אביב-יפו, ומנסה להצביע על האופן שבו מסופר הנראטיב התל-אביבי בידי בעלי הכוח: יהיו אלה מבקרי האדריכלות ואוצרי התערוכות שהבנו את המיתוס של "העיר הלבנה" (אשר רוטברד מיטיב לערער); מקבלי ההחלטות ברמה הלאומית והעירונית אשר בבנליות של הביורוקרטיה יצרו את "העיר השחורה" - זו שגבולה המנטלי "מחלק את העיר לצפון ולדרום מאז שנות השלושים" (עמ' 112); ולבסוף הארכיטקטים המגויסים המייצרים "דרש על גבי דרש על מנת להוכיח בעמל סיזיפי את הטריטוריאליזציה שלנו, את הקשר בין האוכלוסין לקרקע, ועל מנת ליצור את הקלסתרון, שאנו מביטים בו כדי ללמוד על זהותנו", בלשון מאמרה של שרה חינסקי שכבר הפך לקלאסיקה.

אכן דיונו של רוטברד בארכיטקטורה, בפוליטיקה של העיר ובתפקיד האדריכלים (וליתר דיוק השיח שהם מייצרים סביב האובייקטים הבנויים וההרוסים) מצביע על האופן שבו תחום זה - שבעיני רבים עדיין נתפס בהקשרו האסתטי בלבד - עוסק בהיבטים הסמליים של עוצמתה הפוליטית של המדינה הנאבקת על כינונה של זהות מסוימת ולא "אחרת". ספרו של רוטברד מלמד כי הפרקטיקה האדריכלית עושה זאת באמצעות בניית גשר איקונוגרפי המגייס אינטרפרטציות היסטוריות, דתיות ותרבותיות מדומיינות שהופכות ל"עובדות" - מה שהגדיר פוקו כ"משחקי אמת" - המספקות מערכת חוקים שמסייעת להבניית הנראטיב הרצוי.

בהקשר זה מוביל הספר את הקוראים אל מספר דוגמאות אדריכליות מתקופות שונות המצביעות על זחיחות הדעת האדריכלית ועל כוחנותה התרבותית בשאיפתה לייצר את הנראטיב "הרצוי". דוגמה מאלפת לכך היא סיפור תכנונה ובנייתה של התחנה המרכזית שתרמה ל"השחרת" שכונת נוה-שאנן (עמ' 278-275); מעבר לסוגיות הסביבתיות והתחבורתיות הבעייתיות של פרויקט אדריכלי זה, מצביע רוטברד על האופן שבו מתגייס רם כרמי, האדריכל, לניסוחה של רטוריקה לאומית - כמעט משיחית - שתצדיק את בניית התחנה המרכזית החדשה, שמטרתה הראשונית היתה "לעשות ספונג'ה לסביבה" (עמ' 175) ובה בעת להצדיק את הרס המרקם האורבני הקיים של "העיר השחורה".

לאורכו של הספר, ובהתייחסות לשלהי התקופה העות'מאנית, לתקופת המנדט ולתקופה שלאחר 1948, מוצג באופן משכנע הרס הסביבה הבנויה, כפעולה מרחבית השקולה לזו של פעולת הבנייה, ועל שתיהן כביטוי למערך יחסי הכוחות. זוהי ללא ספק סוגיה חשובה שיש להצביע עליה בספר הפונה לקהל הרחב, המורגל לחשוב על הארכיטקטורה של העיר כחלק ממהלך "טבעי" ו"נורמלי" הנגזר משיקולים פונקציונליים ופרוגרמטיים כאלה ואחרים. ואולם פיתוחו של ציר חשוב זה נעצר, ועל כך יש להצר, שהרי ניתן לייחס את תובנותיו של רוטברד לגוף ידע רחב הכולל בין היתר את עבודתה של לאוני סנדרקוק, אחת החוקרות המרכזיות בעולם הדנה בזיכרון, הרס ותכנון, או בעבודתו של הגיאוגרף הבריטי דייוויד הארווי שטבע את המושג "הרס יצירתי" - היינו הרס פיסי המקבל תוקף (תרבותי, כלכלי וסטטוטורי) בשם ההיגיון הקפיטליסטי, ההיגיון הלאומי והמודרניזציה.

"עיר לבנה, עיר שחורה" הוא בראש ובראשונה עבודה פרשנית הנסמכת על מקורות שניוניים ובחלקה על מקורות ראשוניים. ייתכן שזו אחת הסיבות לחוסר האחידות בעומקו של הדיון לאורך הספר. כך, ישנם פרקים הלוקים ברפרוף יתר (בולט בכך הוא הפרק "ארץ ישראל הישנה והטובה" המבקש לייצר תובנות סוציולוגיות ופוליטיות רחבות אשר אינן משכנעות), ואילו פרקים אחרים הם מאירי עיניים בעושר העובדות ובפרשנות הניתנת להן, לדוגמה: הפרק "אינוסה של כלת הים", שמן הראוי שיהפוך לקריאת חובה בבתי הספר לאדריכלות, מתמצת את טענותיו של רוטברד.

הפרק עוסק בעצבים החשופים של העשייה האדריכלית בישראל, בהריסה, במחיקה ובבנייה, וכולל ביקורת מרתקת על "בית גידי" (מוזיאון האצ"ל) המצטייר כ"חיבור הפשטני בין קופסת הזכוכית בעלת החזות התאגידית המערבית החדשה" לבין הריסות בית האבן המזרחי, משרידי מנשייה, זה המזמן "את כל הקלישאות הצפויות ביותר והחבוטות ביותר" (עמ' 235). אכן, דווקא משימת הפרשנות שרוטברד נוטל על עצמו (המקעקעת את האמת הבלתי מעורערת על ההיסטוריה האורבנית והאדריכלית של תל אביב ויפו) חושפת את הגניאולוגיה של התרבות המרחבית, את ההקשרים השיחניים (הגלויים והנסתרים) של ההוויה הקולוניאלית המלבינה, זו המחברת את איוריו של נחום גוטמן לעבודתו של דני קרוון, לתערוכה "לגור על החולות", לקטלוג "עיר לבנה - דיוקנה של תקופה" למיכה לוין, לשירי תל אביב של נעמי שמר ואריק אינשטיין ולסוכני הנדל"ן והיזמים המקדמים בכוח ההון הפרטי את סדר היום של "העיר הלבנה".

בספרו מבקש רוטברד "לשנות את הסיפור של העיר" (עמ' 324): זהו חלק ממהלך תיאורטי הממסגר את הספר בהקשר הפוסט-קולוניאלי, ההולך ותופס מקום מרכזי בדיון הביקורתי בישראל - ועל כך יש לברך. גם הבחירה בכותרת הספר "עיר לבנה, עיר שחורה" מרפררת ישירות לטקסט של פאנון "עור שחור, מסכות לבנות" (שראה אור באחרונה בעברית בהוצאת מעריב) ומפנימה את העמדה הפאנונית כי הבעלות על השפה מאפשרת אגב כך "גם בעלות על העולם המתואר והמשתמע מהשפה הזו". ואולם אחת התובנות שמציעה הכתיבה הפוסט-קולוניאלית, הנעדרת מספרו של רוטברד, היא התייחסות ליכולת ההתנגדות של הסובייקט הקולוניאלי הנובעת מעצם זהותו, שלעתים אינה "שחורה" ואף אינה "לבנה"; רוטברד מרפרף על עניין זה ומחמיץ בכך הזדמנות להעמיק בסוגיה זו בהקשרה התל-אביבי-יפואי.

לדוגמא בפרק "הפרד ומשול" מתוארים, באופן מרתק, החיים בשכונות הספר של תל אביב בואכה יפו, באמצע שנות השלושים, בהן התנהלו יחסי גומלין בין האוכלוסייה הערבית לזו היהודית, או בפרק "חול בעיניים" שבו מתוארת - באמצעות ספרו האוטוביוגרפי של יוסף אליהו שלוש - הוויית חייהם של היהודים (הערבים בשפתם ובתרבותם). פרקים אלה יכלו לשמש בסיס לניתוח הארכיטקטורה של ה"עיר השחורה" בהווה כהיבריד אדריכלי/מרחבי, זה שאינו מוכתב על ידי תכניות, חתכים, "הטעם הטוב", "ההיגיון האסתטי והפונקציונלי" ההגמוני - ובכך להציע תובנות חתרניות הנוגעות להתעלמות מההוויה המזרחית (בהקשרה היהודי-ערבי כפי שהגדירה יהודה שנהב).

ההתבוננות הפוסט-קולוניאלית בתל אביב-יפו הולכת ומתרחבת בפרק האחרון, בו נקשרות בבהירות סוגיות רבות הנדונות לאורכו, וכורכת את נוכחות מהגרי העבודה הלא-יהודים "המשחירים" את העיר הלבנה ואת ניצני הזהות החדשה "הדרומית, מזרחית" (עמ' 322) הפותחים אפשרות לשינוי, שבו "הרב-תרבותיות נתפסת כבר היום כמרכיב המרכזי של האתוס האזרחי, השכונתי והעירוני" (עמ' 323). זהו מהלך חשוב, ובו באופן תמים משהו, מבקש רוטברד לזהות בתהליכים הללו שביב תקווה - את "קרב המאסף" של מדינת הלאום (עמ' 324).

זו מסקנה גורפת ונמהרת משהו לאור העובדה שבימים אלו מדינת ישראל נאבקת בכוחניות על הגדרתה האתנוצנטרית תוך בנייתה החד-צדדית של חומת ההפרדה, גירוש אלים של מהגרי העבודה ואימוצה של מדיניות כלכלית-חברתית ניאו-ליברלית שמשמעותה העמקת הפערים האתניים-מעמדיים שימשיכו לשעתק את מיקומו (הכלכלי, התרבותי והמרחבי) של השחור - באשר הוא - בשולי העיר הלבנה.

 
שרון רוטברד, אדריכל ופעיל חברתי, הוא גם ממקימי הוצאת בבל (ביחד עם עמית רוטברד). ההוצאה החלה לפעול ב-1995, ופירסמה מאז, בין היתר, מיצירותיהם של ז'ורז' פרק, אלפרידה ילינק, רולאן בארת, מישל פוקו, חנה ארנדט ואחרים

ד"ר חיים יעקובי מלמד בחוג לגיאוגרפיה באוניברסיטת בן גוריון בנגב

 

 

פורסם לראשונה ב"הארץ", 1.9.2005