7 במרץ 2017
בשנת 1959 פרץ מרד ואדי סאליב בשכונת ואדי סאליב בחיפה. הטריגר המיידי לפרוץ ההפגנה הראשונה היה ירייה בתושב השכונה בידי שוטרים כשהשתכר והתפרע. בעירבובייה של פחד וזעם החלו התושבים לרגום את השוטרים באבנים וזעקו: "השוטרים רצחו אחד משלנו". השוטרים מצאו מסתור בניידת והתושבים צבאו עליה בזעם. הם חולצו רק לאחר שהוזעק מפקד משטרת חיפה שהקשיב לתלונות התושבים על תנאי חייהם בשכונה, ושיכך את זעמם. התושב שנורה פונה לבית החולים אך התושבים לא ידעו דבר על מצבו בשלב זה.
למראית עין הסתיימה התקרית, אך כל הלילה עמלו תושבי השכונה, בהנהגת דוד בן-הרוש, ראש ארגון "ליכוד יוצאי צפון אפריקה", על הכנת ההפגנה שתוכננה למחרת היום.
המרד לא פרץ בחלל ריק, קדמו לו נסיבות ארציות ומקומיות שנגעו למצב החברתי-כלכלי של מזרחים בישראל הצעירה. בעשור הראשון לקיום המדינה עלו לישראל כמעט חצי מיליון מזרחים, כמספר העולים האשכנזים בערך. אך למרות נוכחותם המספרית רובם נשלחו ליישב את הנגב, הגליל העליון ופרוזדור ירושלים, שלושים אחוז מהם נשלחו ליישובים חדשים לגמרי, ורק מיעוטם יושב ביישוב הוותיק במרכז הארץ.
התנאים הקשים והבידוד הפיזי הובילו להלם ולתחושת חוסר אונים. ההלם נבע בין השאר מכך שרוב העולים המזרחים יושבו ביישובים חקלאיים בעלי אדמות שוליים והר הקשות לעיבוד ודרשו עבודת כפיים קשה (בעוד שהקיבוצים קיבלו את קרקעות המישור שבהן אפשר היה להפעיל טכנולוגיה מתקדמת), מה גם שרק ל-3.5 אחוזים מהם היה ניסיון בעבודה חקלאית. (בקרב עולי מזרח אירופה היה אחוז גבוה מזה במקצת שעסק בחקלאות במדינת המוצא.) הפער בין הציפיות שנטעו בהם סוכני הציונות בארצות המוצא לבין המציאות הקשה היה אדיר ויצר תגובות רגשיות קשות. היחס הממסדי לתגובות אלה היה מתנשא ומבטל. "בכיינים" קראו להם.
תחושת ההלם התחלפה לאחר זמן מה בגילויי מחאה מקומיים כבר במעברות ובמחנות העולים; הפגנות אלימות שלא סוקרו בעיתונות, סרבנות גיוס על רקע האפליה החברתית כלכלית, וניסיונות לעזוב את מחנות העולים שהיו אז נתונים תחת שמירה צבאית. בתגובה לכך, ב-1952, הציעה הסוכנות היהודית הצעת חוק לריתוק תושבי המעברות.
גילויי המחאה הפחידו את השלטון והובילו להחלטת הסוכנות היהודית לנקוט סלקציה מחמירה בעולי צפון אפריקה. המחאות המקומיות שפרצו מדי זמן מה לאורך כל הארץ דוכאו ביד קשה ותויגו כהתפרעויות בעלותת רקע עברייני.
בשכונת ואדי סאליב המצב לא היה שונה מבחינות רבות; שכונה קטנה צפופה ומוזנחת שיושבה בעולי צפון אפריקה, ושכנה למרגלות שכונת הדר הכרמל היפה והמטופחת שגרו בה אשכנזים בלבד. אך דווקא שם פרץ המרד ערב הבחירות לכנסת משום ששם כבר קמה התארגנות בראשות דוד בן-הרוש, "ליכוד יוצאי צפון אפריקה", ששמה לה למטרה לחסל את האפליה ולהגן על העולים מפני הממסד, שבשלב זה כבר נתפס לא רק כזונח את תפקידו להגנת אזרחיו, אלא כגורם הראשי הפוגע בהם.
דוד בן הרוש ואנשיו עמלו כאמור כל הלילה על ההפגנה שתיזכר לימים כמרד הראשון כנגד הממסד. מפגינים מהשכונה הצפופה והמוזנחת ששכנה למרגלות הדר הכרמל המטופחת צבאו על ניידת משטרה ובתוכה שוטרים שירו באחד מתושבי השכונה לאחר שהשתכר והתפרע. מפקד משטרת חיפה הוזעק להרגיע את מצב העניינים, השוטרים חולצו והמפגינים התפזרו. אך כל הלילה עמלו התושבים על ארגון הפגנה שתוכננה לבוקר שלמחרת בהובלת דוד בן-הרוש, מנהיג "ליכוד יוצאי צפון אפריקה".
בבוקר 9 ביולי 1959 הושבת המסחר בשכונת ואדי סאליב. בשבע בבוקר יצאו אל מטה המשטרה בהדר מאות מפגינים נושאי דגלים שחורים שלטים הקוראים לחיסול האפליה, ובראשם מפגין הנושא דגל ישראל מוכתם בדם. כשהגיעו דרשו לבקר את אלקריף שנורה כדי לוודא שהוא חי. דרישתם התקבלה ומשלחת יצאה לבקרו.
המפגינים התפזרו, אך בדרכם חזרה לואדי סאליב דרך הדר הכרמל שב וגאה הזעם והם החלו לרגום, לשרוף ולנתץ חלונות ראווה, מכוניות, את מבנה מועדון מפא"י וכל דבר שנקרה בדרכם. הם לא פגעו בבני אדם. המשטרה ומשמר הגבול הגיעו מהר וניסו לדכא את ההפגנה בברוטליות. הם היכו ללא אבחנה גם נשים וילדים, והעצורים, ובהם דוד בן הרוש, סיפרו על יחס אלים במיוחד.
השמועות על ההפגנה הגיעו תוך כדי התרחשותה לעכו ולתל חנן וגם שם פרצו הפגנות הזדהות. שבוע לאחר מכן פרצה הפגנה בקריית שמונה וב-23 בחודש נערכה הפגנת הזדהות במוסררה, ירושלים.
למרות השתיקה התקשורתית והאלימות המשטרתית לא היה זה סופו של המרד, והוא התחדש שבוע לאחר ההפגנה הראשונה.
ההפגנה הגדולה שפרצה לאחר ירי באחד מתושבי השכונה, ואורגנה על ידי דוד בן הרוש, מנהיג מפלגת ״ליכוד יוצאי צפון אפריקה״, דוכאה ביד קשה והסתיימה במעצרו של בן הרוש ובמעצרי המנהיגים האחרים. אך המחאה לא הסתיימה, היא התפשטה ליישובים ולשכונות מזרחיות ברחבי הארץ – בקרית שמונה, באר שבע, ירושלים ועוד נערכו הפגנות סולידריות עם האחים בואדי סאליב.
ב-24.7.59 חודשה המחאה בואדי סאליב. הפגנה סוערת התארגנה מחוץ לקולנוע הדר בשכונה, שבו עמדה להתכנס אסיפת בחירות של מפא״י. האסיפה בוטלה בשל ההפגנה אך למחרת היום הופיע בשכונה במפתיע דוד בן גוריון, מלווה ברב אלוף במיל׳ משה דיין, שהחל להשתלב בפוליטיקה. לביקור בשכונה היתה מטרה ברורה – להזכיר לתושבים בידי מי נמצא הכוח.
שבוע לאחר מכן הוחלט לקיים בכל זאת את אסיפת מפא״י בקולנוע הדר. התזכורת הכוחנית של בן גוריון לא הועילה לו והמרד פרץ מחדש בהפגנה סוערת שדוכאה שוב באלימות קשה, באלות ובאגרופנים, על ידי ״פלוגות הפועל״ בפיקוד יוסף אלמוגי ובהוראת בן גוריון. (פלוגות הפועל הוקמו בשנות ה-30 והמשיכו להתקיים גם לאחר קום מדינת ישראל במטרה ״לשמור על הסדר״. בפועל הן שימשו לדיכוי בכוח של כל מחאה שפרצה.)
600 מפגינים נעצרו, רבים מהם ומהשוטרים נפצעו. דוד בן הרוש ירה ירייה באויר כשהתנגד למעצר בביתו, ונעצר יחד עם מנהיגי המרד האחרים: חיים ממן, נפתלי סבג ויוסף שם-טוב.
