באחרונה הוגש לכנסת חוק תמים למראה המבקש לעגן את זכויות החקלאים בקרקע. מה יותר סביר מלתת לחקלאים קשי יום זכויות על הקרקע אותה הם מעבדים שנים רבות. הצגת הנושא נעשתה ברוח דברים אלה. אבל מה לעשות שכיום, בישראל, חלק מן החוקים, הנראים תמימים למראית עין, טומנים בחובם הטבה כספית, שיש הטוענים, שבמקרה זה, תהיה בסדרי גודל של עשרות מליארדים של דולרים או שקלים. מה זה כבר משנה?
כדי להבין את המאבק על חקיקת חוק זה צריך לחזור להיסטוריה הקצרה של בעלות על קרקע במדינת ישראל. רוב קרקעות המדינה נשלטות על ידה, כ- 92% מן הקרקעות. כמובן שאי אפשר להעביר קרקעות לזרים וגם הערבים כזרים יחשבו. המדינה, בהתאם לשיקוליה, נותנת זכויות לשימוש בקרקע כך נעשה לגבי החקלאים, הקיבוצים המושבים וחברות חקלאיות כמו מהדרין ויכין חקל. זכויות שימוש אלה מיועדות לשמש אמצעי יצור ונעשות על פי כללים שונים של חכירה. כאשר אדמות אלה אינן משמשות לצורך עבורו הוחכרו, יש להחזירם למדינה. יש הטוענים שכיון שהחקלאים שמרו על הקרקע ואף שיבחו אותה, יש לתת להם פיצוי כלשהו. רמת הפיצוי היא עקרונית לענייננו, כיון שכעת, על פי הצעת החוק לעיגון הזכויות, יש ניסיון לקבל כ- 50% מערך הקרקע שכעת נחשבת לקרקע חקלאית ומוחזקת על ידי המשתמשים בה לחקלאות. הפיצוי המגיע לחקלאים, עם שינוי יעוד הקרקע, מעוגן בתקנות מנהל מקרקעי ישראל על פי ערכה החקלאי, קרי הרנטה החקלאית שהיא מנפיקה בתוספת ההשקעה במבנים חקלאיים. פיצוי זה אמור להיקבע על ידי ועדה המוסמכת לכך. אין ספק שהפיצוי שייקבע רחוק מרחק רב מה- 50% המבוקשים.
מנהל מקרקעי ישראל, האמון על שמירת קרקעות הלאום, תיקן תקנות רבות נוספות שאחת מהן – 727 – הגדילה הפיצוי ל- 27% למי שנקראים קיבוצי ומושבי נדל"ן. אלה הנמצאים במרכז הארץ. החברות החקלאיות, על פי אותה החלטה, קיבלו רק חצי מהפיצוי שנקבע לקיבוצים ולמושבים. מועצת מנהל מקרקעי ישראל מורכבת מנציגים של הקרן הקיימת לישראל, שהם 50% מן הנציגים ומנציגי ציבור שמהווים את ה- 50% הנותרים. יושב ראש המועצה הוא שר התשתיות הלאומיות אריאל שרון. מבנה זה נותן ייצוג גדול מאוד לאנשים שיש להם אינטרס ישיר בהחלטות המנהל. גם בג"צ נתן דעתו לנושא זה והכריח את מנהל מקרקעי ישראל לשנות החלטות שנעשו על ידי אותם אנשים.
עם ההגירה הגדולה מברית המועצות לשעבר נוצר צורך לבנות מהר ולשחרר קרקעות לבנייה הטענה הכלכלית הייתה שצריך לתמרץ את אלה המחזיקים בקרקע כדי שישחררו אותה לבנייה. לכן נקבע אחוז הפיצוי ל- 27%. בנוסף, מינה שר התשתיות ועדה שתדון במדיניות הקרקעות של המדינה, ועדת רונן. ועדה זו החליטה לשנות את אחוזי הפיצוי. אף על פי שקיבלה את הרציונל הכלכלי של תמרוץ, הועדה קבעה שיש לתת פיצוי של 20% בשנה הראשונה ולהוריד אחוז זה עד 15% כעבור חמש שנים כדי לחזק את רצונם של החקלאים לשחרר קרקעות בשנים הראשונות, ובכך יוזלו מחירי הדיור. כמובן שגם מסקנות ועדת רונן לא מצאו חן בעיני הגורמים האינטרסנטים. עקב כך הוקמו ועדות, הן על ידי משרד התשתיות והן על ידי ראש הממשלה, ועדת מאיר בן מאיר וועדת לאון. בסופו של דבר, נתקבל הרעיון של פיצוי קבוע של 24%. פיצוי זה, שוב, לא סיפק את החקלאים ואלה הגישו, כאמור, את חוק עגון הזכויות, שעבר בקריאה טרומית בתמיכה של הלובי החקלאי שחברים בו נציגים מכל המפלגות ביניהן המפד"ל, ש"ס, מפלגת העבודה והליכוד. נוצרה קואליציה רחבה ביותר, שלא ניתן למצוא לנושאי חינוך או חברה אחרים. התמיכה בחוק, של מפלגות שיש בהן אלמנט חברתי, מפתיע בתחילה, אך יש לציין שחלק גדול, מחברי המרכז של המפלגות הגדולות – הליכוד ויותר מכך מפלגת העבודה, הם נציגים של אנשים שיש להם אינטרס ישיר במדיניות הקרקעות של המדינה. לכן, חבר כנסת של אחת ממפלגות אלה שיוצא נגד מדיניות זו מסתכן בסיכויי בחירתו, בעיקר לנוכח החזרת בחירת המועמדים לכנסת למרכז המפלגה, כפי שנעשה בליכוד ואולי יעשה גם במפלגת העבודה.
אין עוררין על כך, שכל עוד עסקו החקלאים בחקלאות, זכותם להשתמש בקרקע. אבל, כיון שחלקם הפסיקו לעסוק בכך, עליהם להחזיר האדמות למדינה. שינוי היעוד של קרקע מחקלאות לבניה או לתעשייה מעלה את ערכה עשרות מונים, ועיגון הזכויות, שנעשה כביכול על אדמה חקלאית, הוא עיגון זכויות על קרקע לבניה. כבר היום, יזמים למיניהם, בעיקר אלה עם קשרים פוליטיים, חתומים על הסכמים עתירי דולרים עם קיבוצים ומושבים. הדוגמאות הידועות הן רמת רחל וגליל ים, שם כל תושב אמור לקבל מליון דולר ומעלה. כך הדבר גם לגבי החברות החקלאיות, להן עשרות אלפי דונמים ברחבי הארץ. לחברת יכין חקל, לדוגמה, יש שטח אדמה של 2,000 דונם בין צומת גהה לצומת מורשה. בחישוב פשוט של 500,000 $ לדונם, הכנסותיה של יכין, שנמכרה במחיר אפס לסמי שמעון, יהיה במינימום מאתיים מליון דולר ובמקסימום חצי מיליארד דולר.
נעשה ניסיון לקשר בין חוק הדיור הציבורי לחוק לעגון זכותם של החקלאים. אין הדברים דומים אפילו במשהו. ליתר דיוק, משתמשים בחוק הדיור הציבורי כנותן לגיטימציה לעיגון זכויות החקלאים. גם אנו התומכים בחוק הדיור הציבורי כמכשיר לצדק חברתי שלא רק ישמע אלא גם יראה, לא חולקים על כך שלחקלאים יש זכויות על בתיהם. אבל רק על בתיהם! הקיבוצים, למשל, קיבלו את הזכות על שטח המחנה שהוא שטח המגורים שכולל הרבה יותר מהבתים בהם הם גרים. זהו המצב גם לגבי המושבים. כעת, חלק מן הקיבוצים מהססים להעביר את הזכויות בטאבו לדייר ומחזיקים את הזכות הזאת כזכות קולקטיבית כדי לשלוט בנכסים הללו ולא לתת אותה ליחידים. כך שבעוד שחוק הדיור הציבורי בא לתת זכויות על בסיס שנות מגורים בדירה שאמורה הייתה להיות מלכתחילה בבעלות הדיירים, החקלאים רוצים להשתלט על קרקעות, שהן משאב של כל אזרחי המדינה. קרקעות אלה צריכות לשמש למטרה צודקת יותר מאשר העשרת הבודדים. עצם העובדה ש- 100,000 דירות במדינה הן דירות בשכירות ארוכת טווח מעוררת את השאלה לגבי מדיניות הדיור בשנות החמישים והשישים, בהן נתנו הדירות בשכירות לדיירים, אף על פי שלפני כן וגם לאחר מכן קיבלו העולים זכויות בעלות ועזרה מן המדינה כדי לממש בעלות זו. ראה הקליטה הישירה של יוצאי ברית המועצות. יש לציין עוד שחלק מהסדר הקרקעות קשור להסדר חובות הקיבוצים. הסדר זה, שגם שוויו היה כ- 9 מיליארד שקל, משתמש בקרקעות האזרחים כחלק מהחזר החובות לבנקים היעילים להפליא, בעיקר בדרך בה הם משלמים שכר למנהליהם – עובדי המדינה לשעבר.
אם נכון הטיעון הכלכלי של תמריצים לבניה ולהורדת מחירי הדיור (מה שמוטל בספק) יש להסתפק בפיצוי מינימלי של החקלאים, כפי שקובעים החוזים שלהם. בערך הנוסף משינוי ייעוד הקרקע יש להשתמש לצרכים חברתיים דחופים. חלק גדול מהכספים שיצטברו עקב שינוי היעוד של הקרקע יש להפנות לבניית דיור סוציאלי. דיור שנועד לאנשים שאין באפשרותם למצוא דיור בכוחות עצמם. לנוכח העובדה שבשנים האחרונות אין כלל בניה ציבורית לדיור סוציאלי, זהו צורך חשוב ודחוף. חלק אחר מן הכסף, חובה להפנות לחינוך. בעיקר לאותם אזרחים הנעדרים הזדמנויות חינוכיות נאותות. יש גם לחזק את מערכת הבריאות הציבורית שנתונה בקשיים רבים. לא חסרים נושאים חברתיים שזקוקים כאוויר לנשימה למשאבים, וכאשר המדינה מחלקת משאבים, בעיקר אלה שאין להם שימוש חוזר כמו קרקע, יש לחלק אותם בדרך השוויונית ביותר האפשרית. לא יתכן שתמיד מי שקרוב לצלחת יקורב, ואילו אשר אינם קרובים לעולם לא יהיו. שינוי היעוד של הקרקע יכול לשמש אות שהמדיניות הכלכלית – חברתית במדינה פועלת לטובת כל אזרחיה ולא רק לטובת אלה שיש להם בעלות על "המגיע לי".
ד"ר יצחק ספורטא מרצה בפקולטה לניהול באוניברסיטת תל אביב, וחבר בקשת הדמוקרטית המזרחית
פורסם בעיתון "הארץ", 10.6.98, במדור הכלכלה