במבט ראשון נראה כי הפרסומת של דאב עושה צעד נוסף בשחרור האישה ממגבלות וסטראוטיפים כובלים של יופי נשי בהציגה בקמפיין רבתי נשים שאינן זוכות בדרך כלל לשטח פרסום כה נרחב: נשים מלאות, בוגרות, מנומשות ושטוחות.
אלא שבנוסף לפגמים שמצא יאיר טרצ'יצקי בהבניה הרדודה והמלאכותית של נשיות אמיתית בקמפיין הזה, מרגיז שארבעת הנשים שנבחרו להריץ אותו הנן בהירות עור ואף אחת מהן אינה בעלת חזות שחומה.
מסתבר שבישראל שגם כאשר המפרסמים מעוניינים לנתץ סטראוטיפים לעוסים של יופי נשי, הם אינם מסוגלים להתגבר על אותו "קו ההפרדה" לבן, סמוי אך נוכח, שדוחק אל מחוץ לשולי הפריים את האישה המזרחית וצבע עורה השחום (בעיקר בפרסומות המציגות סוג של אידיאל שאינו קשור בניקיון או באוכל).
אחד המאמרים החשובים באנתולוגיה הפמיניסטית המזרחית שבה אני עורכת שותפה נפתח כאשר אקדמאית מזרחית שהרגישה שהגשימה את החלום הישראלי יושבת עם בתה מול מסך הטלוויזיה והבת שלה שואלת אותה "למה כל הילדים בפרסומות לבנים ואני שחומה?"
המסע שעשתה הכותבת, עליזה פרנקל, בעקבות אותה שאלה הוביל לממצאים חמורים ביותר על הבניית הצבע בחברה הישראלית.
כמה חבל שחברת דאב לא הראתה מעט יותר רגישות ומודעות חברתית.
לפחות בארה"ב קמפיין דאב הפגין קצת יותר מודעות והשכיל להציג נשים מרקעים שונים.