סולידריות עם מוראד ומוניר:

בעקבות המהומות בצרפת

 

דרור משעני

 

 

מי שעוקב אחרי התגובות בישראל למהומות שמתחוללות בעשרת הימים האחרונים בצרפת, יכול לטעות לרגע ולחשוב שחזון אחרית הימים של השמאל הרדיקלי התגשם: מעולם לא זכה מאבק פוליטי, ששותפים לו מוסלמים ושחורים, לתמיכה רחבה כל כך בקרב הציבור הישראלי. "סוף סוף חדשות טובות", "איזה חגיגה", "יששששששש!" ו"אני כל כך שמח!!!" הן רק כמה מן התגובות האופייניות באתרי החדשות הישראליים לידיעות על הלילות הבוערים בפרוורים העניים של פאריס.

קריאת התגובות במלואן מלמדת, כמובן, שלא סולידריות עם מחאה פוליטית יש כאן; רק שמחה לאיד, ובעיקר הזדמנות לבטא, והפעם מתוך תקווה ש"העולם יבין ויזדהה", את שנאת האיסלאם והמוסלמים בגרסה הפרועה ביותר שלה. ישראלים רבים חשים שהנה בא הרגע שבו אירופה תהיה בשלה יותר מתמיד לקלוט את ה"ידע" שנצבר כאן בעשרות שנים של "דו-קיום" עם האיסלאם, אותו ידע שהוא הסחורה העיקרית שמבקשת ישראל לייצא לעולם מאז הפיגועים במגדלי התאומים. "האיסלאם לא בא לאירופה להשתלב בה אלא כדי לקחת אותה", "צרפת נכבשה על ידי האיסלאם ועכשיו ספרד, בריטניה וסקנדינוויה" ו"מי שהולך לישון בערב עם כלבים שלא יתפלא שהוא מתעורר עם פרעושים", הן הגרסאות העממיות של הידע הזה, כפי שהן מופיעות באתרי החדשות. אבל זוהי גם בדיוק הסחורה שמייצאים אחדים מהפוליטיקאים שלנו, בלשון מהוקצעת יותר, בהרצאות יקרות במכוני מחקר ובספרים באנגלית רהוטה, החולקים עם המערב את הניסיון הישראלי בהתמודדות עם "הטרור".

אלא שיצואני הידע על האיסלאם, וגם אלה שסתם שמחים לאידם של "הצרפתים אוהבי הערבים", יתאכזבו לגלות שבצרפת אין לחוכמה הישראלית הזאת קונים רבים, חוץ מאשר בקרב תומכי מפלגות הימין הקיצוני. העיתונות הצרפתית דחתה השבוע בבוז את הניסיון של עיתונאים ישראלים להעניק למהומות את הכינוי "אינתיפאדה", כדי לכפות עליה הזדהות עם מדינת ישראל בסכסוך המקומי. צרפת מתמודדת עם האירועים הקשים שפוקדים אותה בשבוע האחרון בכלים אינטלקטואליים אחרים לגמרי, ובאמצעות תרבות פוליטית שיש לה מעט מאוד משותף עם זו הישראלית.

אין ספק שגם בצרפת, כמו באירופה כולה, יש לשנאת המהגרים מאפריקה, מוסלמים ושאינם מוסלמים, אחיזה ושורשים עמוקים מאוד. ההישג של ז'אן מארי לה-פן בבחירות האחרונות היה הוכחה עצובה לכך. לשנאת הזרים הזאת, שהולכת ומתגברת, יש גם מסורת "מפוארת" בתרבות הצרפתית, והיא יונקת את מקורותיה ואת כוחה מ"ידע" שנצבר במשך עשרות שנים של שותפות בפרויקט הקולוניאלי ושל שליטה, לעתים קרובות אלימה, באלג'יריה, במרוקו ובתוניסיה. הם לא זקוקים לשם כך לישראל.

אבל לתרבות הפוליטית בצרפת יש גם צד אחר, ועליו מוטלת בימים האלה האחריות להתמודד עם המהומות ולדעת להפוך אותן למנוף לשינוי חברתי, למהפכה אמיתית באופן הקליטה והשילוב של המהגרים בחברה הצרפתית. הצד הזה, השמאל הצרפתי על המסורת המהפכנית העשירה שלו, לא נבהל משריפת מכוניות ומיציאה של מפגינים לרחובות: רבים ממנהיגיו עשו זאת בעצמם במרד הסטודנטים של מאי 1968. השמאל החברתי הזה, שלא התנתק לגמרי (כמו כמה תנועות שמאל אחרות באירופה) מן המחשבה הסוציאליסטית ואפילו הקומוניסטית, התחנך על ברכי האתוס המהפכני של "הקומונה" של 1870, ובעבורו אלפי עניים שמבעירים את הרחובות בדרישה לעבודה, לשוויון, לתנאי חיים הוגנים ולכבוד אינם "איום על הדמוקרטיה" אלא ביטוי מלא-עוצמה לאתוס הפוליטי והתרבותי של הרפובליקה הצרפתית, שנולדה כזכור ברחוב, בין הבריקדות.

השעה הזאת היא שעת מבחן גורלית בעבור השמאל הזה והערכים שהוא מייצג. בניגוד למהומות של מאי 1968, הפעם לא מובילים את המאבק סטודנטים לפילוסופיה ולספרות, והוא לא מתנהל בכיכר היפה של הסורבון. הפעם היוצאים לרחובות הם נערים בשם מוראד ומוניר, והמאבק מתחולל בפרוורים הקודרים שסביב פאריס, מרסיי ורואן. אם השמאל הצרפתי הישן יידע לדחות את השנאה והחרדה הגדולה מן המוסלמים והאיסלאם (ארצות הברית, כמובן, כבר הזדרזה והזהירה את אזרחיה לא להגיע ל"אזורי הקרבות"), יכיר בכך שהמאבק הזה איננו על כיבוש מוסלמי של אירופה אלא על שוויון זכויות כלכלי וחברתי, ויפגין שוב את הסולידריות המפורסמת שלו, יוכלו המהומות האלה להיות ראשיתה של תקווה חדשה בעבור כל תנועות השמאל - תקווה לאירופה רב-תרבותית באמת. אם לא, תישאר לא רק צרפת, אלא העולם כולו, רק עם עולם הערכים שמייצא ג'ורג' בוש, ועם הטוקבקיסטים שלנו, שיודעים ש"זה מה שקורה כשיש יותר מדי מוסלמים".