בשנת 1930 גורשו תימני כנרת על ידי הקיבוצניקים מקבוצת כנרת, שלא יכלו לשאת את נוכחותם במקום. "תימני כנרת" היו עולים מתימן, שהתיישבו על שטח אדמה לחופי הכנרת בשנת 1912 וחיו שם בסביבות ה-20 שנה. חייהם במקום היו מלווים במאבקים מול חברי קבוצת כנרת אשר הגיעו כשנה לאחר עלייתם למקום, שבסופם הם אולצו לעזוב.
תימני כנרת סיפרו על כך שכבר מהגעתם של אנשי קבוצת כנרת הם החלו בעימותים מולם ובתהליך שלא היה מפתיע לא את חברי הגרעינים התורניים ולא את הקיבוצים העירוניים של היום, חברי הקבוצה זכו לתקציבים, לבתים מאבן ולתגבור אנושי מצד הסוכנות והמשרד הארץ ישראלי. לעומתם התימנים לא קיבלו דבר מהרגע בו הגיעו לחוף הכנרת. הם סבלו מהתנכרות ומהתנכלות חברי כנרת ומהתעלמות מצד המוסדות המיישבים.
במהלך 200 השנים עשו אנשי קבוצת כנרת כל מאמץ לנשל אותם, כולל הדרה מבית העלמין של כנרת. בבית הקברות היתה חלקה מיוחדתת שהוקצתה לתימני כנרת וזאת בעקבות סירובם של תושבי הקבוצה והמושבה לקבור את מתי תימני כנרת בבית הקברות עצמו, ורק לאחר זמן מה הוקצתה להם חלקה נפרדת בבית הקברות.
בשנת 19177, רק חמש שנים לאחר שהגיעו החלו חברי הקבוצה במשא-ומתן לגרשם. ברל כצנלסון מצוטט בישיבה של הסתדרות הפועליםם בגליל כי הגירוש ראוי "למען לא יימקו בעוניים" (הציניות במקור). בשנת 1923 התמנתה ועדה לבדיקת הנושא מטעם המחלקה להתיישבות וזו המליצה על הגירוש כי: "השכונה יושבת זה חמש-עשרה שנים על שמונים דונם קרקע, היכולה להיות כולה מושקה. הקבוצה רוצה בקרקע הזו, כי היא צריכה לה כאוויר לנשימה."
הקיבוצניקים זכו בסופו של דבר בדרישתם לגרש את התימנים ולאחר הגירוש, הם הועברו למושב כפר מרמורק, שלימים הפך לשכונה בעירר רחובות.
סיפור זוועות זה לא נסתיים רק בגירוש אלא גם ברצון של חברי הקיבוץ למחוק את החלק של התימנים בהיסטוריה על ידי הסרת שלט הנצחהה לפועלם של "תימני כנרת". ב-21 ביולי 1994 קבע נשיא בית המשפט העליון השופט מאיר שמגר, יחד עם עמיתיו דליה דורנר ויעקב קדמי, בתשובה לעתירה שהוגשה על ידי בני "תימני כנרת" כי אין הם יכולים לחייב את חברי קבוצת כנרת להשיב למקומו שלט הנצחה לפועלם של התימנים ליד בית המוטור, וזאת משום שהעתירה הוגשה "ללא הכנה מספקת", לדברי השופט. בהמשך מסכמים השופטים "בשולי הדברים רואים אנו להוסיף כי ניתן לחסוך את ההתדיינות, שהיא לטעמנו מיותרת לחלוטין, אם תיענה בקשתם של העותרים ששלט הזיכרון הנ"ל יותקן על הקיר החיצוני של בית המוטור, כפי שהוזכר לעיל. זוהי בקשה צנועה אשר לא צריך להיות קושי בהיענות לה, אם המשיבה הראשונה תגלה רצון טוב, בהתחשב בשאיפתם העזה של העותרים להנציח פועלם החלוצי של אבותיהם".