1 במאי 2017

האם למחאה החברתית לא תהיה ברירה אלא לעבור לשריפת בנקים?

"חת-חת… חת-חת… כולם מתבקשים להתקרב, אנחנו עומדים להתחיל… חת-חת… חת-שתיים… טוווווווווו"… הפידבק הצורמני שיבש לרגע את ההכנות האחרונות לפתיחת הפגנת ההמונים נגד המדיניות הכלכלית של ממשלת ישראל. ההפגנה הגדולה נגד גזירות נתניהו, נגד ההתעללות בשכבות החלשות, נגד ההון והשלטון והשחיתות וההפרטה, נגד כל בעלי העוצמה שקמו על חסרי האמצעים, הפנסיונרים, האמהות החד הוריות, הנזקקים.

ד"ר איציק ספורטא עמד על המדרכה מול קריית הממשלה בירושלים, כיווץ את עיניו באור אוגוסט המסמא והסתכל סביב. מימין עמדה קבוצה של הנוער העובד בחולצות כחולות עם שרוך אדום ושרה בהתלהבות את להיט המחאה של הקיץ, "נתניהו לך הביתה, רחם עלינו", לפי המנגינה של פיוט יום הכיפורים "אדון הסליחות". אחת הבנות, צעירה בהירת שיער וחייכנית, רקמה בחוט לבן על כיס חולצתה את פזמון השיר "ארוץ אליך" של שרון רוטר: "כל הציפורים מצייצות בדלת שלך, כל הציפורים מבקשות מהפכה".

משמאל עמדה קבוצה של גימלאים שנשאו שלטים בגנות המדיניות הכלכלית החדשה ובגנות שר האוצר. בבניין ממול נפתחה ישיבת הממשלה שבה התקבלה ברוב קולות הצעת התקציב לשנה הבאה. הפגנת ההמונים נגד המדיניות הכלכלית יצאה לדרך. היא סחפה כ-300 איש.

"או צעירים או זקנים", איבחן ספורטא בצער, "באמצע כלום. כמעט אף אחד מהדור שלי".

"אל תתחיל גם אתה", אמרה לאה ליברמן-בנדר, מנהלת תחום המאבק החברתי של ארגון שתי"ל (שירותי תמיכה וייעוץ לארגונים חברתיים) שעמדה לידו. "אתה יודע בדיוק מה זה אומר. קודם דופקים את האנשים, אחר כך באים אליהם בטענות שהם לא יוצאים למחות".

סיגל הרוש, דוברת הקשת הדמוקרטית המזרחית ומנהלת מועדון "הגדה השמאלית" בתל אביב, שהתרוצצה בין המפגינים לבין העיתונאים המעטים שהגיעו לסקר את ההפגנה, התקרבה וביקשה מספורטא לגשת ולהתראיין לאחת מתוכניות האקטואליה.

כעבור שעה קלה התפזרו כולם בשקט. ספורטא חזר לגוש דן ופרק את תסכולו במאמר שכתב לאתר האינטרנט "העוקץ", שהוא מנהל יחד עם יו"ר מרכז אדוה, ד"ר יוסי דהאן. "עיתונאים מהתקשורת הכתובה והאלקטרונית הגיעו להפגנת הגימלאים", כתב, "והשאלה הראשונה ששאלו היתה למה יש כל כך מעט מפגינים? (היו כמה מאות). השאלה הזאת כבר היתה לי לזרא.

"אחת הסיבות לכך היא ההנחה המובלעת בשאלה", המשיך, "הגורסת שאם אין הרבה מפגינים, סימן שהכל בסדר ורק הפעילים הנודניקים מפריעים למהלכים הנבונים של האוצר. סיבה נוספת למיאוס שלי מהשאלה היא שהיעדר מפגינים משמש צידוק למדיניות שמתבססת לא על מה נכון לעשות, אלא עד כמה כוח יש לנפגעים. כאילו רק אם עשרת אלפים איש יפגינו, ישרפו צמיגים ויחסמו כבישים, תהיה משמעות לביקורת. המשמעות של הדבר היא שמקבלי ההחלטות משוחררים מחשיבה עצמאית בנוגע להשלכות של מעשיהם. הם מעין אוטומטים חסרי בינה ודעת שמושפעים רק מכוח שמופעל נגדם או בעדם".

בערבו של אותו יום יצאו אלפים להפגין בכיכר המרכזית של מעלה אדומים. הם ביקשו להביע את תמיכתם בבן המקום הראל מויאל ובמאבקו הצודק להיות כוכב.

קונפורמי בבסיסו
קיץ מוזר עובר על הפעילים החברתיים בישראל. הנתונים מגבים את נבואות הזעם שלהם, אבל הכיכרות ריקות והאזרחים הממורמרים נשארים בבתים. כשכמעט 40% מהשכירים במשק – 942 אלף איש – משתכרים עד שכר מינימום (3,335 שקלים בחודש); כשכ-45% מהעצמאים משתכרים פחות מ-3,500 שקלים בחודש; כשאלפי עובדים ברשויות המקומיות לא מקבלים שכר כבר חודשים; כשבאופק מתקדרים ענני התקציב הבא, עם פיטורים מתוכננים של אלפי עובדים במגזר הציבורי, ביטול ההקלות במס על עבודה במשמרות ופגיעה בעובדים הזכאים לפנסיה תקציבית; כשמספר דורשי העבודה בחודש יולי עלה ב-2.2% והגיע לכ-233 אלף אנשים, עם עלייה משמעותית במספר המובטלים המוגדרים על ידי שירות התעסוקה "מובטלים כרוניים"; כשהעשירון העליון נהנה מכ-30% מסך ההכנסות הלאומיות, בעוד שחמשת העשירונים התחתונים משתכרים יחד כ-24%, וכל המדדים הנוספים הבודקים את אי השוויון בחברה מלמדים גם הם שהפערים בין עשירים לעניים גדלים משנה לשנה; כשעל פי נתוני הביטוח הלאומי 40% מהילדים במדינה חיים מתחת לקו העוני – כשכל הדברים הללו מתרחשים במקביל והזירה הביטחונית רגועה יחסית, אפשר היה לצפות שהרחובות יתססו, שאוהלי המחאה ימשכו אלפי תומכים שיזדהו עם המוחים. למה זה לא קורה?

"זו שאלת מיליון הדולר", אומר ספורטא למחרת ההפגנה, "אני לא יודע. יש כל מיני פרשנויות. צריך לזכור שחלק גדול מהאנשים עסוקים בלשרוד, בלהתפרנס. רק בטלנים כמוני יכולים להגיע ביום ראשון בבוקר לירושלים. עבודה היום, עוד יותר מבעבר, בנויה ככה שאתה לא יכול להפסיד ימים. מה עם אלה שאין להם עבודה? אני לא רוצה להישמע מרקסיסט, אבל אצל חלקם זו תגובה למערכת שמופעלת עליהם. יש ספרות על זה. זו מערכת שגורמת להם לקבל את התפישה שמנסים להשליט עליהם שהמצוקה שלהם היא בעיה אישית. וכשזו בעיה אישית, כשאתה 'לוזר' מה שנקרא, אז אנשים מתביישים במצב שלהם. הם לא רוצים לצאת החוצה ולהגיד: 'אני מסכן'. שים לב שפעם המלה הזו, לוזר, לא היתהבשימוש בישראל. ייבאנו אותה מאמריקה יחד עם תפישת העולם שגורסת שאנשים שנמצאים במצב מסוים אשמים במצבם. ואנשים מפנימים את זה".

לספורטא שיק רדיקלי. אין לו טלפון סלולרי או כרטיס ביקור כי הם נראים לו בורגנים מדי. אבל הוא לא עוד שמאלני-כורסה. הוא בן 47, ד"ר ליחסי עבודה ולהתנהגות ארגונית, מרצה בפקולטה לניהול של אוניברסיטת תל אביב, חוקר כבר שנים את אי השוויון הכלכלי בישראל. הוא פעיל בארגונים חברתיים כמו הל"ה (הורים למען החינוך), שהוקם ב-877' במטרה לקדם שוויון הזדמנויות בחינוך לילדי עיירות הפיתוח ושכונות המצוקה. הוא גם פעיל בקשת הדמוקרטית המזרחית והשתתף בהגשת בג"ץ קרקעות הקיבוצים של הארגון. הוא היה עד ושותף למאבקים חברתיים רבים בעשור האחרון, מכיר היטב את הרטוריקה של כל הצדדים ולפיכך משקיף על ההתרחשויות בפיכחון.

"הישראלי מאוד קונפורמי בבסיסו", הוא אומר. "הוא מקבל את הקיים, כל האמירות האלה שאין מה לעשות והעולם כולו נגדנו. אם אני סוקר את ההיסטוריה של המאבקים החברתיים בישראל, חוץ מהתפרצויות כמו של הפנתרים השחורים, אני לא רואה בנושאים האלה הפגנות גדולות ומסיוויות. התחבטתי הרבה בשאלה הזו ואני יכול לתת תשובות קלות: אין כסף, אין ארגון. אבל באמת אני חושב שזה משהו מאוד עמוק בסוציולוגיה שלנו. באופן שבו אנחנו מקבלים את המערכת".

מלכות ביבי
לא חסרים מי שדווקא מנסים לעורר ולהנהיג מחאה חברתית בישראל. בעבר רווחה הטענה שהמחאה לא מתרוממת בגלל בעיות הנהגה וארגון. השנים האחרונות מתאפיינות בפריחה חסרת תקדים של ארגונים לשינוי חברתי. פרופ' בני גידרון, מנהל המרכז לחקר המגזר השלישי באוניברסיטת בן-גוריון, העוקב אחרי פעילות העמותות השונות בישראל, מעריך שבעשר השנים האחרונות קמו לא פחות מ-1,000 ארגונים חדשים שמטרתם לקדם שינוי חברתי. "רובם המכריע קמו רק בשלוש-ארבע השנים האחרונות", הוא מוסיף.

הארגונים הללו מפעילים מאות משרדים, מגייסים תרומות, מנהלים ויכוחים נמרצים, מרכזים נתונים, מגבשים ניירות עמדה, מגישים בג"צים, נאבקים במסדרונות הכנסת, מדפיסים פלאיירים, מפיצים סטיקרים וממלאים את המרחב הקיברנטי הישראלי באתרי אינטרנט רבים שבהם מתנהלת פעילות חברתית ערה ועקרה.

הרוש משוכנעת שכל הפעילות הווירטואלית הזאת משמשת להוצאת קיטור ולמירוק המצפון של "אינטלקטואלים בורגנים-שמאלנים שיש להם בית מסודר ורכב חדש וחיים נוחים. שום קשר בין זה לבין המצב החברתי הקשה". היא אומרת את זה על אף שגם למועדון "הגדה השמאלית" שבניהולה יש אתר אינטרנט כזה. "למי בשכונות יש אינטרנט? בפלורנטיןיש לאנשים אינטרנט בבית? אין להם חשמל בבית".

יש בסך הכל מספר קטן מאוד של ארגונים שבאמת פועלים בשטח, היא ממשיכה. "'סינגור קהילתי' שעושה עבודה קהילתית בשכונות, 'מהפך' שהוא ארגון פדגוגי שנסמך על עבודה של סטודנטים שבאים לתמוך בנוער בשכונות. השמאל האמיתי, שבאמת רוצה שינוי חברתי, הוא הרבה יותר קטן ממה שנדמה. קומץ, ממש קומץ".

אבל למיעוט המפגינים, אומרת הרוש, אחראי כרגע אדם אחד. "למה אין הפגנות בכל מקום בארץ? כי כולם חושבים שביבי הוא מלך. תשב עם פנסיונר שקיצצו לו את הנשמה. אין לו כסף לקנות אוכל ותרופות, אבל הוא יגיד לך שביבי מלך. שב איתם, אתה נגנב. אנשים שדפקו להם את הצורה ובכל זאת הם חושבים שביבי מלך".

עמותת "הגדה השמאלית" שהרוש מנהלת בשנתיים האחרונות היא מרכז השמאל הרדיקלי בתל אביב בעשור האחרון, מעוז הרדיקל-שיק. מלבד אתר אינטרנט תוסס שבו מתפלמסים כל כותבי השמאל הישראלי לדורותיו, מפעילה העמותה מכללה שמקדמת את "החשיבה והעשייה הפוליטית האלטרנטיווית בישראל". תמר גוז'נסקי תרצה שם בקרוב על "הון, מדינה ושלטון במשנתו של לנין", אפרים דוידי ירצה על צ'ה גווארהוהרוש עצמה תנחה שלושה מפגשים שבהם תלובן שאלת המפתח "איך מקדמים את המאבק החברתי".

גם לה כבר נמאס לשמוע שאם אנשים לא יוצאים באלפיהם לרחובות סימן שהמצב לא כל כך גרוע. התשובה שלה פשוטה: "המצב רע מאוד, אבל הוא יכול עוד להידרדר. אנחנו בדרך לתחתית אבל אנחנו עוד לא שם. השטח עוד לא מוכן ליציאה הזאת לרחובות. אל תשכח שבתחתית הסולם החברתי נמצאים מזרחיים, גרוזינים וערבים. הערבים פועלים בתוך עצמם. רוב השטח היהודי – מזרחיים, חרדים, עולים – לא רוצה להזדהות עם השמאל המדיני. עד שהשמאל לא ישנה את הקונצפציה שלו, המצב לא ישתנה. זו הבעיה הכי קריטית של המחאה החברתית. הזיהוי עם המחאה נגד המצב המדיני. אם אתה אומר 'די לקיצוץ ודי לכיבוש'בקטמונים אתה מקבל עגבניות בפרצוף. והשמאל הבורגני האקדמי, כל אלה שכותבים באתרי הבולשיט באינטרנט, באים להפגנות של שלום עכשיו אבל לא מגיעים להפגנות החברתיות".

במאהל בבאר שבע
בדיוק לפני שנתיים, באוגוסט 2002, היה נדמה שהתסיסה החברתית מתקרבת לנקודת רתיחה. ישראל טוויטו וחבורתו התנחלו בכיכר המדינה בתל אביב והכריזו עליה כעל "כיכר הלחם". עשרות מפגינים בבאר שבע יצאו למחות נגד מדיניותו הכלכלית של שר האוצר אז, תושב העיר לשעבר סילבן שלום. לרגע נוצר הרושם שמדרום תיפתח המהפכה. בהנהגתו של יו"ר ארגון צל"ש (צעירים למען שוויון) יהודה אלוש יצאו עשרות מפגינים לתהלוכת מחאה מגן הראשונים לקניון המקומי. הרחוב קיבל אותם בתשואות, נהגי אוטובוסים ומוניות האטו וצפרו לאות הזדהות. אלוש, שברקורד שלו 20 שנות פעילות חברתית, הרגיש שמשהו מתחיל לקרות.

באותו שבוע הוא זכה לכתבת שער במוסף "הארץ" ובישר על תחילתה של המהפכה החברתית החדשה. "מי שרואה – רואה, ומי שלא – זה ייפול עליו כמו רעם משמים", אמר אז, "זה כבר כאן. ברחוב. בעיר. תפתחו את העיניים. כל בוקר נולד ארגון מחאה חברתי חדש. אם רק נחבר את כולם כבר יהיו לנו רבבות אנשים… למרבה הצער, עד עכשיו, בישראל, המחאה הזאת מנותבת לפשע, לאלימות, למעשי טירוף. ברגע שיהיה ניהול נכון של המחאה, היא תנותב למקום הנכון. ואני אומר למקבלי ההחלטות במדינת ישראל: ארגנטינה זה לא בטלוויזיה, ארגנטינה זה כאן. כשלוקחים לבן אדם את הלחם, ההיגיון מת. אין היגיון ואין לוגיקה ואין חוק ואין כלום. מי שלא מבין את זה, שלא יתפלא כשיראה איך המדינה היפה שלו נהרסת לו מול העיניים. המדינה כבר נהרסת. חלקה אחרי חלקה". הוא סיכם את דבריו בנבואה על "הפגנת המיליון" בכיכר רבין שתהיה "ההפגנה החברתית הגדולה ביותר שהיתה ושתהיה אי פעם בארץ הזאת".

ביום רביעי שעבר עמד אלוש, בן 45, בכניסה לאוהל המחאה של חסרי הדיור מתחת לבניין הביטוח הלאומי בבאר שבע. אביו, ויקטור אלוש, מראשוני הפנתרים השחורים, ישב מול דיירי המאהל המאולתר וניסה להרביץ בהם בינה מהפכנית. בחום הכבד, על ספות ירוקות, תחת רשתות הסוואה ובדי ברזנט שסיפקו מעט צל, אבל יצרו אפקט חממה מחניק, ישבו כמה עשרות אנשים, בעיקר אמהות וילדים, והקשיבו לפנתר השחור הוותיק, כבר בן 72, במכנסיים שחורים וחולצה לבנה, שהכריז בקול צרוד מסיגריות טיים 100 ובפאתוס רבולוציוני: "אני מוכן לעמוד בראש ולקבל את הכדור או את המקל של המשטרה! אין הישגים ללא מאבק! רק הילד מקבל זכויות מההורים. מבוגר צריך להיאבק. אתם צריכים להיאבק על זכויותיכם וכל האמצעים כשרים!"

מאהל המחאה בבאר שבע הוקם לפני ארבעה חודשים ומשך מאז מעט תשומת לב ציבורית. לפחות הנהלת השוק המקומי אימצה את המפגינים, חיברה אותם לחשמל ולמים ודאגה לאספקה קבועה של פירות וירקות. כמה עשרות משפחות שנקלעו למצוקה כלכלית קשה, חלקן כבר ללא קורת גג, יושבות באמצע העיר, על סף ייאוש, ומקוות לחזור על הישגי קודמיהם למאבקים דומים, כלומר לזכות בהקלות כלשהן מהממסד, להרפיה כלשהי של עניבת החנק.

הרבה ילדים מתרוצצים שם, בקייטנה הלוהטת והעצובה של באר-שבע תחתית. תינוקות תלויים על אמותיהם וילדים בגיל גן ובית ספר יסודי מדביקים ציורי קיץ נוגים בין שלטי המחאה נגד הרס "המעמד הבינעוני". באחד מהם רואים שתי דמויות ירוקות של אבא ואמא ומסביבם ארבעה ילדים ירוקים קטנים. שמש מצוירת מקצה לקצה, השמים צהובים לגמרי, ממש כמו בחוץ, ובמרכז עומד בית גדול ואדום של ציורי ילדים, עם גוף מלבני, חלונות מרובעים קטנים וגג שמגיע עד לשמים, גבוה מעל המשפחה הירוקה הקטנה שניצבת בצלו.

כל הציירים הקטנים והמשועממים ישבו בחלל הקטן המלא עשן סיגריות מול ויקטור אלוש, שקרא למרד אזרחי והתריס: "הפלשתינאים כבר מילאו את גן עדן במתאבדים ולקחו את כל הבתולות. הם נותנים את חייהם בשביל הכבוד ואתם לא מוכנים להזיז את התחת בשביל הילדים שלכם". אחר כך שרו עם הוריהם "נתניהו לך הביתה, רחם עלינו" וב-11 בבוקר קיבלו במחיאות כפיים מנומסות את חברי הכנסת עמרם מצנע ויצחק הרצוג, שהגיעו לביקור הזדהות.

בזו אחר זו נעמדו נשים המתגוררות במקום וסיפרו לח"כים איך הגיעו עד הלום. דיאנה, עולה מאוקראינה, שמשתכרת 2,300 שקלים בחודש ונדרשת לשלם מדי חודש חובות בסך 1,800 שקלים, הציגה צו מהמשטרה שמחייב אותה לפנות את דירתה עד אחד בספטמבר ואחר כך דחפה קדימה את בנה, ילד כבן 12, שהתאמץ לא לבכות. "למה הבאתי לפה את החייל הזה?" אמרה למצנע, "רק היום הוא אמר לי: 'אמא, תקחיאותי בחזרה לאוקראינה".

"אוהבים אותך דיאנה", נשמעו קריאות מכל עבר, עוד סגנון שייבאנו מאמריקה יחד עם תפישת עולם של קבוצות גמילה שהופנמה עד מאהלי המחאה.

אחר כך לקח מצנע את המיקרופון. ביום שבו מתכנסת ועידת הליכוד, כשברור שאין לו שום סיכוי לחשיפה בין המדליה של אריק זאבי להשפלה של אריק שרון, בא מצנע לבאר שבע ליצור קשר עין, להקשיב ולדבר אל הלב. "אנחנו הבוקר עלינו אליכם לבאר שבע", הוא אמר וזכה לתשואות על המלה "עלינו". "באנו לפגוש ולהתרשם. אוי לאוזניים ששומעות את הסיפורים של כל אחת ואחת. אוי לעיניים שרואות את המאהל הזה. אוי לחברה הישראלית שהפכה להיות צינית ואטומה. אוי לממשלה שניתקה עצמה מהציבור".

במדרחוב שמול המאהל נמשכו החיים כסדרם. המאהל כבר חודשים פה ומעטים טורחים לגשת ולהתעניין. יהודה אלוש, שנתיים אחרי ההכרזה על הפגנת המיליון, כבר הרבה יותר מפוכח. "הערך של סולידריות איבד את המשמעות שלו", הוא אומר, "ואי אפשר להוביל מאבק חברתי בלי שני המ"מים, מנהיגות ומימון. גוש אמונים מצליח לעשות את זה כי להם יש מנהיגות ויש להם הרבה מאוד כסף שמגיע מיהדות העולם. לכן הם מצליחים להכניע כל ממסד וכל ממשלה. המתנחלים הם האויבים הכי גדולים של המאבק החברתי. הם מעולם לא תמכו באיזשהו מאבק חברתי והם לוקחים את כל תשומת הלב ואת כל האנרגיה. אם אנחנו היינו מאורגנים כמו גוש אמונים, היינו מצליחים. מבחינתי זה המודל, גוש אמונים חברתי. הבעיה היא שאצלנו כולם מתווכחים על הלוגו ועל האגו. על שם מי תהיה רשומה ההפגנה, מי יהיו אלו שידברו, כל הדברים הלא חשובים האלה. משנת 90' השתתפתי וגם הובלתי מאבקים של חסרי דיור והיו שבעה-שמונה מאבקים כאלה. כל המאבקים הצליחו. אבל מה קרה? אנשים יצאו מהמאהל עם דירה או עם דיור ציבורי ולא ראינו אותם יותר. זה חוזר על עצמו כל שנתיים-שלוש".

מי שנאבק פתר לעצמו את הבעיה ויצא מהמאבק?

"בדיוק".

מה זה עושה לאנשים כמוך שממשיכים בפעילות?

"אנשים כמוני יוצאים מתוסכלים. אנחנו חורשים את השטח, עוזרים לאנשים. אני למשל אף פעם לא הייתי מחוסר דיור, אבל השתתפתי בכל המאבקים של חסרי הדיור בבאר שבע בעשור האחרון. ואז מגיעות בחירות והימין יודע תמיד לשלוף את הסכנה הביטחונית, את האויב, את האיום. ואנשים, גם מתוך פטריוטיות, זונחים את כל העניינים החברתיים ונותנים את הגיבוי לליכוד. אני מתנחם בזה שתרמנו משהו לשיח הציבורי בישראל. זה המקסימום שהצלחנו לעשות. כנראה שצריך להיות עוד הרבה יותר גרוע ממה שקורה היום. בעצם, מי שמשלם עכשיו את המחיר של המדיניות הכלכלית זה אנשי המעמד הבינוני, והם עוד לא מוכנים להשתתף במאבק כי עוד טוב להם. הם עוד גרים בבתים יפים, יוצאים כל שנה לחו"ל, אבל גם הם נשחקים ונשחקים. אולי מהם יגיעו מיליון מפגינים לכיכר רבין שיצעקו 'פרנסה, מגורים'. אני עוד לא מתייאש".

ישראל, אתה התקווה
גם ישראל טוויטו עוד לא התייאש. כמו גיבור מערבון הוא צעד בצהרי היום בשולי כביש האספלט הרותח המוביל מבאר שבע לשדרות, חלף על פני תאשור, תדהר ונתיבות ולא התפתה לפנות ימינה אל הסככה המוצלת בכניסה למושב יכיני. אדים של חום עלו מהכביש שנמתח מקצה לקצה בלב המדבר הצחיח וטוויטו – שפתיו סדוקות מהיובש, רגליו בוערות משפשפות ושלפוחיות – צעד קדימה בעקשנות, ארבעה קילומטרים בשעה. חבוש כובע לבן רחב שוליים, בנעלי אדידס רום שחוקות, מכנסי כותנה דקים וחולצת טריקו לבנה, הוא נשא על כתפו מקל שלקצהו חוברה פיסת בד גדולה ועליה צוירה כיכר לחם כחולה.

כמה מטרים מאחוריו נסע באטיות אילן זהבי ב"אופל אסטרה" לבנה שתרם שמעון אברהמי, ישראלי המתגורר באוסטרליה ותומך במאבק מרחוק. זהבי, שסובל מבעיות גב ומתקשה ללכת, מונה כאחראי על המים והסיגריות ועל תפעול הרמקול הצרוד שהותקן על גג המכונית והשמיע לסירוגין סיסמאות מחאה ומוסיקה קצבית. לצדו של טוויטו צעדו יוחנן בן-אברהם, שקיבל לא מזמן דירה בדימונה אחרי ששבת מול משרד ראש הממשלה בירושלים, ואלי דהן, שנשא על כתפו את דגל הלאום.

ויקי קנפו קמה בוקר אחד ויצאה בספונטניות ממצפה רמון לירושלים ובלי להתכוון בראה טקס ישראלי חדש: מי שרוצה למחות צריך לצעוד לצד הכביש מדרום לצפון ולשאת על כתפו את דגל המדינה. טוויטו הרים את הכפפה וכבר הלך ברגל מאילת עד באר שבע, הוא ממשיך דרך אופקים ושדרות ומתכוון לצעוד הלאה, צפונה, עד קרית שמונה. אבל תשומת הלב המיוחלת לא מגיעה. אפילו הנהגים בדרך ממעטים לצפור.

שנתיים אחרי שהקים את "כיכר הלחם" בתל אביב, שנה אחרי שפונה משם ועבר לירושלים, נודע לטוויטו מעמד מיוחד בקהילת המחאה החברתית. ציניקנים פוטרים אותו כ"מפגין מקצועי", אבל כשרואים אותו צועד כך בשמש הקופחת, מוקף בשלושת חבריו שלא מסתירים את הערצתם, הציניות מתפוגגת. יש דרכים נעימות יותר להעביר את הקיץ.

בינתיים פיתחה הרביעייה הווי מריר של צועדים. בדיחות על משחות נגד שפשפת, על הכסף שאפשר לעשות רק מאיסוף בקבוקים שמוטלים בצד הדרך, על הנהג הישראלי שמחליט ברגע האחרון לרדת לשוליים כדי לזרוק מלה טובה או להתווכח וכמעט דורס את הצועדים. בתחנת הדלק אלונים, אחרי מושב יכיני, עורך טוויטו מאזן ביניים: "כשויקי קנפו יצאה לצעדה שלה אנחנו ישבנו כבר 11 חודשים בכיכר הלחם ופתאום היא קיבלה את כל הפרוז'קטורים. אנשים הלכו אחריה. הם חיכו לניצוץ שידליק את המאבק. אבל כשהיא הגיעה לירושלים היא אמרה פתאום שהמאבק הוא רק של החד הוריות. אחר כך היא נתנה לביבי פרחים ובסוף היא גם נסעה עם ביילין לז'נווה לעשות שלום וירטואלי".

הוא בן 39, יליד גבעת שמואל, גרוש ואב לשלוש בנות צעירות שמחכות שיחזור למאהל חסרי הדיור בירושלים. את צעדיו הראשונים במחאה החברתית עשה לפני כעשר שנים, אחרי שפונה מדירה שאליה פלש. הוא עבר להתגורר באוטובוס ואז גם קיעקע על זרועו הימנית קרנף אימתני, "באותו רגע החלטתי שאני לא אתן יותר שירמסו אותי". במשך חודשים התגורר באוהל מול משרד ראש הממשלה. בהדרגה טיפח קשרים בכנסת והחל לטפל בפניות הרבות שהתנקזו אליו. "אני אוציא את התיק שיש לנו כאן באוטו ותראה את כל הפניות שכותבים לי: 'ישראל, אתה התקווה האחרונה שלנו'. יש אלפי ארגונים לשינוי חברתי. אם רק המנכ"ל והיו"ר של כל ארגון כזה היו יוצאים לרחוב, היו אלפים. אבל אפילו הם לא באים. אתה יודע למה אני לא הולך לישיבות שלהם? כי חוץ מלעשות ישיבות הם לא עושים כלום. כנ"ל ויקי קנפו. כל אחד הבעיה שלו הכי צודקת, הכי כואבת ואין סולידריות. יש אנשים שרואים אותי צועד וצועקים לי 'לך תעבוד'. זה שאני רץ כל היום במסדרונות הכנסת, עושה טלפונים, בונה, דואג לאנשים שאין להם, זה לא עבודה?"

לא הבטחתי כלום
וכך הגענו אל ויקי קנפו, כוכבת השביט הגדולה של המאבק החברתי בישראל, שהבעירה תקוות ונשאבה במהירות אל הקרקס של ערוץ 2 והפוליטיקאים וה"אני לא הפרעתי לך – אל תפריע לי". לרגע אחד בקיץ 2003, כשהארץ שקטה בזכות ההודנה, היה נדמה שהניצוץ המיוחל שכל הפעילים החברתיים כה מרבים לדבר עליו הוצת בידי אשה אלמונית ממצפה רמון שקמה בבוקר והחלה לצעוד לקריית הממשלה.

המפגינים בירושלים, השובתים במאהל המחאה בבאר שבע, האקדמאים באינטרנט והצועדים המיוזעים המלווים את טוויטו במסעו צפונה, כולם-כולם עדיין מדברים עליה. עדיין מנסים להבין מה בדיוק קרה שם, איך הוצתה הלהבה ולמה כבתה. "תזכרי מה קרה עם ויקי קנפו", צעקה פתאום אחת האמהות במאהל המחאה בבאר שבע על חברתה, "דאגה לעצמה והלכה הביתה, זה מה שקרה".

"אני עדיין זוכרת איך אמרתי: 'וואו, הנה הדבר שחיכינו לו'", אומרת הרוש. "אבל זה היה ניצוץ שכבה מהר מאוד". הפעילים החברתיים הוותיקים ציפו שקנפו תהיה אלכימאית: שתצליח להתיך לגוש אחד את השמאל והדפוקים, את כל רסיסי הארגונים שלא מצליחים להתגבש ומתרסקים פעם אחר פעם מול המנגנון המשומן שעומד מולם. ציפו שהיא תעוף בראש כל הציפורים שמבקשות מהפכה.

לקנפו היתה כריזמה שהשאירה אותה בכותרות ימים רבים ומשכה אלפים לירושלים, אך אז גבר הלחץ. ברגע שהחלה להשתתף בתוכניות כמו "המהפך" של אורנה דץ ובאירועים כמו טקס בחירת אנשי השנה של ערוץ 2, מסיבת יום ההולדת ה-80 של שמעון פרס וטקס החתימה על הסכם ז'נווה, חזרו מבקשי המהפכה לשגרתם ולא סלחו לה. כעבור חודשיים חזרה למצפה רמון, לנקודת ההתחלה. בעיניה מעריציה המאוכזבים, מהמהפכה נשאר המהפך.

"המאבק שלה היה התקווה הגדולה והמומנטום לשינוי חברתי אמיתי, כי היא סחפה את כל המדינה", אומר יהודה אלוש, "אבל היא התבלבלה. עלה לה השתן לראש. אני לא רוצה להאשים אותה אישית. קשה לשפוט אותה. לא היה לה ניסיון. ניסו לשגע לה את המוח והיא התמוטטה. הבעיה היא שלא היתה לה משנה חברתית מסודרת. היא עשתה את המעשה הכי גדול במאבקים החברתיים מאז הפנתרים השחורים, אבל היא גם כיבתה את לפיד המאבק ברגל גסה".

ביום ראשון התחילה קנפו לעבוד כמנהלת המתנ"ס שהקימה רשת "נאפיס" בראשון לציון, בסיוע עמותת פל"י (פעילות למען ילדים). זה אמור להיות בית חם לילדי האזור, שיספק ארוחות חמות במחיר סמלי, חוגי העשרה, סיוע משפטי לנזקקים ועוד. "נאפיס" התחייבה לתרום מלגות לסטודנטים בתמורה לסיוע לילדים. קנפו, שעדיין מתגוררת במצפה רמון, מתכוונת לעבור לדירה שסידרו לה בראשון לציון ומקווה לטוב.

היא ערה לביקורת שמוטחת בה, שומעת את הקולות, מכירה את השמועות שלפיהן היא מכרה את המאבק בנזיד עדשים – ורותחת. "אני עושה הכל בשכר מינימום", היא מבקשת להדגיש, כדי להזים שמועות שהיא "דאגה לעצמה יפה מאוד", ואז אומרת בכעס: "אני יכולה להגיד לך שהם התאכזבו מהציפיות של עצמם. הם חשבו שוויקי קנפו תציל את העולם לבד. אנשים תמכו בי, זה נכון, אבל חזרו הביתה למיטות החמות שלהם. איפה היו כל עובדי העיריות? איפה היו עובדי הנמלים? הם לא נשארו לשבת איתי. מפקד לא יכול לעשות כלום בלי חיילים. אני התחלתי משהו שחשבתי שיהפוך את המדינה, אבל אנשים השאירו אותי פצועה בשטח. מפקד פצוע בשטח.

"אני לא הבטחתי לאף אחד כלום", היא ממשיכה. "אני לא הבטחתי להציל את המדינה לבד. מהפכות לא קורות מבן אדם אחד. אף אחד לא יכול לשפוט אותי עד שהוא לא יהיה במקום שלי. הלחצים – אני עמדתי עם אקדח מים מול טנקים. אנשים שכחו שאני לא רק ויקי קנפו. אני גם אמא. ואני אשה. עד היום אני חייבת כסף לכל המדינה. והילדים שלי נפגעו. לא ייתכן שאני אעזור לכל העולם ואפגע בילדים שלי. אם הייתי יכולה הייתי קמה שוב גם היום, אבל אני יודעת שאף אחד לא יהיה אחרי. אנשים אפאטיים. נותנים להם סטירה והם נותנים את הלחי השנייה. מזוכיסטים.

"היום ישראל טוויטו קם. כבר עשר שנים הוא יושב שם, אף אחד כבר לא רואה אותו ממטר. הוא כבר חלק מהנוף. גם הוא, כמו הרבה אחרים, הוא איש עם גאווה. כשהוא פותח את הפה הוא אומר הרבה דברי חוכמה, אבל כשאני דיברתי גם הוא, כמו כל האחרים, התחיל לריב: למה רק ויקי בטלוויזיה, מי מדבר יותר טוב בתקשורת, כל הדברים האלה. לא היתהסולידריות ולא היתה אחדות, רק ריבים, מי יהיה המנהיג, מי ידבר יותר.

"עכשיו הוא קם ויוצא לצעוד. הוא לא חייב לחקות את מה שהיה כבר. לא חוזרים על דבר פעם שנייה. פתאום כולם לוקחים דגל ומתחילים לצעוד. זה פאסה כבר. בגלל זה אף אחד לא הולך אחריהם. תאמין לי, ביבי מבסוט כשהוא הולך לישון בלילה. הוא אומר לעצמו: 'איזה שקט, כנראה שכולם מבסוטים מהחיים'. לפעמים אני חושבת לעצמי שאולי הוא צודק".

השקט שלפני
השקט אכן עשוי ליצור את הרושם שאין תוחלת למאבק החברתי. דווקא משום כך כדאי לשים לב לדברים שאומר אבי עובדיה: "השקט שיש עכשיו הוא זה שצריך להפחיד יותר מכל. השקט הזה הוא לא טבעי. הוא צריך להדאיג כל אזרח במדינה. כשהשקט הזה ייגמר, כשאנשים יגיעו ממש לקאנטים, האינתיפאדה עם הפלשתינאים תיראה קטנה. אני מכיר אנשים שמוכנים לשרוף בנקים. אני בעצמי עצרתי אנשים שרצו לזרוק בקבוקי תבערה על מגורים של עובדים זרים. אנשים כבר התאבדו על רקע המצב הכלכלי. יבוא היום שאנשים יגידו לעצמם: 'למה שאני אמות לבד?'"

עובדיה, מובטל בן 49 מחולון, אב לשלוש בנות, עם זקן צ'ה גווארהמדובלל ושיניים שזקוקות לטיפול דחוף ב-58,900 שקלים, הקים לפני חמש שנים את עמותת "תנו לעבוד בכבוד" שפועלת ממשרד קטן באמצע בית השחי של תל אביב, ליד התחנה המרכזית הישנה. משם יצא לשלל הפגנות ומאבקים משפטיים: בין היתר הגיש עתירות לבג"ץ נגד צים ורשות הנמלים (על פיטורי ימאים), חברת חשמל (על העדפת בני משפחה בקבלה לעבודה) ונגד ממשלת ישראל, בעניין ההיתרים לייבוא עובדים זרים, נושא שעמו הוא מזוהה יותר מכל. במסגרת המאבק הזה, הוא ישב, יחד עם טוויטו, שבועיים מול חוות השקמים, כמחאה על כך שאריאל שרון מעסיק עובדים מתאילנד בחוותו במקום לספק עבודה לישראלים.

הוא אומר שכבר עייף ממאבקים מסודרים ושהוא מכיר רבים שמרגישים כמוהו. "אני אישית כבר לא מאמין בהפגנות. אתה לא צריך מיליון אנשים וגם לא 100 אלף. רק 20 משוגעים שיציתו ביום שישי אחד 20 בנקים, ולמחרת המדינה תקום ליום חדש. הפגנות בקריית הממשלה לא יעשו כלום, רק יחזקו את האגו של השרים.

"פה יהיו בן-לאדנים חברתיים. אנשים יכולים לזלזל, אנשים יכולים לצחוק, אנשים יכולים להגיד שעובדיה מדבר שטויות. אבל זה מה שיקרה. אתה יודע למה? כי זו גם המדינה שלי. זה יותר מכובד בעיני לשבת בבית סוהר בשביל צדק חברתי ובשביל עקרונות מאשר לשבת בבית כשמנתקים לך את החשמל והמים. בגלל זה אני אומר שהשקט הזה צריך להדאיג את כולם".

פורסם לראשונה בעיתון "הארץ"