כל אחד\ת והמחמד שלו\ה – להתרוצץ בין עולמות קהיר

זמירה רון

 

זה עתה חזרתי מקהיר וברצוני לשתף אתכם בחוויות הביקור. זוהי אינה הפעם הראשונה שאנוכי מבקרת בקהיר, אך זו הפעם הראשונה שאני חוזרת בתחושה חזקה המעוררת בי את גלי האהבה, האהבה הבלתי אפשרית. משהו מיסטי סובב את גופי בתוך עולם של התנגשויות אשר מחליקות להן מעצמן בתוך ההמון הסואן.

כהרף עין אני נוחתת כמו עליסה בארץ הפלאות היישר אל אמצע הכיכר בשכונתו של עלי באבא. שם מצאתי את סבא שלי. בעוד רגע קט סבא יתעורר מקשישותו וייצא  מתוך אחת הסמטאות עם הבאסטה שלו, עמוסה בדברי מאפה, יתרוצץ בתובענות ובנוקשות כמי שחושב עצמו לשייח. סבא יישב באחת המסעדות הצרות שנראות כמו שירותים עם תפזורת חציר על הרצפה, יישב ויאכל בתשוקה רבה את "הטבית" – ואני, אישה "מודרנית", מזרחית מבית הורי, מנסה להכיל תרבות ששואבת אותי אל תוך  התבוננות פנימה עמוק בתוך עולמי הפנימי. וכך עולמי הנשי מתנגש עם גבריות פטריארכאלית מחד ומצד שני מתמוסס ומתמזג עם תשוקות שהכיר לי מחמד: תשוקות של  הנשמה, הרכות, הפיוט, הדימויים וצורת הדיבור.

כך עולמי שלי מתנגש עם נשים כנועות שבהסכמה כך הן אומרות. עיני נשואות אל תוך נימי דמן, הרגשתי אותן כאחיותיי הלבושות בצבעי אדמה כהה, המנוגדים לצבעי האש בגווני זהב אשר לבשו נשים (או נכון יותר לומר שהלבישו את הנשים) בארמונו של הסולטן התורכי שקיבל במתנה ממחמד עלי. ארמון זה נבנה בשלושה ימים וכיום הוא אחד המלונות המפוארים בעולם – "מריוט". עם כניסתי לארמון כולי נצצתי זהב. בהשתהות ותדהמה פסענו לעצמנו בשקט חברתי ואנוכי. הייתה לי תחושה שתיכף יתעוררו נשות הארמון ומספרי הסיפורים ויעבירו עוד יום בלהתחנף למלך, במשתה, ברחצה בבריכות מהולות ניחוח בשמים מעוצבים בזהב נחושת ושיש עתיק. כהרף עין אני חושבת: אם רק הזהב הזה יכול היה לספר על חיי הארמון... כבמעטה קסם נזרקתי בעצמי מתוך הפאר החלומי הזה אל הרחוב הסואן. אין שום קשר בין הנשים העטופות בצבעי אדמה כהה, צבעים של מוות והלוויה, לבין נשות הארמון שחיו שם חשופות בצבעוניות מסחררת את העין. נזרקתי, קודחת בתוך האווירה הקהירית, בסחרחרת שאין לה סוף אני פוסעת בעולם אחר ומתבוננת באופן הליכתן של נשים. במחשבה שנייה אני אומרת לחברתי טובה – סלחי לי אם זה יישמע מאוד לא מגדרי, אבל הן נראות ממש ממש לא טוב.

והאם המצרי פטריוט לאסלם ו\או למורשת תרבות עתיקה ועמוקה המגרה את כל הדמיון? האם הפרעונים הם המשך של תרבות קדומה ממינה הם ניזונים ו/או היא מסחרית בלבד? ובתוך השאלות הללו, הטריוויאליות כל כך, בוקע קול המואזין ממעמקי השמים ועד לארץ הרותחת, במשך כל שעות היום והלילה רוטט באנחות בשקיעות וזריחות ומכה בי בגלי חום רותחים, ואנוכי מנסה לצלול אל תוך מרחבי האופרה המעוצבת בארכיטקטורה שמימית ועוטרת את נשמתי באומנות עכשווית הנצורה במורשת אומנות האסלם המוזהב והעגלגל המצרף קליגרפיות המתפתלות זו בזו והיופי הזה חודר אל נשמתי. האם אני ערביה, "יהודיה ערביה", האם זהו המקום שטרף אותי בתוך גל סוער, עד אשר אני נעצרת  מן הסתם כי אנשים הגיעו עם שטיחים אל הרחוב שטחו עצמם אל הרצפה עצרו את נשמתם ואת העיר והחילו לשאת תפילה לאללה הגדול והרחמן כדבריהם.

שתי נשים ישראליות אנורקטיות או בולמיות, יותר נכון שתי נשים עם הפרעות אכילה, חברתי ואנוכי, מתרוצצות בקהיר בין שני עולמות. האחת עם כאבי הבטן הנצחיים אומרת לשנייה "בואי נחפש משהו בריא לאכול". והאחרת, בטיפול רפואי, איננה ממהרת; היא בתהליך החלמה.  שערותיהן מתרוצצות חשופות לנוכח מבטי נעץ הרוכן מכל עבר, בסמטאות ההפקר והקודש בקהיר על גבולות הבטן הרכה של התרבות "החצופה" והחשופה לבין האימאמים החולפים ונאמניהם הפורסים את השטחים לתפילה.

במחשבה שנייה אנחנו חושבות לעצמנו – אולי היה עדיף להתעטף בגלבייה המעוצבת כאוהל גס על הגוף לרוב בצבעי אדמה כהה. אולי כך נהיה מוגנות יותר.

כך המשכנו להתרוצץ בין שני עולמות... בעולמנו שלנו שם החובה להיות רזות, ובעולם שבו אנו מבקרות עדיף להיות עגלגלות, מלאות ושמנות.

 אף אישה לא הגיעה לתפילה. הן מתפללות לעצמן עם עצמן בשביל עצמן, לבד, שם לבד שותקות מבחוץ נושאות תפילה אל הפנים עמוק פנימה אל תוכן. לא ראיתי אישה נושאת תפילה על שטיח באמצע הרחוב, אך חשתי נשים נושאות עיניהן עמוק אל תוך עצמן. מדי פעם הניעו ראשן לשמים בשתיקה כבושה. אכן שותקות הן הנשים ואין להן אפילו לא את עצמן, הן לא רואות ואינן נראות, חזות זנוחה כאילו הוראה באה להן מגבוה אל אל אל תהיי, אל ואל ואל תראי, ואל תתרועעי ולכי לך לכי חזרה פנימה אל עצמך, דברי רק עם עצמך. כך לא הבנתי את סבך העכביש בתוכו חיים האשה הגבר ואלוהים, בתוך אלף לילה ולילה, וברקע נודדים שייחים סעודים גאים – מחפשים תשוקות בשעות הערביים אצל נשים זרות. כך קיבלתי לתדהמתי טלפון הזוי מגבר סעודי ובאמתחתו הצעה מפתה הכוללת פגישה עמי תמורת שלושת אלפים דולר. מאחר ולא הצלחתי להתאושש מההצעה המפתה שאלתי את הברנש מהיכן השיג את שם המלון ואת מספר החדר שבו אני שוהה. האיש השיב לי שהוא קיבל מחברו הטוב, שגם הוא סעודי, את פרטיי, תוך שהוא תיאר בפרוטרוט את חזותי  "המרשימה" לדבריו. "מוזר" עניתי, אני לא זוכרת שמסרתי את פרטיי לאיזה שהוא גבר במצרים. האיש המשיך בשלו תוך שהוא מנסה לשכנע אותי בסיפור על חייהם האומללים של הגברים הערבים: "את מבינה", הוא ממשיך, "הנשים שלנו בערב הסעודית מכסות עצמן מכף רגל ועד ראש ואנחנו הגברים מנועים מלבוא איתן במגע", אמר כאילו מתחנן על נפשו. איזו שיחה מוזרה, חשבתי לעצמי, אפשר לחשוב שאני בדיאלוג אינטימי עם איזה חבר קרוב או משהו כזה. עד כמה סוריאליסטיים יהיו האירועים אבל "רבאק זמירה" אני חושבת לעצמי, חצי מבולבלת וחצי הזויה, זה אמיתי. בזמן שהשייח ממשיך את משנתו על חייהם הבלתי ממוצים עם בנות המין השני בארצם נשמעת דפיקה בדלת שמקפיצה אותי בחרדה ובהלמות לב. הוצאתי צווחה מבועתת בעברית "מי זה?" חברתי טובה האמריקאית נכנסה לחדרי ומצאה אותי באותה הנשימה נוזפת  בסעודי "תשמע אני לא זונה ורד ממני". חברתי שאוזניה קלטו בהפתעה את המשפט הנחרץ קפאה במקומה, תחת זאת נתתי לה את השפופרת ונתתי לה להמשיך לדבר עימו. בנימוס אמריקאי היא הציעה לו לפנות לקבלה שם אולי יקבל עזרה. אך אנוכי מתוך כעס רב חטפתי ממנה את השפופרת ואמרתי לו "ידידי החדש יש לי רעיון בשבילך ובשביל הגברים האומללים שבארצך, מדוע שלא תשחררו את נשותיכם מכבלי הצעיף המטופש והשקים הנראים כמו אוהל גס על הגוף שלהן, המהלכות כצל באור יום ונעלמות לסמטאות צדדיות כמו רוחות רפאים? כך נשותיכם יצאו לחופשי וייהנו מחופש לראות אור יום נורמלי, לנשום, לחלום על שמלה קיצית מאווררת ולחיים סמוקות ואתם תיהנו מהחצי השני של האנושות שהעלמתם. ואנחנו הנשים מחוץ לארצכם ואו שאינן כפופות לעול המעוות הזה נשתחרר מהסטריאוטיפ שלכם עלינו. כך כולנו נהנה מכל העולמות."

במחשבה שנייה עלה בי צער על השלושת אלפים דולר ותחושה של החמצה שלא נעניתי בחיוב לטיפוס הזה. זה היה יכול להיות דווקא מפגש מרתק שמה "בבית הקפה פישהווי ב "חאן אל חלילי" שם ישבנו בלילה הקודם... סמוך לשישה אימאמים מאירן. שלושה מהם ענו לשם מחמד, שנים השיבו לאחמד ואחרון קראו אותו מחמוד. ממולנו ישבו לבנוני וסעדו שקנו לנו פרחים. לא הסכמתי לדברי מאפה ומתיקה ואפילו סחלב בטעם שושנים (כזכור לכן מדובר על נשים עם הפרעות אכילה). מששמעו הללו שאנו ישראליות הסעודי מייד החל בסיפור שקרה לדבריו בזמן מחמד עלי. סופר שיהודים החביאו אוצרות כסף וזהב במקום מסתור בערב הסעודית, ממשלת ישראל יודעת זאת אך אינה מוכנה להודות, לא אלאה אתכם בהמשכו של הסיפור הארוך שכלל נזיפה ועוינות, רק הערתי לו שסיפורי הבאבא שלו יפים לסיפורי מעשיות שהאדם בדה מליבו וממש אין לי ראש  לפוליטיקה זולה; ואילו הלבנוני שתק כל השיחה. מעניין למה?

בסכומו של דבר  הרהרתי ששלושת אלפים דולר – להזיק זה לא היה בכלל מזיק, סיכמתי לעצמי תוך שאני מהרהרת כמה פעמים בחיים זה יכול לקרות. וכך שמתי פעמי יחד עם חברתי אל המסגד התיאטרון בו רוקדים הסופים, זרם באסלם הרוחני אשר הזכיר לי לא פחות ולא יותר את ילדי הפרחים וסיסמתם "עשו אהבה ולא מלחמה". כך קהיר – ערב רב של ניגודים: בשעה שהסופים רוקדים ושרים ומנגנים ומכניסים את כולנו לטרנס של אהבה ותשוקה ותפילה לאלוהי האהבה שישמור על נשמתו הרכה של האדם ויעניק לו רק מחשבות חיוביות של שלום ואהבה ורעות רוח ורוחניות וגשמיות, בצידה השני של העיר עוצרים בחור בשם מוחמד מאסוואן אשר סבב עם חברינו הישראלים לצד בית הכנסת הגדול של קהיר. האם עצרו אותו לחקירה בשל חשש שהוא איזה איסלאמיסט קיצוני המחפש לנקום באורחיהם הישראלים, או שמא פשוט לא בא להם לשוטרים שלהם שהמצרים יתרועעו בחברותא עם ישראלים באישון לילה? זו בהחלט חידה שהשאירה את כל החבורה חיוורת, נטולת דם וחסרת אונים מחשש שמא ייגרם למחמד נזק בלתי הפיך עם השלטונות, ואני חושבת על מחמד מקהיר החי בסיני שעדיין אני בשבילו והוא בשבילי, שהציע לי אהבה בסגנון סופי...עוד איש כואב יום שאמר לי "יש לך ארץ נהדרת".

"על איזה ארץ אתה מדבר? על המדינה המחורבת שלי? בהרהור נוסף "התערערתי". מה זה אומר להציע אהבה, מי מציע אהבה במדינה המחורבת הזאת? מקסימום מציעים לך כאן הבטחות.

אבל מחמד שאני עדין בעדו והוא בעדי כך לפחות אני מרגישה עונה לי באנחה "את חייבת להבין מירה, זאת בעיה חברתית דתית. אני מסכן, אני מאוד מאוד מסכן ואומלל". לא הצלחתי להתחבר לאומללות של מחמד כשם שלא הצלחתי להתחבר לאומללותו של מחמד השיח מערב הסעודית, כי מיהרתי להתחבר לאומללות של נשות קהיר, נשים שאינן נראות ולא מראות, נשים שהשתיקה כבשה את עיניהן שלא מוסרות מהקרקע. אולי השתיקה זה מה שעושה אותן כל כך יפות.

התובענות שלי מתוך חוסר ההבנה של האומללות שלו. טבעי היה שאתבע תשובות, תחת זאת האומללות הכניעה אותי בתוכה וכך נכנעתי לכניעה.

מחמד מאסוון נעצר כך לדברי חבריי אייל ביזוואי וסיגלית בנאי. "הוא נראה בתוך שניות ספורות כאחד שחלה במחלה הפרקינסון, ידיו ורגליו ושפתיו רעדו מאימה" העיד אייל בדאגה, ואילו מחמד הסעודי נעלם.

בשורה תחתונה אני חושבת שוב במחשבה שנייה,  שאת המחמדים בעצם עוצרים בכל מקום בעולם ובכל פינה.

אז אם זה כך, מי סיפר לך שההר יירד אליך מחמד? אם מחמד לא יטפס על ההר, שישכח מזה, ההר  לא ירד אליו.

מחמד המרוקאי, ידיד וירטואלי של שירה חברתי, כותב לה דברי פיוטים מרגשים גם הוא בחיוך מאוהב של סופי. בסוף אני כבר שומעת אותו כותב לה: "אנחנו חיים בחברה בעייתית, אני מאוד מאוד אומלל."

במחשבה נוספת מחמד מקהיר החי בסיני, מחמד מאסוואן החי בקהיר ומחמד ממזרח ירושלים סטודנט בקהיר ומחמד המרוקאי החי בספרד – יודעים שאין להם שום סיכוי. ביני לבין עצמי אני מסכמת עוול רשע וחוסר ישע.      

הסופים ממשיכים להריע בקצב על הבימה ואנוכי מצלמת ללא הפסק בהתרגשות, דומעת מכל מוואל ארוך ומסולסל שבוקע מגרונם. בחיוך רחב הם שרים במסרים ארוכים של שלום ואחווה ואהבה, ואני חושבת איזו עיר משוגעת זו, ואיפה מחמד שלי הקרוע בין שני עולמות – העולם המסורתי ועולם מודרני. איפה ואיך וכיצד לגשר בין אלה ומי פה ייצא מנצח?  האם אלוהי הנביאים ו/או אלוהי הדרווישים שלא פוסקים מלהטיף על אלוהי האהבה.

הם נראים מאושרים, הם מאושרים.

הם מאמינים באלוהים באהבה ובאדם.

ולא בהכרח לפי הסדר הזה, ואם כן הריקוד שלהם יבשר לך... תאמין באלוהים והוא יעניק לך הרבה אהבה לאהוב כל אדם.

במחשבה שנייה: גם החרדים שלנו שרים ורוקדים אהבה לאלוהים. אם תאהבו את אלוהים, הם אומרים, אלוהים יעניק לכם הרבה הרבה אהבה לאהוב את האדם.....האמנם?

במחשבה שלישית: מתוך תיאטרון הסופיים נראה לי שאצלנו זה "תאהב את אלוהים ואלוהים יעניק לך אהבה לאהוב את עצמך". ומה עם "ואהבת לרעך כמוך?"

זה בעייתי.