הפנתר שחזר מן הכפור

נרי ליבנה

אף אחד לא האמין שתושבי הקטמונים ינצחו במאבק הזה, אבל עובדה: עמק הצבאים יישאר שטח ירוק פתוח ויזמי הנדל"ן המתוסכלים יצטרכו לחפש מקום אחר. לא פלא שראובן אברג'יל, פעם פנתר שחור והיום מראשי המאבק, מרוצה: עד היום הוא התרגל רק להפסיד

 

המדינה צועדת אלי מותה, הכל רקוב עד היסוד, אומר ראובן אברג'יל, וזה בדיוק מה שגורם לו בשבועיים האחרונים להלך כשבעורקיו זורמת אופטימיות מחודשת. בסוף יהיה טוב, הוא בטוח, אבל לפני כן יהיה עוד הרבה יותר רע ורק כשיהיה רע נורא, רע לתפארת, תתחיל המהפכה האמיתית, שפעמיה כבר נשמעים מרחוק. מה שבעיניו עשוי לנבא את תחילתה הוא הניצחון שהשיגו תושבי השכונות בירושלים, במאבקם נגד יזמי נדל"ן ואנשי הקיבוצים על גורלו של "עמק פרי-הר", שזכה לכינוי "עמק הצבאים". בעיני אברג'יל, מראשוני הפנתרים השחורים, ההתגייסות של תושבי הקטמונים וגבעת מרדכי למאבק הזה היא ההתארגנות המוצלחת הראשונה של תושבי שכונות מצוקה למטרות חברתיות, מאז התפרקו הפנתרים לפני 25 שנים.


"כשרק הצטרפתי למאבק", הוא מספר, "הייתי הולך לטייל בעמק וחש כל הזמן שלבי נחמץ. הרגשתי פיזית כאבים של החמצה, החמצה של הילדות שלי - כי אני הפכתי לבוגר בגיל תשע - החמצה של כל היופי הזה שיכול היה להיות חלק מילדותי אלא שמה שאני הכרתי בתור טבע בילדותי היה שטח ההפקר הממוקש שליד שכונת מוסררה, המקושט במגדל שבראשו עומד לגיונר עם רובה מכוון כלפי; ההחמצה של האפשרות להיות ילד שמייחל לעתיד טוב יותר, כי במוסררה לא היה לנו למה לקוות בכלל. התבוננתי בצבאים כשמסביבם העולם כולו והם בתוך שטח מגודר והעולם כולו - הקיבוצניקים והיזמים וראש העיר קמים עליהם לכלותם - והזדהיתי עם הצבאים. הרגשתי שגורלם וגורל ילדי השכונות ותושבי השכונות וגורלי שלי חד הם, אלא אם כן נקום ונעשה כאן שינוי".

אחת לכמה שנים מוזכר אברג'יל בכתבות עיתונאיות כדוגמה לפנתר שחור לשעבר, אחד שלא התברגן. אברג'יל, בן 59, הוא לכאורה הפנתר היחיד שנשאר אותנטי בפנתריותו, פעיל בכל התארגנות חברתית או מזרחית, חבר (בעבר יו"ר) בקשת המזרחית הדמוקרטית, ולפרנסתו עובד במחלקה לקידום נוער בעיריית ירושלים, עבודה שהוא מייחד לה את מרבית יומו. בשעות הפנאי הוא גם מתפקד כגמ"ח של איש אחד, האוסף מזון ובגדים ומחלק אותם מדי יום שישי למשפחות נזקקות.

בהבדל מחברים-למאבק בעבר, אנשים כצ'רלי ביטון שגילו את הנאות האופורטוניזם הפוליטי והיו לציניקנים גמורים, אברג'יל מתגורר בדירת חדר של הדיור המוגן, נוסע באוטובוסים וחי מתקציב של העשירון התחתון. "אני אדם צנוע והוצאות המחיה שלי גובלות בדיוק בהישרדות שבה גדלתי. החיים בעבורי הם בגד ללבוש ולחם לאכול כפי שכתוב במקורות, והכוונה היא לכך שתהיה לי היכולת לאכול את הלחם ומצב רוח ללבוש את הסמרטוטים ולהרגיש בתוכם כמו בחליפה הדורה".

האותנטיות הזאת היא גורל שנכפה על אברג'יל יותר משבחר בו בעצמו. הוא עצמו מספר שרצה להגיע רחוק יותר, "אבל ההתנכלויות של המשטרה והממסד, המשברים בחיי האישיים והבגידות של החברים גרמו לכך שנשארתי איפה שאני". את כושר הביטוי שלו ואת העברית המהודרת שבפיו חב אברג'יל לשתי כיתות לימוד בתלמוד תורה בשכונת מוסררה, לשנתיים של עבודה מלווה במעט לימודים כילד חוץ בקיבוץ משמר הנגב, ובעיקר לקריאה כפייתית שסיבכה אותו בצרות צרורות כבר כשהיה ילד קטן.

הוא עבד אז, החל מגיל תשע, במכולת שפתח אביו בשכונה. "כשמדברים על מכולת את צריכה להבין מה היתה מכולת במוסררה. מכרו שם לחם, חלב, סיגריות ובעצם זה הכל. אבי ידע לקרוא ולכתוב בערבית, צרפתית ואנגלית, אבל עברית אף אחד לא לימד אותו אז אני בגיל תשע סיימתי את השכלתי הפורמלית והתחלתי לעבוד אתו במכולת. מכיוון שאהבתי מאוד ללמוד ולקרוא, וכמובן שלא היתה ספרייה בשכונה, הייתי גונב עשרה מיל כל יום ובסוף השבוע הייתי הולך לבנק פויכטוונגר וקונה בולי חיסכון ואחרי חודש-חודשיים הייתי הולך לחנות סטימצקי לקנות ספרים. ככה במשך שנתיים". אחרי שנתיים גילו הוריו את מחסן הספרים הסודי שלו, מתחת למזרון וגם מתחת למיטה. "נערכה חקירה, הודיתי באשמה וכמובן שהוכיתי מכות רצח בעוון הגניבה".


תשע נפשות בחדר

משפחת אברג'יל, זוג הורים ושבעה ילדים, הגיעה לישראל בשנת 1950 לאחר שנתיים של נדודים במחנות מעבר, שחיסלו את שארית הכסף והתכשיטים שהצליחו להוציא ממרוקו. הם עברו את הטיפול המקובל בדי-די-טי שלדברי אברג'יל לא היה ההשפלה האחרונה, הרפואית-כביכול, שעתידים היו לעבור. הוא ואחיו עברו בילדותם גם טיפולים ניסיוניים כואבים ומשפילים מאוד (כולל מריטת כל שיער הראש בשעווה רותחת) נגד גזזת, מחלה שמעולם לא סבל ממנה כפי שלא סבל גם מגרענת, שנגדה נגזר עליו לקבל טיפול ניסויי. את מותם בגיל צעיר יחסית של שניים מאחיו הוא מייחס לטיפולים ההם.

הם גרו זמן קצר במעברה בפרדס חנה, תקופה שממנה יש לו גם זיכרון נעים ("הייתי מדלג על החבלים של האוהלים אל תוך הבוץ, מין משחק כזה שהמצאנו שם"), ואז באו עם עוד עשר משפחות להתיישב במבנים הערביים הנטושים שבשכונת מוסררה, בשטח ההפקר שליד הגבול הירדני. "לא היו שום שירותים בשכונה. הרשויות המוניציפליות התנגדו לישיבה שלנו שם וגם הרשויות הממלכתיות. היה מאבק פיזי עם שוטרים כשבאנו לשם וכל משפחה נאלצה לאלתר, ובסופו של דבר כל המשפחה הגדולה שלי נאלצה להצטופף בחדר אחד בדירה, כשבחדרים הסמוכים גרות משפחות אחרות".

הם היו כמעט מנותקים מהסביבה הירושלמית. "אני זוכר את התדהמה שאחזה בי כשיצאתי בפעם הראשונה מחוץ לשכונה וראיתי ילדים שנראו אחרים לגמרי ממני - הם היו לבושים אחרת, הם התנהגו אחרת והיה להם אפילו גביע של גלידה ביד, ואני זוכר שבמשך תקופה, כשהייתי בן 12, השעשוע החביב עלי היה לסחוב גביע של גלידה או סופגנייה מאחד הילדים האשכנזים שעמדו ליד קפה אלנבי, ולרוץ מהר לשכונה".

שעשוע נוסף סיפק לו מועדון המפלגה הקומוניסטית, "שהיה ברחוב הלני המלכה, בהתחלת השכונה, ואנחנו יכולנו ללכת לשם ולראות סרטים חינם ולשתות תה חם ולאכול עוגיות. היינו יושבים ורואים את הסרטים של המהפכה הרוסית, לנין נואם לפני ההמונים מאחורי הבריקדות, טרוצקי בנסיעה ברכבת עם לנין, רוסיות עם שפם עבות וסרטים כאלה, וכמובן שכשהיה מתקרב האחד במאי הייתי עסוק עם כולם בהכנת שלטים עם 'יבוטל הממשל הצבאי' ואני זוכר את עצמי צועד במצעדים ברחובות ירושלים ובחוצות תל אביב. וכמובן, במשך הזמן התערבתי גם בדיונים ובוויכוחים וקראתי הרבה כדי להבין על מה אני מדבר ומבלי להרגיש הפכתי לילד פוליטי".

אחותו הגדולה, שעבדה בסניף מפ"ם, ביקשה מויקטור שם-טוב שידאג לאחיה הצעיר וחובב הספר. "יום אחד, כשהייתי בן שלוש-עשרה, הלכתי לפגוש את ויקטור שם-טוב והוא נתן לי ביד מכתב לקיבוץ משמר הנגב ובו ביקש שיקבלו אותי ללימודים בקיבוץ. למחרת קמתי השכם בבוקר ולבד, עם בגדים עטופים במטפחת, צעדתי ברחובות ירושלים הריקים לכיוון תחנת אגד. אף אחד לא ליווה אותי, אף אחד ממשפחתי לא נפרד ממני. כשאני רואה היום איך משפחות שלמות מלוות צעיר ללשכת הגיוס אני נזכר בבדידות הגדולה של הילד העובר בין הנוסעים הממתינים בתחנת אגד כדי לברר איך יוכל להגיע למשמר הנגב".

במשך שנתיים גר בקיבוץ. "אותנו, את ילדי החוץ, שמו בשני צריפים בשולי הקיבוץ וכך במשך שנתיים עבדנו בפרך בפלחה ובכותנה במשך כל היום, ושעתיים ביום למדנו עברית. נאסר עלינו להסתובב בקיבוץ עצמו שלא לצורך, כלומר שלא לצורך ניקוי חדרים או עבודה, ואחרי שנתיים גברה עלי תחושת הבדידות ועליתי על אוטובוס וחזרתי למוסררה". הוא עבד בכל עבודה שמצא, לצבא לא גויס בגלל גיליון עבירות פליליות, ונשא לאשה את רחל עוד בטרם הגיע לגיל עשרים. הוא כבר היה אב לילד כשהקים עם חבריו בשנת 1970 את תנועת "הפנתרים השחורים".


ההפגנה הראשונה

"אחרי המהומות בואדי סאליב הגיעו לשכונה שלנו, לראשונה, עובדי חבורות רחוב ובראשם אבנר עמיאל. הדבר היחיד שהצליחו לתת לנו היה שולחן פינג-פונג וזוג מטקות", נזכר אברג'יל. "היו מאות ילדים וצעירים בשכונה, וכמובן שהיה כל הזמן ריב על המטקות. עמיאל, שהאמין שעדיף לתת לנו חכה מאשר לתת לנו דגים, סיפר לנו על הפנתרים השחורים באמריקה ועל באדר-מיינהוף ועל צ'ה גווארה, ואנחנו רצינו להיות כולם ביחד ולעשות מהפכה חברתית. זעם הרי כבר היה לנו בשפע וכל מה שהיה נחוץ היה לתרגם את הזעם הזה לרוח קרב.

"מה שעודד את התהליך הזה היה הקשר שהיה לנו עם אשכנזים ובני עשירים במערב העיר. הקשר הזה התפתח בבית תה שקראו לו 'בית הקפה הצהוב' ואליו היו באים אנשים מכל השכונות, שמה שקישר ביניהם היה עישון החשיש, שהגיע אז מהסוחרים בעיר העתיקה. הם היו זקוקים לנו כי דיברנו ערבית ולכן יכולנו גם לנהל בקלות עם הסוחרים הערבים את המשא ומתן על קניית החשיש. בבית הקפה ישבו כמה חבר'ה ממצפן והם סיפרו לנו על כל ההתארגנויות המהפכניות בעולם, וכך צמח אצלנו הרעיון להקים תנועת מחאה".

הגרעין היוזם החליט לערוך הפגנה, "אבל עוד לפני שההפגנה יצאה לפועל המשטרה, שהכל דלף אליה באורח מסתורי, החליטה לעצור במעצר מינהלי את סעדיה מרציאנו, צ'רלי ביטון ועוד כמה צעירים. שמענו על כך והתארגנו קבוצה גדולה ויצאנו להפגין מתחת לחלונות של טדי קולק בעירייה. התלוו אלינו כמה עיתונאים, ברוך נאדל, דן בן אמוץ, עמוס קינן ונתן ילין-מור, וכשהגענו לחצר העירייה פתאום התברר שמישהו צריך לדבר. חזון גדול עוד לא היה לנו אז, רצינו פשוט להיאבק לשיפור התנאים של תושבי השכונות ואפילו עוד לא הגינו את המלים 'עדות המזרח', ובשלב הזה רצינו ראשית כל שישוחררו מהמעצר צ'רלי וסעדיה והאחרים.

"על כל פנים, היה צורך במישהו שינאם ופתאום כולם התחילו לצעוק 'ראובן, ראובן' וכך מצאתי את עצמי נאחז במשקוף חלון, תלוי על בלימה על זיז בקיר של בניין העירייה ונואם, ועד היום אינני יודע מהיכן יצא לי שטף הדברים והדיבורים על הצורך לשים קץ לאפליה ולקיפוח ולהזנחה. ואז נפתח חלון בקומה הרביעית וראשו של טדי קולק הציץ כשהוא קורא לנו 'חוליגנים ונדליסטים', מלים שעוד לא הבנתי, וצעק עלינו שנרד מהדשא".

משם צעדה ההפגנה, כשהיא הולכת וגדלה, לבית המעצר במגרש הרוסים. משטרת ירושלים בפיקודו של אברהם תורג'מן שלחה נגדם פרשים ושוטרים חמושים באלות. בסופו של דבר נפגשו נציגי המפגינים עם מפקד המרחב, ששיחרר מהמעצר את העצורים. "היתה תחושה של חגיגה גדולה", אומר אברג'יל, "וכולם רצו לחגוג את הניצחון, אבל לא היה לנו שום מקום לחגוג בו. אני הייתי היחיד שהיה נשוי וגרתי עם משפחתי בחדרון מפח צמוד לדירת הורי וכך הגענו, מאות אנשים, לחדרון שלי ואני וכמה עשרות אנשים נדחקנו לחדר ומאות אנשים עמדו בחוץ והריעו ומישהו אילתר מיד שלט בכתב יד על דיקט 'מטה הפנתרים השחורים', ואני מבפנים שמעתי את מהלומות הפטיש כשנתלה השלט הזה מעל לדלת החדר שלי וכך הפך החדר שלי למטה הפנתרים השחורים".

כדי לייצר פעילות חברתית לבני הנוער בשכונה למד אברג'יל הדרכת ספורט וסיף במכון וינגייט. "אהבתי מאוד סיף, כי בשכונה כשהיינו ילדים זה הספורט העיקרי שהיה לנו, מלחמת מקלות ואבנים, ואני גם אהבתי מאוד סרטים של ארול פלין וסרטי פיראטים". כשסיים את לימודיו בשנת 73', הקים וניהל במשך 13 שנים את מרכז הספורט והסיף במוסררה. אבל הפעילות הפוליטית שלו, והמעצרים התכופים שנלוו לה, גבו ממנו מחיר כבד. "אי אפשר להיות מהפכן מסור למאבק עשרים וארבע שעות ביממה וגם להיות איש משפחה", הוא אומר בצער. "המשפחה שלי נהרסה לגמרי".


פרשת העבד

בשנת 75' הסתבך אברג'יל בפרשה מוזרה. "ישבתי חודשיים במעצר בבית שמש, כשאני נחשד פחות או יותר בכל העבירות שבעולם", הוא מספר. "המשטרה תפסה בחור אחד, עבריין זוטר, איש קצת עלוב, ובעיתונים נכתב שהוא היה העבד שלי ושל אשתי ואנחנו, כראשי מאפיה, נתנו לו הוראות שהוא ביצע. לפחות חצי שנה העיתונות היתה עסוקה בפרשת העבד ואבא שלי - שהיה אדם שבור רוח וגוף, אבל שמר על סוג של כבוד עצמי, ועל כן כשבאו הצלמים לבש מיד חליפה ועניבה ומגבעת שחורה - אבא שלי צולם באחד העיתונים ומעל לתמונה נכתבה רק מלה אחת: 'הסנדק'".

אברג'יל שוחרר לבסוף מבלי שהוגש נגדו כתב אישום, מריר ושבע אכזבות מחבריו לדרך, שרבים מהם התנערו ממנו בתקופת מעצרו ולדעתו אף סיפקו למשטרה עדויות שקר נגדו. זמן קצר אחר כך התפרקו נישואיו, ואברג'יל נאלץ לשלוח את בנו, שהיה בגיל שמונה, אל אחותו שמתגוררת בארצות הברית. "הוא היה ילד מחונן שמצייר נפלא ומשחק ומנגן, אלא שאז ילדים בשם אברג'יל שאבא שלהם נעצר כל שני וחמישי היו מאובחנים אוטומטית כטעוני טיפוח. הבנתי שאין לי שום אפשרות לגדל אותו כראוי ולא רציתי שתהיה לו ילדות כשלי ולכן עשיתי מה שעשיתי. זה היה דבר נורא שלעולם לא אסלח לעצמי עליו ובוודאי שהבן שלי לא סולח לי עליו".

מה שהעצים עוד יותר את יאושו היה המחסום הביורוקרטי שמנע ממנו לנסוע לבקר את בנו. "בשנת 71' הוזמנתי לאיטליה כדי לנאום באינטרנציונל הסוציאליסטי בשם הפנתרים", הוא מספר. "באתי למשרד הפנים להוציא דרכון, ושם אמרו לי שאני תושב ארעי ושאבא שלי הצהיר כביכול שאני לא אזרח ישראלי. התרגזתי מאוד ושאלתי איך ייתכן שאני, שהועליתי ארצה על ידי הסוכנות היהודית לפני עשרים ואחת שנים, שהורי ואחי אזרחים ישראלים ושהתחתנתי בארץ והולדתי בארץ ויש לי תעודת זהות ישראלית, אינני נחשב אזרח ישראלי? דרשתי לראות את ההצהרה של אבי. במשרד הפנים אמרו שהיא הלכה לאיבוד ושעלי להגיש בקשת אזרחות ולהישבע אמונים לדגל ורק אז אוכל לקבל דרכון".

הוא החמיץ את הטיסה ובמשך שנים המשיך להתעמת עם משרד הפנים. "בכל פעם אמרו לי שאני צריך להתאזרח ולהישבע אמונים לדגל, וזה קרה דווקא בשנים שבהן הכי פחות נראה לי שהיא ראויה לנאמנותי, מה גם שחזרתי ואמרתי שהוכחתי את אזרחותי הטובה בכך שהקמתי את הפנתרים השחורים - צעד שאני רואה בו אזרחות טובה מהמעלה הראשונה". עקשנותו עלתה לו בניתוק רב-שנים מבנו. "זה הרי הפרדוקס המובנה בפעילות מהפכנית: אתה יוצא לפעילות כדי להבטיח לילדיך עולם טוב יותר מזה שבו גדלת, ובמהלך הפעילות הזאת אתה פוגע אנושות במשפחתך ומאבד את ילדיך".

רק בשנת 95' נשבר אברג'יל. "הגעגועים גמרו אותי לגמרי, הילד שלי כבר היה בן 26, בוגר אוניברסיטת קולומביה, לא ראיתי אותו מגיל שמונה, הפסדתי את הילדות שלו ואת הנעורים שלו ואמרתי לעצמי, בגילי הנוכחי אני כבר יכול להכיל את ההשפלה הזאת ולהישבע אמונים למדינה שאני לא סובל, לפני פקיד של משרד הפנים. וכך קיבלתי סוף סוף בשנת 95' אזרחות ישראלית ויכולתי לנסוע לבקר את הבן שלי וכמובן שזאת היתה פגישה מאוד מאוד קשה, אבל מאז אני נוסע אליו בכל שנה והיחסים בינינו משתפרים והולכים ואולי בסופו של דבר הוא יבין מדוע עשיתי מה שעשיתי".


הבריחה מהחיים

לא רק משפחתו התפרקה, גם התנועה התרסקה לרסיסים ואברג'יל נותר בידיים ריקות. "רציתי להמשיך בפעילות חברתית בכל מיני דרכים", הוא אומר, "אבל הפרשה הזאת גמרה כל סיכוי שלי להתקדם, המעצר וההתנכלויות של המשטרה גמרו אצלי את כל האמון במערכת ואת האמון בחברים שלי, וההתפרקות של הפנתרים גמרה לי גם את האמון במאבק. התפרקות המשפחה שלי גמרה לי את האמון בעצמי כאיש משפחה וכאב וכאדם, וביקשתי את נפשי למות. חיפשתי את מותי, רציתי לברוח מהחיים ולהתאבד וכך, בקלות רבה, הגעתי אל ההרואין".

מרבית שנות השמונים עברו על אברג'יל כשהוא מכור לסמים קשים ומאבד את המעט שנותר לו. "אבל אז יום אחד פתאום הבנתי מה קורה לי. אמרתי, הממסד השיג את מה שרצה ושלח אותי לעזאזל ועכשיו אני עוזר לו, ואם אני רוצה להפסיק אני חייב לקום מהקרשים. בעזרה של ידיד טוב גייסתי את הכסף הדרוש ושלחתי את עצמי לגמילה בכפר של הפטריארך בשוויץ ומאז, מסוף 89', אני נקי. כמובן, במקרה שלי עשיתי לעצמי את האבחנה הבאה: זה אני, ולא אף אחד אחר שהכריח אותי, אני עצמי רציתי לחיות במציאות המדומה של הסמים, כי המציאות האמיתית - שכללה בגידות של חברים וממסד שמתנכל לי - היתה לי קשה מנשוא. אני עצמי בחרתי להרוס את חיי ואני עצמי בחרתי לעזור לעצמי להיוושע, ואת הניסיון הזה אני מנצל מאז בעבודה עם בני נוער שנקלעו לסמים".

בדיעבד, האם הפעילות בתנועת הפנתרים השחורים הצדיקה את המחיר שהיא גבתה ממך?

"ראשית, המחיר שנגבה ממני הוא גם תולדה של מבנה האישיות שלי. היו הרבה שהתרסקו והיו גם אחרים שנבנו מהפעילות הזאת. שנית, לתנועה היו הישגים רבים. אני אומר: תבדקו מה קרה משנות השבעים, תראו כמה חברי כנסת מזרחים יש כיום (אם כי לצערי כל הדוד לוים והמאיר שטריתים דאגו בעיקר לקידומם האישי), תראו את שיקום השכונות, את המתנ"סים שקודם לא היו ותבינו שמשהו גדול התחיל בתנועת הפנתרים השחורים. זה שהמשהו הגדול הזה נרתם אחר כך בין השאר גם לצרכים ציניים ואישיים של כל מיני עסקנים ושל מפלגות כמו הליכוד ובפרט ש"ס - זאת כבר טרגדיה בפני עצמה".

הליכוד וש"ס לא עשו שום דבר למען תושבי שכונות המצוקה ועיירות הפיתוח?

"ש"ס התנגדה לחוקים חברתיים והצביעה בעד חוקים אנטי חברתיים, כגון חוק הקרקעות וחוקי העובדים הזרים וקיצוצים בחינוך, ומנגד סחטה כספים בשם עדות המזרח בעבור קבוצה קטנה של לובשי שחורים. אם לסכם את תולדות הניצול הפוליטי של בני עדות המזרח, אז מפא"י ההיסטורית הרגה אותם תרבותית-רוחנית, הליכוד במשך 19 שנים עשה וידוא הריגה ואז באו אנשי ש"ס ועל פי המסורת ההלכתית עשו לגופה רחצה וטהרה כהכנה לקבורה".

המאבק על עמק הצבאים, הוא מאמין, מצביע על כך שבגופה עוד נותרה רוח חיים. אל המאבק הזה נקלע במסגרת עבודתו, כאשר יצא לאתר בני נוער חסרי מסגרת. "הסתובבתי בקטמונים והנה אני רואה קבוצת אנשים יושבת בחצר ברחוב הנוטרים ומדברת. הם קראו לי להצטרף והתברר לי שהם דנים באפשרות לנהל מאבק ציבורי בעניין עמק הצבאים. מיד זיהיתי שלא מדובר כאן במאבק ירוק על שימור הטבע, אלא במאבק חברתי בעל אופי מוניציפלי ואולי אפילו ארצי, שזה לעניות דעתי מה שנחוץ כדי לעורר את תושבי השכונות מרבצם. השמעתי כמה דברים מניסיוני במאבקים חברתיים וקבענו להיפגש שוב".


המלחמה על העמק

"עמק הצבאים" נקרא על שם עדר הצבאים שהצליח לשרוד ולהתרבות בלב ירושלים. זהו משולש ירוק ששטחו 227 דונם, המוקף על ידי שכונת הקטמונים בדרום, כביש בגין במערב ושכונת גבעת מרדכי במזרח. על פי תוכנית המתאר העירונית משנת 59', העמק מיועד להיות "שטח ציבורי פתוח" שיתאפשר בו "שימוש חקלאי מוגבל". משנת 69' ועד תחילת 81' היה העמק מוחכר ל"אגודת פרי-הר" של הקיבוצים מעלה החמישה וקרית ענבים, שנטעו בו עצי פרי.

למרות שחוזה החכירה לא חודש, המשיכו שני הקיבוצים לתבוע חזקה על השטח. לפני שנים אחדות, ביוזמתו של עו"ד שרגא בירן, יזם נדל"ן המייצג קיבוצים ומושבים, החלו בהליכים שמטרתם לשנות את ייעודו של השטח, מחקלאות לבנייה. תוכניתם להקים בעמק שכונת מגורים יוקרתית, מבני ציבור, פארק ומשרדים לתעשיית היי-טק קיבלה את הסכמתו של מינהל מקרקעי ישראל.

בתחילת שנת 2001 הופקדה תוכנית הבינוי, אבל נתקלה בהתנגדות בלתי צפויה. תושבי הקטמונים, גופים חברתיים ופעילים למען איכות הסביבה התארגנו לטרפד את התוכנית. מטבע הדברים, כל אחד רואה את המאבק ואת חשיבותו מנקודת ראותו. "זאת הפעם הראשונה שתושבי שכונות מתגייסים למאבק ירוק ובכך משנים את הדימוי המסורתי של הירוקים כיאפים אשכנזים", אומרת נעמה כהן, תושבת שכונת רסקו ומהפעילות המרכזיות במאבק. ראובן אברג'יל, לעומתה, אומר ש"זו הפעם הראשונה שגופים שאינם מזוהים עם השכונות ועם פעילות חברתית בשכונות, מטים כתף למאבק חברתי".

את המאבק הציבורי החל לגלגל גיא ארליך, רכז הפיתוח והאב המייסד של "מעיין החינוך הדמוקרטי" - תנועה חברתית המבקשת לתת תשובה ל"מעיין החינוך התורני" של ש"ס ומפעילה רשת לחינוך מבוגרים שבה מאות תלמידים. מספר ארליך: "ארבעה תלמידים שלנו בקטמונים, יפה אדרי, אלה גאולה, ציון אלבליה ועתליה יצחקי, חיפשו נושא לפרויקט של מעורבות חברתית. הם שמעו על תוכנית הבנייה בעמק פרי-הר ואני הצעתי להם שינסו לברר כל מה שהם יכולים על העמק ועל תוכניות הבנייה. כך הבנו שעומדים לגזול את השטח הפתוח היחיד שנשאר בלב העיר, ושבנוסף לכל הוא שטח נחוץ במיוחד לתושבי השכונות הסמוכות, שממילא סובלים ממצוקת דיור והעמק הזה הוא המקום שבו הם מבלים והילדים שלהם משחקים. ומכיוון שלשיטתנו הדרך הכי נכונה ללמד דמוקרטיה היא בהתנסות דמוקרטית, התחלנו לאסוף חתימות של תושבי השכונה כדי להגיש התנגדות לוועדה המחוזית ובתוך זמן די קצר אספנו כ-900 חתימות ואירגנו אסיפות והפגנות, כשבהפגנה הגדולה ביותר השתתפו 1,500 מפגינים ובהם כ-800 מתושבי הקטמונים".

נעמה כהן אומרת, שראובן אברג'יל הוסיף ממד נוסף למאבק, "בכך שהוא צייר את זה כמאבק של השכונות והמקופחים אל מול הקיבוצניקים השבעים". גם בתי ספר בשכונה הצטרפו לפעילות: המורים ראו במאבק הזה דוגמה מצוינת למעורבות חברתית ולשיעורי הדמוקרטיה, ואילו התלמידים - אומרת יונה סוסנר, מורה מבית ספר קשת שהצטרפה לוועד הפעולה - "בחרו בנושא כי הצבאים הקסימו אותם".

המאבק הציבורי ניקז אליו גופים וארגונים שונים, ובהם הקשת הדמוקרטית המזרחית, עמותת "סינגור קהילתי", "מהפך", החברה להגנת הטבע, רשות שמורות הטבע והגנים, "אנונימוס" והתחנה לחקר ציפורי ירושלים. אפילו רבני השכונות הגובלות בעמק שוכנעו להוציא קול קורא "בזכות שמירת חלקת אדמה זו וייעודה ופיתוחה לאיכות חייהם ולרווחתם של התושבים".

עו"ד בנימין היימן התנדב לייצג משפטית את ועד הפעולה, ואליו הצטרף גם הארכיטקט יגאל גולדשטיין, שנרצח בפיגוע בנהריה באוגוסט 2001. כאלף התנגדויות הוגשו לתוכנית הבנייה בעמק, ולפני חודש, לאחר דיונים שהתמשכו בחמש ישיבות, החליטה הוועדה המחוזית לדחות את התוכנית כשהיא מקבלת את עמדתם של תושבי השכונות וקובעת חד משמעית ש"השטח האמור יישאר שטח ציבורי פתוח ולא תתקיים בו בנייה".

ראובן אברג'יל רואה בהצלחת המאבק "תמרור שיורה את הדרך לאנשים ויצביע על כך שפעילות חברתית והתארגנות חברתית סופה שתביא לתוצאות, ושדמוקרטיה היא לא רק עניין לעשירים ולמבוססים. המאבק הזה צריך להפוך לקול קורא לאנשים במקומות אחרים ובשכונות אחרות: קומו והיאבקו, כי אם לא תיאבקו על שלכם, יזמי הנדל"ן הם שיירשו את הארץ, כי רק בידיכם שלכם הכוח לקום ולהרים את עצמכם מהקרשים".

 

פורסם לראשונה בעיתון "הארץ"